ספירת העומר: מילון הסלנג החדש של נולי עומר
מאז מילוני הסלנג של דן בן אמוץ ונתיבה בן יהודה, לא הוצא אצלנו לקסיקון כה בוטה, חסר בושה, חריף, שיורד עמוק עמוק מתחת לחגורה. בתפריט: איברי גוף נסתרים, קשת תנוחות מיניות, נפיחות, ושאר הרגלי לייף סטייל. נולי עומר מעניקה טיפול נועז מיד נשית לגברים מוזנחים, לנשים חסרות אישיות ולאינטימיות המביכה שביניהם
פעם אחת התנגשה נולי עומר בווילון מתוח. זה לא היה באופיס דיפו, אלא בסלון ביתה באוף-שינקין, תל אביב. הווילון כמעט לא פצה את הפה. כשהוא כבר מלמל משהו, היא יצאה מדעתה. "כל היציאות הלא נחמדות שלו היו שיפוטיות וביקורתיות", היא מספרת. "הווילון הוא טיפוס אנטיפת ומתנשא. המקור לזה הוא פחד נוראי וחוסר ביטחון. לך מפה וילון! לא כיף לי לידך".
גם עם האלטר-אגו שלו - עלם יפה מראה, בעל לשון מצקצקת - עומר לא עשתה קבלת שבת. "פגשתי אותו בתערוכה", היא מספרת. "הוא הסתכל עליי בעיניים נוצצות ואמר: את פשוט מדהימה. אם לא אפנה אליך, לא אסלח לעצמי. מזל שפגשתי אותך. אמרתי לו: מה באמת? תודה, תודה רבה. האמנתי לו שהוא נפעם מקיומי. למחרת סיפרתי עליו בהתלהבות לחברה שלי. היא אמרה לי, מדהים, גם אני פגשתי טיפוס במוזיאון. מה את יודעת, הוא אמר לי המממ. . . את פשוט מדהימה, מזל שפגשתי אותך. זה הדמגוג, מתמוגג סדרתי מהמין הנשי". הווילון הוא אחד הטיפוסים בחבורה העליזה (והמעצבנת) שפגשה עומר בשנים האחרונות. הוא, כמו גם האמא המסרסת שלו (בלנדר), מאהבה המבוגר והספורטיבי (ויטמין), המורה האנאלי שלו לאמנות (רוכסן) והאקסית החייכנית וחסרת האישיות (עוגייה), מעטרים את ספרה "הקפריזה והזוגוש - מילון קומי לנשים וגברים".
העיסוק בשפה ובסלנג לא זר לעומר. בשנות התשעים היא הביאה - עם דבי קליידר, שותפתה לצמד "דבי ונולי" - לכל סלון בישראל את הביטויים "כזה כאילו", " למה מי, למה מה". גם המילון החדש מעשיר את העברית המדוברת בעשרות מונחי סלנג חדשים, הנעים מעבר לגבולות 48' של התקינות הפוליטית. זו לא הגזמה: מאז מילוני הסלנג של דן בן אמוץ ונתיבה בן יהודה, לא הוצא אצלנו לקסיקון כה בוטה, חסר בושה, חריף, שיורד עמוק עמוק מתחת לחגורה. בתפריט: איברי גוף נסתרים, קשת תנוחות מיניות, נפיחות, ושאר הרגלי לייף סטייל של החברה הבורגנית והשבעה.
"רצוי ומומלץ לתת לאיברים ולמצבים שמות", היא מסבירה מדוע בחרה להוציא מתחת לסדין המוכתם את חלקי הגוף הגנוזים. "הגיע הזמן שאורגזמה נשית ממין אוראלי תיקרא בללייקה. זה נשמע כך. לא חשבתי שאהיה ברוטלית או אכתוב דברים גסים, רק אטפל בכל מה שחשוב לומר לי. אני שונאת את הביטוי' יש שם קורי עכביש' על נשים שלא קיימו יחסים מלא זמן. זה ביטוי לועג, מלא שנאת נשים ושנאה עצמית. אני חושבת ש'גנזך' יותר נעים".
