גאווה דור שלישי: המשפחה הכי מפרגנת שיש
כשהבן רן יצא מהארון הם חיבקו, כשהכיר את גרג בניו יורק הם אישרו, וכשהוחלט כי השניים יביאו ילדים לעולם מביצית של הדודה, הם בירכו. היום משה ודבי דיין - הסבא והסבתא הכי גאים שיש - מובילים את ההכרה בפונדקאות בישראל
ניסיתי לשכנע את עצמי שאני כמו כולם. אני תמיד מבקש מסטרייטים שידמיינו מה היה קורה אם היו מכריחים אותם לצאת עם גבר, אם זו הייתה הנורמה. עד איפה היית יכול למשוך את זה? זוגיות
מצריכה אינטימיות, ואת זה לא הצלחתי לייצר ."ביום שישי הקרוב תחגוג תל אביב את מצעד הגאווה. לכאורה אחד מעשרות אירועים שעומדים בסימן מאה שנה לעיר העברית הראשונה, אבל למעשה - הישג לא מבוטל.
באותו בוקר יתקיים במרכז העירוני לקהילה גאה סמינר של "סירקל," ארגון אמריקאי שמאפשר לזוגות הומוסקסואלים להרחיב את המשפחה באמצעות פונדקאות בארצות הברית. רן, בעצמו אב לתאומים שנולדו בסיוע של "סירקל," מתפקד היום כדובר הארגון. הוריו, משה ודבי דיין, בעלי משרד יחסי הציבור ,Dayan PR משמשים כשגריריו הגאים בארץ.
בעולם מושלם, המשפחה הזו לא הייתה ראויה לכתבה; זוגות הומוסקסואלים שבוחרים להביא ילדים לעולם לא היו אטרקציה, והורים המקבלים את ילדיהם בלי קשר להעדפותיהם המיניות לא היו זוכים בצל"ש. אבל 18 אלף משפחות חד-מיניות שחיות כיום בישראל הן רק טיפה בים, וסיפורה של משפחת דיין מוכיח שאפשר לקבל גם אחרת.
"יש לי אינטואיציות חזקות," מעידה על עצמה האמא דבי. "משה ואני הכרנו כשהיינו בני .16 שנינו היינו פעילים בתנועת 'הנוער העובד והלומד,' וערב אחד הגעתי למסיבה של התנועה ומשה היה המנחה. אני הייתי נערה ביישנית, אבל כבר בכניסה אמרתי לחברה שהייתה איתי: 'תראי, זה יהיה בעלי.' בהפסקה הוא הגיע ולחץ לי את היד, ומאז לא נפרדנו.
אני חינכתי את הילדים שלי להתחתן מאהבה. גם אם היא חולפת, לפחות שיחושו אותה, שיידעו איך היא נראית." לזוג דיין נולדו שלושה בנים: יעקב (יקי,( היום בן ,49 איש הייטק
כשמלאו לו ,18 התגייס רן לצה"ל והתנדב לקורס טיס. לאחר שנה פרצה מלחמת לבנון והוא בחר לעזוב את המסגרת היוקרתית ולהצטרף לחבריו בחזית. כשהשתחרר מצה"ל, החל ללמוד מדעי המדינה וכלכלה השוואתית באוניברסיטה העברית בירושלים. "כל הזמן היו סביבו בנות, תמיד היו לו חברות," נזכר האב משה. "היה לו חדר במעונות בירושלים, וכשבאנו לבקר בדרך כלל הייתה שם חברה."
חברה או ידידה?
משה: "בדיעבד, מתברר שהן היו ידידות. לימים הוא הסביר לי שהוא לא שידר מיניות ופשוט לא נוצר מתח מיני עם הבחורות."
כשסיים את התואר השני, קיבל רן מלגה יוקרתית לדוקטורט באוניברסיטת קולומביה שבניו יורק. "הבנתי שאני צריך להיות בסביבה שתאפשר לי לפתח את הזהות שלי בצורה פרטית," הוא מסביר, "והתוכנית הזו איפשרה לי להתרחק ולשאול את עצמי את השאלות הנכונות.
כשהייתי בארץ והתחלתי להבין שמשהו אצלי שונה, ניסיתי ללכת לייעוץ. קיבלתי הפניה, נכנסתי לחדר והתברר שאני מכיר את הבחור שישב שם מ'שלום עכשיו.' לא חזרתי לשם יותר, ייחלתי לאנונימיות." לאחר המעבר לארצות הברית, משהו השתחרר ברן.
"בשנה הראשונה הייתי כל כך עסוק בלימודים, שלא היה לי זמן לאכול ובטח שלא לפגוש אנשים. כשנרגע הלחץ, פתאום כל המעצורים נפלו, פתאום אתה מגלה שאתה יכול להיות מי שאתה. עברו הרבה מים בנהר באותה שנה."
מתי החלטת שאתה מספר להורים?
"בתום השנה הזו, כשחזרתי לארץ. אני זוכר שהיו לי הרבה מאוד חששות. לא חששתי שהם לא יקבלו את זה, אבל חששתי לפגוע בהם. המצב לפני 15 שנה היה שונה בצורה רדיקלית. היום, אין לי ספק שאנשים נולדים הומוסקסואלים וזה לא דבר שקורה ביום אחד או משהו שאפשר לתקן.
