קנאביס חסידיס: על הזיקה העמוקה שבין היהדות והמריחואנה
האם היתה ביהדות העתיקה מסורת שורשית של עישון מריחואנה? יוסף לייב, אחרי מחקר מקיף בישיבות ירושלים והסביבה, טוען בספר חדש שאמנם כך – ושואף (עוד מאז התיכון) להפוך את היהדות להרבה יותר רגועה. תומר פרסיקו שמע ממנו איך עוזר הגראס להתקרב לאלוהים
המזל, אומרים רבים משומרי המצוות, הוא שהגראס לא אסור על פי ההלכה. הבעיה, יהיה מי שיוסיף, היא שחסרה מסורת יהודית (שלא לומר קבלית) שמנחה את היהודי כיצד להשתמש בסם כדי לקרב בינו ובין הקב"ה. כדי לענות על השאלה האחרונה יצא יוסף לייב, יהודי אמריקאי צעיר וצמא דעת, למסע מעושן ברחבי ירושלים וארץ ישראל, בחיפוש עיקש אחר מקורות עבריים לסוטול.
כעת יצא הספר (באנגלית) שמתעד את מסעו המפותל, תחת השם המרומם "חסידיס קנאביס: תורת הסמים הקדומה והמתחדשת" - Cannabis Chassidis: The Ancient and Emerging Torah of Drugs (הוצאת "עצמוס")
את הגראס פגש לייב לראשונה בתיכון – חברים שאינם יהודים סיפקו לו מעט חומר על פי בקשתו. בתשובה לשאלתי הוא אמר: "שמעתי רק דברים טובים על זה במשך שנים, וזה גם התקשר אצלי לכל האמנים, המשוררים והמוזיקאים שאהבתי". כשהגיע מארה"ב לירושלים, לפני שבע שנים, הוא גילה, לשמחתו, שמי שעישן בעיר הקודש בדרך כלל עשה זאת מתוך התכוונות לממד הרליגיוזי שהגראס יכול לעורר ולעודד.
לייב הצטרף מיד לעבודת השם, אבל לא התכוון להסתפק בכך – הוא חיפש את המסורת היהודית העתיקה, שעל פי דעתו היתה חייבת להתקיים, שהרי "איך ייתכן שלתרבות עתיקה כל כך אין מערכת יחסים עם אחד הצמחים הרפואיים והקסומים שבבריאה?"
וכך יצא לייב לחיפוש עיקש, בין השאר בישיבות שונות בהן למד וכחלק מ"סצנת קרליבך" בירושלים וסביבתה, כאשר את הרפתקאותיו הוא מתעד בבלוג שלו, ששמו כשם הספר. על פי עדותו, מסתבר, ישנה תת-תרבות יהודית ענפה של המראה למחוזות שמימיים בעזרת חומרים פסיכואקטיביים – תרבות שהוא קושר לה גם מסורת יהודית עתיקה. עם צאת ספרו שאלתי אותו כמה שאלות בעניין.
האם אכן עישון גראס נפוץ כל כך בין היהודים האורתודוקסיים בירושלים? תוכל להעריך את כמות המעשנים באחוזים, והאם רובם ככולם אנגלו-סקסים?
אחוז הדתיים המעשנים הוא בלתי ניתן לכימות, מפני שאנחנו באופן תמידי מפסיקים להשתמש, הן בסמים והן בדת. אבל ודאי שלא מדובר רק באנגלו-סקסים. אחד הדברים היפים בקנאביס, כמו בדת טובה, הוא שהוא מאחד אנשים מרקע אתני, כלכלי ותרבותי שונה כדי להעריך ביחד משהו מיוחד.