קשה לך עם העברית המדוברת?
"בחברה הישראלית ההתייחסות המינית לנשים היא בדרך כלל בקונוטציה שלילית. אישה שמקיימת הרבה יחסי מין היא מזדיינת, שרמוטה, קלה להשגה, נותנת. אני נפעמת לגלות כל יום מחדש את הפמיניזם הנאור שבארצנו. עובדה: על גבר מעולם לא נהגו המילים שרמוט, קל להשגה, מזדיין. עליו יגידו כריש, תותח, כובש".
איך הפכנו לכאלו בהמות?
"בקלות. בגלל הנסיבות והנתונים כאן, אין לנו פריבילגיה לפתח ביטחון קולקטיבי חילוני של התנהגות יומיומית, פנאי נפשי לאיכות אמנותית ותרבותית. הפכנו לחסרי ביטחון. תרבות חילונית שניזונה מטרנדים. אתה צריך להיות בסדר, אחרת לא יתייחסו אליך. תישאר בחוץ, לא מוגדר".
היא נולדה ברמת אביב ב-60'. אביה הוא אדריכל הנוף הלל עומר, המוכר כע. הלל, סופר ומשורר הילדים האהוב ("דודי שמחה", "יוסי שלי ילד מוצלח", "ככה סתם"). אמה , ציפורה, רקדנית ומורה לתנועה. "אבא שלי תמיד היה משבש מילים", היא מספרת. "אני זוכרת שבבית הוא אמר 'אבן שאין לה תקדים'. פעם אחת בשיעור המורה אמרה הופכין. אני התעקשתי, אמרתי 'תקדים, תקדים'. הוא כתב גם שירים למבוגרים. כל מילה שלו, כל הברה - תכשיט. אני כל הזמן חוזרת וקוראת בספרים שלו. כשכתבתי את הספר הזה הרגשתי שזו ירושה ממנו. המצאת השפה, הצליל. זה בגנטיקה. חלק מהביטחון הספרותי הוא בזכותו. כתבתי שירים והראיתי לו. הוא העיר לי הערות מצוינות על תמציתיות. למרות שמינימליזם איז נוט מיי מידל ניים".
כשעומר מדברת על אביה, שנפטר לפני 19 שנה, הגרון שלה נחנק. הדיבור האוטוסטרדי שלה - המצחיק, המזמר, המפתיע - נכנס להאטה. "ב'אלו תולדות' של אלזה מורנטה יש דמות של ילד עם עולם פנימי עשיר. והוא מתוק ואופטימי למרות האפילפסיה שלו והבדידות התהומית. כשסיימתי את הספר פרצתי בבכי. זה הרג אותי. ראיתי בו את אבא שלי בתקופת ילדותו בקיבוץ. הטראומה של לגדול בלי הורים שיכולים לנשק ולחבק אותו. ספרטה בהתגלמותה. אני לא יכולה לשאת עוצמה אופטימית לצד גורל אכזר. זה מה שהיה בלתי נסבל במחלה ובמוות של אבא שלי. עד הרגע האחרון הוא כתב שיר".
היא למדה בתיכון לאמנויות "תלמה ילין" במגמת ציור ופיסול, ושם פגשה את דבי קליידר. ההיכרות הובילה לחברות צמודה, "ממש תאומות סיאמיות". היא למדה ספרות באוניברסיטת תל אביב, כתבה שירים והלחינה טקסטים של משוררים. "מוזיקה היתה הנשמה שלי. זה משהו שנמצא אצלי עד היום. עזבתי את המוזיקה ויש לי פצע כי לא המשכתי".
בגיל 26 היא עלתה לראשונה על הבמה. עומר וקליידר הוזמנו להופיע יחד בעדלאידע שנערכה בשינקין ב-86'. הן כתבו קטעי קישור והצחקות, כפי שעשו אז בין חברים. בעקבות ההצלחה הן קיבלו הצעה להציג בבית ליסין. הערב הוביל למסע הופעות מצליח מאוד ברחבי הארץ. השתיים
"לא חשבתי שאני מסוגלת לכתוב, עד שכתבתי את המערכונים עם דבי", היא מספרת. "מה שעשינו ניזון מראייה ושמיעה מסביב. סגנונות דיבור והתנהגויות שהקצנו, כמו למשל הגנובות או הערסים. לתוך המערכון האחרון שלנו 'שבעה' הכנסו את כל החוויות שלנו, שכללו גם את המוות של ההורים שלי ושל דבי. ניסינו לתרגם את הכאב להומור. זה הדבר שאני הכי גאה שעשינו".
במשך עשר שנים העלו שלושה מופעים (הראשון והשני בוימו על ידי מי שהיה בן זוגה, השחקן שאול מזרחי, והשלישי על ידי מוני מושונוב). בסיומו , הן לא חזרו להופיע יחד, וגם הקשר נותק. עומר פנתה לאמנות פלסטית והשתתפה בכמה תערוכות (לאחרונה הציגה וידאו ארט במוזיאון ינקו דאדא בעין הוד). במקביל פרסמה רומן אינטרנטי בשם "יקירנט" עם יעל ישראל (שערכה גם את המילון החדש).
הומור עבור עומר הוא לא רק פרנסה, אלא אמצעי הישרדות. "אני עושה את זה מגיל אפס. הגדרות, שמות. זה נועד להצחיק אותי, עוזר לי לשרוד. הסתכלות על הדברים מהצד. יש בצחוק משהו שמנטרל זעם וממלא אותך באופוריה רגעית. זה עם עצבני, מציאות עצבנית. הידיעה שאני גורמת לצחוק משמחת אותי".
זה לא מייגע להצחיק כל הזמן?
"ברגע שאתה מתאמץ להצחיק, אתה נהפך לטרחנודניק. ואנשים בסביבתך מאוד מעוניינים שתלך לעולמך ומיד. היו לי תקופות של חושך מצרים, כמו אחרי שהפסקתי להופיע עם דבי. בפסק הזמן הזה, בין סוף המופע השלישי שלנו לתחנה הבאה שלי בחיים, עברתי תקופה של תלישות וחוסר ודאות מוחלט מה אני רוצה לעשות. החיבור שהיה כל כך מדויק התפרק. החלקתי לתוך בולען, שקראתי לו 'פיד מי סימור' (על שם הצמח הטורף בסרט "חנות קטנה ומטריפה", א"ה). דאגתי להזין את עצמי מדי יום במנת גורמה של רחמים עצמיים עסיסיים. זה היה נורא טעים. בחיים לא היה לי כיף כמו בתקופה עם דבי. הסימביוזה הזו. אני נורא מתגעגעת לימים האלו".
למה חשוב לך להביט על החיים מעמדת הצופה?
"בגלל שמעולם לא הייתי בצופים קשה לי עם מסגרת. ועוד דבר: העניין הזה שאין לי הורים. ואין לי את הקטע בחיים הפרטיים של משפחה. כשאני חושבת או מדברת על זה, מיד אני מהמהמת את הרקוויאם של מוצרט פלוס נגינה על כינור. זה גורם לי לצחוק עליי באותו רגע, על היתומה המסכנה האומללה. יש לי הסכם עם חבר שכשאחטוף אלצהיימר, הוא יהרוג אותי. הבעיה מה יקרה אם שנינו נחטוף אלצהיימר בו זמנית. אנחנו נרוץ ברחובות עם סכין ולא נמצא אחד את השני".
העבודה על המילון התחילה כבר לפני עשר שנים. "עידו רוזנבלום החמדמד שמע אותי מדברת ואמר לי להוציא מילון. ניסיתי לקחת דברים שלא מדברים עליהם, שאסור. לפני כשנה וחצי פניתי להוצאת הקיבוץ המאוחד עם ספר אחר, מונולוגים עם איורים. שלחתי להם גם דוגמאות מהמילון. מנכ"ל ההוצאה עוזי שביט הסביר לי שהמונולוגים קצת אזוטריים, ואותה שנייה הפנים, האוזניים, השדיים -כולם נפלו. אבל אז הוא אמר: המילון הזה מדבר אליי ואז הכל עלה למעלה בחזרה".