תראה, חלק מהטבע של אנשים דתיים הוא לא לרצות לעשות שום דבר שאין להם מסורת של עשייה בשבילו. זה חכם, כי כל דבר שאתה עושה ללא מסורת בדוקה מזמין סיכוי לכישלון, עד שהדרך הנכונה לעשותו מתגלה. לכן מתעורר תסכול גדול כאשר יש משהו שהם
זה בעצם מניע מרכזי בכתיבת הספר עבורי: לידע דתיים שאכן יש מסורת שמחכה להם ושתלמד אותם איך לצרוך את התרופה הזאת, או ממש להתמסטל על פי התורה. כמו דברים רבים שקיבלנו מאבותינו, היא לא שלמה, אבל ההבטחה של הרבנים היא שמה שלא ניתן לנו במסורת יינתן לנו מקולו החי של הא-ל. [בספר כותב לייב שהוא לא כותב את שם השם במלואו לא רק משום שזו המסורת שגדל בתוכה, אלא גם כי כך לדידו מורגש חוסר השלמות והשקר שבהתייחסות לאלוהות בשם – ת.פ.].
מתוך תרבות העישונים הדתית של היום, כמה מעשנים מטעמים רוחניים, להבדיל מאלו שעושים זאת כחלק נוסף של תרבות הפנאי שלהם?
נדמה לי שיש קו דק מאוד ביהדות בין רוחניות לתרבות פנאי, כאשר ממילא כל פעילות שאנחנו עושים למעננו צריכה להיות מלווה בברכה וכל פעילות מענגת אמורה להיות מכוונת כלפי האל. ישעיהו ליבוביץ וחסידיו אולי יחלקו עלי, אבל אני חושב שהשאיפה להפריד את המצווה מהעונג שבמצווה נובעת מקריאה לא נכונה של מטרת הקדושה.
החסידות והקבלה מתקרבות לזה, בדרכן האינטואיטיבית, כאשר הן קובעות כי מטרת כל דבר שהאל אי פעם עשה היא לימוד האדם איך להעריך את החיים ואת האלוהות שממלאת אותם. אני בכל אופן ממש לא משוכנע שהדבקות שלי נפרדת מהפנאי או מהבריאות שלי, או שהיא אמורה להיות, וההוכחה לכך היא שאיך שההלכה זורקת כל חובה קדושה מהחלון ברגע שזה מגיע לפיקוח נפש – היא כאילו אומרת: 'טיים-אאוט! מישהו נפגע!'
אז בוא נדבר עליך: איך המריחואנה מסייעת לקשר שלך עם האלוהות?
זה משתנה. יש לי פיתוי לומר שאני משתמש בזה רק למטרות רפואיות. אבל מבחינה אידיאלית זה פשוט טוב להיות מסוגלים להתמקד בלב ובנשגב מדי פעם. תרגול טוב יאפשר לך לעשות את זה בכל מקום, בכל זמן, ללא סמים, שינה או אוכל. אבל נחמד שיש מסגרת שמאפשרת לחלוק את הרגעים הללו עם חברים, ולתת לי להרגיש את מה שלא הייתי זוכר שיש לי זכות להרגיש.
מצד שני, אני כל הזמן מוצא את עצמי מנסה לעשן פחות. פעם בשבוע, פעם בשבועיים – בתקווה שבפעם שאני כן אעשן זה באמת יהיה מיוחד. תתפלל בשבילי שאצליח. מערכת היחסים שלי עם אלוהים לא תלויה בדבר – הוא/היא תמיד כאן איתי. אבל לפעמים הסמים עוזרים לי לזכור את זה, לחיות את זה, להרגיש את זה בקישקעס.
ולפעמים הם עוזרים לי רק לשמוע את הקול הפשוט שכל כך קשה לשמוע כשיש הרבה רעש בראש. התשובה הפשוטה הנלחשת לשאלות הטיפשיות והקטנות שלי. זה נחמד להשתמש לפעמים בקביים. לפעמים. ברוך השם.
עד כמה באמת היהדות יכולה להתחבר מבחינה דתית עם המריחואנה? האם לא היית אומר שהאלוהות שהגראס פותח אותנו לקראתה היא הרבה יותר אורגנית, פנתאיסטית, נקבית, רחמית – ושונה מאוד מהאלוהים המלכותי, האבהי והשיפוטי מאוד שניתן למצוא בתנ"ך?