המצאת את ההגדרות במיוחד?
"חלק מהמונחים הולכים איתי לאורך השנים, למשל, הבדל-אקס. הוא רעיל בשבילך ומיצית אותו עד כלות הנשימה. הוא מופיע בצוק העתים כשאף אורגניזם גברי לא נמצא בסביבה. אין ברירה, צריך להתקשר לבדל. גם האגוז הולך איתי 15 שנים. ראיתי בחור צעיר עם שיער נוצץ, נראה לי כולו אגוז. בא לי לאכול את האגוז".
אפשר להמציא שפה מהסלון? היום הטלוויזיה, ולא הספר, מתווכת תרבות.
"אין לי מושג מה יתפוס ומה לא. עד עכשיו, אנשים שקראו את הספר התחברו להגדרות שדיברו אליהם והתחילו לדבר כך. פעם ראיתי פרק מפעים בסדרת המופת 'היפה והחנון'. אחת הבחורות אמרה 'התפוקקתי מצחוק'. הכנסתי את המילה לווידאו ארט שעשיתי בשם 'בור ועם הארץ', בו גילמתי שלוש נשים שונות בתור במספרה".
יש לה, כאמור, חשבון ארוך עם הסלנג המקומי, במיוחד זה שנוטף שוביניסטית מדוברת. "להגיד כוסית זה כל כך עדין, פיוטי ומלא אהבה למין הנשי", היא אומרת. "אגב, החיבה והערכה למין הנשי כבר התגלתה לפני 5,000 שנה . בתנ"ך המילה נקבה היא מלשון נקב. עברו 5,000 שנה ועכשיו איזה יופי, כמה התקדמנו: כוסית! מלשון כוס, כמובן. נכון מהמם? גם חברות שלי אומרות כוסית. לא מחבבת את המילה כוס, אני מציעה לקרוא לזה 'גנוז'".
אבל סלנג, כמו שפה מדוברת, לא מהונדס באקדמיה ללשון.
"הסלנג בדרך כלל הוא שיקוף של הלך רוח תרבותי. כשהשיח הקולקטיבי הוא על 'האח הגדול', עוד תוכנית טלוויזיה מפעימה, למה שלא יגידו על מנחם בן הוא אחלה כוסון, חבל על הזמן, אין דברים כאלו".
גם דבי ונולי התפננו על סלנג.
"יש בזה משהו מידבק. אני נורא אוהבת את המילה 'מגניב' שאני ודבי השתמשנו בה הרבה. יש בה משהו פיוטי. גנב את תשומת הלב. המילה 'שרוט' או 'שרוטה' הן סלנג משובח".
סבבה? סבבה!
"זה בסדר. לא מריח, לא מסריח. לא מתה על זה".
המילון המפוכח נולד מהחיים. בכמה מאורעות היא גאה, באחרים פחות. נישואיה לשחקן שאול מזרחי ("זוהר", " אחד משלנו"), שאותו הכירה על הבמה, נראים לה כחלום רחוק. "ככל שכתבתי את הספר הזה הבנתי שאני נגד מוסד הנישואים. המלצתי לכולם להתגרש. אני נגד האוטומט של לעבור לגור יחד. בני זוג מכירים, מתאהבים במקרה הטוב ומה קורה? הנוכחות מובנת מאליה. המהות מתערבבת עם הנוכחות. המובן מאליו הוא אויב המשיכה והעניין. ויש גם את הרבי. לפעמים אני מנסה להבין מי המשוגעת שהתחתנה כשמימינה רבי. מה לי ולרבי? בלוף מוחלט. היום זה נראה לי משוגע".
למה?
"אני נכנעתי כמו אווילה משרישה לדבר הזה. לא זוכרת כלום מהטקס. חוץ מזה שהרבי אמר סיפוקייכי. מאז הכל אצלי מסתיים באייכי. מזמוזייכי, אילוצייכי, סידורייכי. שאול ואני אמנם היינו דוגמה מושלמת להפכים לא משלימים. אבל מאז ומעולם הוא היה שותף מעולה לגידול הילד".
ואיך הילד? גם הוא כמו הרעשנים הקטנים, גנרטור?
"יונתן? מה פתאום גנרטור. אם כבר אלקטרון. הוא מדהים, היום בן 15. את ליל הסדר האחרון העברנו לבד בבית, ברחנו מהמועקה הקולקטיבית. הזמנו טייק אוויי והוא הציע לכתוב הגדה אלטרנטיבית. לצאת מעבדות לחירות זה בדיוק זה".
זוגות ממשיכים לעשות לה טרור (ע"ע אקסמה). "הזוגוש האלו, זוג שמרגע שהם נפגשים הם 24 שעות יחד ונהפכים להיות גוש. זה קרה על בשרי הנא. לא נוח לי לדבר עם חברה שלי באופן אינטימי, כשהוא יושב לידה. תמיד לידה. אחר כך אנחנו בהריון, גדלו לנו השדיים, למתי קבעו לנו תור לניתוח קיסרי. מה זו ההתגנדרות הפוסט מודרניסטית האווילית הזו. האישה בהריון נטו, לא הגבר. כל האנחנו אוהבים קולרבי, אנחנו רוצים ללכת לקונצרט, אנחנו כועסים על אמא שלך, אנחנו במצב רוח לסלט".
מה רע בדו תאים האלו?
"תשמע אותם. הוא: 'איפה ראינו את השחקן הזה?', היא (פלוס הוא): ' נו. . . הוא תמיד משחק את הרע'. צחוקים , גרגורי 'איזה סימביוזה מדהימה יש לנו'. אבל זו קרפדה מתעתעת. בסימביוזה תמיד יש צד יותר דומיננטי. הצד השני נטמע".
היא עצמה לא הרימה ידיים. בעבר היתה יותר מיליטנטית. "פגשתי גברים שרוצים קשר", סיפרה ב-2004 לעיתון "העיר", " ויש להם נשמה יתרה ואפילו ניחנו לפעמים בחוש הומור, גברים משובחים. אבל מה המלכודת? אין להם מיליגרם של סקס אפיל. יש לי תאוריה שאצל גברים שבורכו בסקס אפיל, על כל מיליגרם של סקס אפיל יורד קילו מהנשמה. אישית לא נתקלתי בגבר שיש לו את שני הדברים יחד".
מה השתנה הלילה הזה?
"די דיינו עם ההכללות הגורפות שלי. אמנם עדיין לא מצאתי את המטרונום - שלא יהיה אי הבנות, לא מדובר במכשיר, זה הגבר המדויק והמתוקתק בדיוק לטעמי - אבל עכשיו אני כן בקשר עם גברבר מסוקס ומעניין".
את לא מפחדת שהמטרונום שלך יעלה אבק?
"המטרונום לא יגור איתי. ניפגש מתוך בחירה. ככה כל הזמן יהיה לי עניין וחיבה ומשיכה לטסטוסטרון שמולי, אחרת זה חסר ערך. אני לא מבינה בחורות שמתחתנות עם בחור הגון, קשר על בסיס רציונלי ו/או כלכלי. לא יכולה להזדהות עם זה. מה שנקרא פשרה. חום שהופך לפושר. והכל פושר. אינטימיות פושרת, סקס פושר, חברות פושרת. שותפים לדירה. והילדים מקבלים את המסר הזה, פושר, ומדור לדור הפשרה עוברת".
ככל שעברו השנים נכנסו עוד ועוד טיפוסים חדשים לשמורת הטבע. "אני פוגשת טיפוסים חדשים", היא מספרת, "שלא היו קיימים בתקופה של דבי ונולי. למשל, את הדיאלקט, גבר חסר ביטחון שאימץ פוזה של יאפי סנוב. פגשתי אותו וזיהיתי בנקבוביות הפנים שלו את הילד הדחוי. כששאלתי מאוחר יותר, אמרו 'אכן, ילד דחוי'".