אני רוצה לטעון, ואני חושב שמחקר המקרא המודרני מסכים איתי, שהחלק האורגני, הנקבי, האינטואיטיבי - היה תמיד חלק ממסורת בית-המקדש ביהדות, וגם זכה להכרה בחלקים מהתלמוד והקבלה, וזאת אף אם נתעלם מישעיהו ומשלי ושיר-השירים.
אני טוען שהיו אלה דווקא ה ס מ י ם שדחפו אותנו אל האבסטרקטי והרציונלי, לפחות הפטריות והאזוב שעל השיפון: העודף מאלו שאכלנו משך ארבעים שנה במדבר עשה אותנו נואשים לחוק שיעגן אותנו ויחלץ אותנו בבת אחת מכל הדפוסים הישנים שלנו, וזו היתה התשישות משמיעת דבר האל הצורח אל תוך אוזנינו שגרם לנו לחשוש מאז ממנו, עד שהדרנו את החוויות הנבואיות או השאמאניות לחלקים מוגבלים מאוד של האוכלוסייה.
היהדות הדגישה את הלגליסטי והממושמע אך ורק למען המשוחרר משכל והשליו אינטואיטיבית. זו ההבטחה של השבת והחגים. זו גם ההבטחה של זיווג הכרובים מעל ארון הקודש, זכר ונקבה, המשלימים יחדיו את שם השם, לא? הרעיון הזה מרכזי בקבלה ובאגדות התלמוד, ויש הטוענים, בצורה משכנעת לדעתי, שמלכתחילה זה היה חלק מהמסתורין של המקדש. אנשים דתיים מתנהגים אחרת רק בגלל שהם קוראים את הציוויים מבלי לקבל הדרכה מסורתית ישירה. לחוקים יש נטייה להפוך את עצמם לחשובים יותר מכפי שהם.
האם אתה יכול לחזות מהפכת מריחואנה, בה השימוש יהיה נפוץ כל כך עד שרבנים ישלבו את הצמח בפולחן הרגיל, או לפחות יקבלו אותו ככלי נוסף בתיבת הכלים הליטורגית?
רבנים, יברך אותם האל, הם לא יותר מיצאניות אינטלקטואליות, והם שמחים מאוד למצוא דרכים להצדיק כל דבר שהקהילה שלהם רוצה מספיק. אלה שלא יהיו מוכנים פשוט יגלו שמי שמעריך מספיק את מה שחשוב לו מתעלם מהם. אך אני לא מאמין שהשימוש במריחואנה יהיה אי פעם נפוץ, כל עוד החוק או האחריות עדיין חשובים לנו. זאת, משום שהעדיפות המובלעת שהמריחואנה מעודדת היא:
תרפה. הבט פנימה. אל תדאג בקשר למה שקורה. ואלה ערכים שאי אפשר לבנות עליהם ציביליזציה.
הדבר הטוב ביותר שיכול לקרות למריחואנה וליהדות דומה למה שקורה לה בהינדואיזם: היא יכולה למצוא את מקומה וזמנה, ולהיות מכובדת משום כך. כי טבען של תרופות שהן טובות רק למה שהן טובות, והן בוודאי טובות פחות מזעתר או מחומוס למשל, שהיכולת שלהם לספק בריאות ועזרה באה לידי ביטוי בצורה יומיומית.
האתגר הגדול עבור הרבנים, יותר מאישור או איסור החומר, הוא נתינת העצה הטובה והעדינה לגבי הזמנים הטובים והדרכים הטובות להתמסטל. זו הדרך המבריקה בה היהדות מתייחסת ליין, ואולי גם לוודקה או לערק. היכולת להכין את המקום והזמן כך שזה לא הופך לעניין יומיומי וולגרי וניהיליסטי. בדור שלנו אף אחד לא זקוק לרב כדי שיאמר לו כן או לא. זקוקים לרב כדי שיאמר איך, כדי שייתן מודלים לחיים שניתן לחיות טוב ולא להשמיד את עצמנו.
* את הספר Cannabis Chassidis ניתן להשיג בחנות הספרים "עולם קטן", רח' עמק רפאים 54 י-ם, או להזמין אותו בטלפון 02-5637507
נא להמתין לטעינת התגובות