הנשים במילון הן דווקא פטפטניות בלתי נלאות.
"אתה פטפטן בלתי נלאה. הלוא יש כמה סוגים. הדיבורית, יושבת איתך, אתה מנמנם לה כבר שעה מול הפרצוף, והיא תדבר ותדבר. ותקפיד על סיפורים תפלים במיוחד. לא רואה אותך ממטר. הדלעתנית, לעומתה, דעתנית כמו דלעת. יודעת לצרף מילה אחת לשנייה עד כדי משפט שלם תבוני. רק מה, הן יצאו חצי שעה לפני כן מהפה של החבר שלה. יש גם את האוושה, היא מדברת לאט ומאוד בשקט. אתה צריך לצעוק. מה? מה? נורא עדינה. יוצרת רושם של אחת מאוד סגורה, אבל היא משעממת לחלוטין. תבין מאיזה גזע אתה: בחורים נמשכים מאוד אל האוושה. תשאל למה".
נו.
"כי היא לכאורה לא מאיימת. אבל אז מגלים שהיא פסיב-אגרסיב. כשהם מגלים, זה מאוחר מדי". מה היא למדה באוניברסיטה? "בי איי. כללי. ויש לה קארה מרגיז כזה ושפם מתחת לבית השחי. תמיד היא לוקחת פאוזה לפני שהיא מתחילה לדבר. העיקר שהיא מצביעה יפה".
נשמע מאוד מגרה.
"חכה שתפגוש את סבתא שלה. אוברטורה, בעלת התספורת המנופחת והאיפור המוגזם".
בתולה בת 90?
"אתה בתול בן 90. יש לה שכן, קוראים לו ויטמין. סבא ספורטיבי שרץ כל היום בטיילת. יש ביניהם רומן".
אז עם מי אפשר לצאת לעזאזל?
"גבינה היא בול לטעמך. רזה, עדינה, נמרחת בקלות".
אני אוהב גמישות. איך היא ביוגה אשטנגה?
"רוחנית? זו הבלילה. טוחנת את המוח בקלישאות רוחניות. אבל עדכון: היא עברה לפרדס חנה. יש לה חיוך דבילי, הנהון עם הראש. לחברה שלה קוראים מחצלת הירש. היא בעד שלום עולמי".
לכן אין על הביצ'יות.
"אז תצא עם מיס בלנדר".
שו הדא בלנדר?
"האישה המסרסת. דור הפלמ"ח. יותר צודקות, יותר תרבותיות. גזענית, צדקנית. לא רואה אף אחד ממטר. גם לא אותך".
לא צריך טובות. הגבר החדש לא נולד לסבול.
"הגבר החדש לא קיים במילון, לא קיים בכלל. המצאה כלכלית של תעשיית הקוסמטיקה והכושר. תדמית. לא בן אדם. גבר חדש, פרסומת לחוט דנטלי בריח מנטה, קורס להחלפת טיטולים. מבחינה אבולוציונית הוא לא קיים. זו ארץ שוביניסטית ונוקשה".
מי יביא שלום?
"הכי עדיף זה הברוש. טוב טעם, מבשל נורא טוב, כולו נהדר. ואיזה אסתטיקן. הכל טיפ טופ, נקי כל כך. הבעיה שלו שהוא לא סטרייט".
אז עם מי נשאר לך לצאת, אם מותר לשאול?
"למזלנו מסתובבים פה אנשים אינדיבידואליסטים. אקסים שלי, אנשים שאני מסתובבת איתם. מאצ'ו זה קליפה. שריון. זה לא גבר. כוחנות זה חולשה. ביטחון עצמי זה כוח".
"אולי, עד שהוא מתפשט. יש רגע איום שנקרא גיאוגרפיה, רגע האמת שבו נחשף הגוף. אם הגבר איזובי, שעיר ולח - זו בעיה. ולכל איזובי יש בדרך כלל גווייה בארון, כלומר תחתונים מרוטים. לכל גבר יש יחסים עם זוג קרוע כזה. זה די בעייתי. לא נאה. במקרים כאלו אני סוגרת את העיניים".
מה רע בגבר שלוכי?
"שלוכי?! מאיפה הבאת את המילה, תכף תגיד שאני שאפה בוהמית. אבל לענייננו, יצאתי דווקא עם גרב, גבר מוזנח, מאותגר אסתטית. בגדים לא טריים על גוף אלרגי למקלחת, קטנוע צולע ופצוע. יצאתי איתו פעם אחת כי הוא עשה עליי רושם מעניין מבחינה אינטלקטואלית. ניסיתי להתעלות על עצמי, אבל נכשלתי כישלון חרוץ. מאז ראיתי אותו בפתיחות של תערוכות. מה אני יכולה לומר לו? שלום גרב, מה שלומך?".
בקיצור חזרנו אל ההומו, חברה הכי טוב של הרווקה האורבנית.
"לפני שאתה קופץ, תפגוש את הדוכיפת, הומו קטן וביץ'. היו לי כמה חברים כאלו. אמרו לי בפרצוף דברים שאין שום סיבה לומר אותם. רשעות במעטה של דוגריות".
גאולה דרך הטיפשות?
"פעם היתה לי דודה. קראנו לה דודה לבן. כשבאנו אליה היא אמרה: אתם רוצים לבן, אולי לבן. אפשר להציע לכם לבן. בואו תאכלו לבן. לא היה לה קמט אחד על הפרצוף. היא היתה טיפשה כמו קרוקס. לכולם יש קרוקס. אומרים שזה נוח".
הטיפוסים
אלקטרומגנט - גבר בעל סקס אפיל רב. אלקטרון - בנו בןה-16 של האלקטרומגנט. גנרטור - ילד בן ארבע, קולני ביותר. גרב - טיפוס מוזנח. ויטמין - קשיש קטן קומה וספורטיבי. זחל - טיפוס חלקלק ומניפולטיבי. חגב - מדריך טיולים ארץ ישראלי נטול סקס אפיל. מטרונום - הגבר המדויק לאישה, המתוקתק בדיוק לטעמה.
הטיפוסיות
אוושה - מישהי דהויה וסתמית עם נטייה פסיבית-אגרסיבית. בוטניקה - בחורה קטנטונת, חייכנית, בעלת גוון עור שחמחם, מזכירה בוטן. מחצלת - שם של רוחנית-טבעונית מפרדס חנה. ערבסקה - שמאלנית קיצונית בפיה של סבתה הימנית. פריכית - כוסית. רולטה - פאם פאטל ספרדייה.
סקס
אמודאי - תואר כבוד לגבר שאוהב לרדת (ע"ע בלשן). ביס . סטוץ - ביסקוויט. ביס - כששני הצדדים נשארים לבושים. בללייקה - אורגזמה ממין אוראלי. בלשן - מומחה למין אוראלי. גנוז - פות, וגינה - גנזך. גנוז שלא ביקרו בו זמן רב. ינשוף - אחד שמרבה להפיק קולות במהלך האקט.
דייטינג
זוגוש - זוגות שמרגע מפגשם עושים הכל יחד, ומטבע הדברים הופכים לגוש. גלקסיה - ערב ראשון של דייט מוצלח במיוחד. חמאה - רווקה בוגרת נואשת. צמקת - הצטמקות רגשית פתאומית. לוקים בה לאחר מגע מיני ראשון. רגולטור - מכשיר מיוחד המודד את האווירה הנורמטיבית אצל זוגות נישואים.
לייף סטייל
דיזנטריה - התקף של בזבוז כספים בדיזנגוף סנטר. חזירון - תכשיט יקר שנרכש בתאווה, ברגע של אי שפיות זמנית. עזאזל - ארון בגדים מבולגן.
שונות
וזלין - איש יחסי ציבור. מזמרה - חברת קיבוץ נמרצת המארגנת שירה בציבור. נמק - נימוק קטלני.
נא להמתין לטעינת התגובות