העולם התקשורתי בארץ היה מאוד סטריאוטיפי ומעוות. כשאתה יוצא מהארון אתה שובר את התדמית שלך, אתה לא מי שהם חשבו שאתה. אבל אצלי התברר שהרוב המוחלט של מי שאני לא השתנה."
"ערב אחד רן הציע לנו לצאת לטיול בפארק," נזכר משה, "טיילנו, לפתע הוא נעצר ואמר: 'יש לי משהו להגיד לכם: אני הומוסקסואל.' בפשטות."
אתם זוכרים מה הרגשתם אז?
דבי: "אני רק רציתי לחבק אותו, להגיד לו זה אתה, תישאר ככה ואל תשתנה."
משה: "שני דברים עברו לי בראש: קודם כול כעסתי על עצמי, על כך שהוא לא סיפר לנו עד היום, מתוך הידיעה שזה משהו שכאב לו ואנחנו לא היינו שם, לא ידענו ולא עזרנו. אחר כך התכווצה לי הבטן כשחשבתי מה מצפה לו בעולם המחורבן הזה. מאותו רגע, בלי לדבר בינינו, ידענו שאנחנו מחוץ לארון ואנחנו נספר לכולם, ומי שזה לא מוצא חן בעיניו יכול, עם כל הכבוד, לקפוץ לנו."
דבי: "חברה שלנו הציעה לשדך לרן את בתה. אמרתי לה שהוא לא מעוניין, אבל אם יש לה בן נחמד אולי הוא ישמח להכיר."
גם היום מוסיף רן להיות אסיר תודה לתגובות ההן של הוריו. "לא צריך להמעיט בחשיבות של התהליך שהם היו צריכים לעבור," הוא מסביר. "זה עובד בכמה רמות: ברמה הרגשית, חשוב לך שהילדים שלך יהיו מאושרים והקבלה האישית היא מוחלטת.
ברמת האינטלקט, אנשים לפעמים נתקלים בקושי. קשה להם להבין, נניח, שלגייז יש רומנטיקה. זה לא הרגל מיני, אלא זהות שלמה. ברמה החברתית, אדם אומר לעצמו: 'אני מבין, אני מקבל, אבל מה אחרים יגידו.'? לא הקלתי בזה ראש אז ואני לא מקל היום."
מאיפה לדעתכם מגיע הקושי בקבלה?
משה: "הסטיגמה, שצומחת מתפיסות דתיות בעיקר, יוצרת מרקם חברתי שקשה מאוד לצאת נגדו. אנשים מרגישים לפעמים שה'מה יגידו' חשוב יותר מטובת הילד עצמו. אני יודע שיש אבות שמרגישים שזה פוגע בגבריות שלהם. חברה שלנו, ששניים משלושת הבנים שלה הומואים, אמרה לנו שאם בעלה היה בחיים, הוא היה מתאבד. זה סוג של מאצ'ואיזם."
דבי: "לפני כמה חודשים קראתי שמחקר חדש גילה שהומוסקסואליות, מקורה בגן חסר אצל האם. התקשרתי לרן ואמרתי לו שאני אשמה."
את אומרת 'אשמה,' כלומר היית מעדיפה שהוא יהיה סטרייט?
דבי: "אני מעדיפה שהוא יהיה הוא."
משה: "בעולם הזה אולי הייתי מעדיף עבורו, כדי להקל עליו."
דבי: "הדבר היחיד שצרם לי, באותו יום בפארק, זה שלא יהיו לי צאצאים ממנו. אמרתי לו כבר אז: 'אתה ילד כזה נפלא ומוכשר, כל כך רציתי שתהיה לך המשכיות.' והוא אמר לי: 'גדלתי במשפחה כזו, שכך או כך יהיו לי ילדים.' משה לא האמין לו אז, אבל אני האמנתי."
שנתיים לאחר הטיול ההוא בפארק, פגש רן את גרג, עובד סוציאלי קנדי. "נסעתי לסוף שבוע מהעבודה במונטריאול," רן נזכר, "והייתי קצר רוח לחזור לניו יורק. בדיוק נפרדתי מחבר והיו לי המון תוכניות. בערב הראשון לא היו לי פגישות ויצאתי לבר באזור מקביל לווילג' הניו יורקי.
הייתי לבד וגרג היה עם חבר ילדות שלו. בשלב מסוים הוא ביקש מהחבר ללכת לעשות סיבוב כדי לבוא לדבר איתי. הוא הציע להראות לי את העיר ואני הסכמתי. בסוף הערב החבר המסכן שלו נתקע מחוץ לדירה."
"בדיעבד אולי כן, אבל לקח לזה המון זמן להפוך למערכת יחסים. הוא היה במונטריאול ואני בניו יורק, והתחלנו למצוא תירוצים כדי להגיע אחד לשני לביקור. אחרי כמה חודשים כבר היה ברור שזה רציני. כשהבאתי אותו להכיר את המשפחה, הוא הציע לי נישואים על חוף הים בתל אביב. כבר אז אמרתי לו שאני רוצה ילדים והוא אמר שגם הוא, אבל הוא לא האמין שזה יקרה."
דבי: "הייתה חתונה מדהימה בבית של גרג במונטריאול. חצי שנה לאחר מכן ערכנו גם קבלת פנים ביפו וכולם, ללא כחל וסרק, הגיעו לשמוח בשמחתנו ולפרגן."
רן: "אחרי החתונה הלכנו ליועץ פיננסי ואמרנו לו שתוך חמש שנים אנחנו רוצים לקנות מכונית, בית וילדים."
היום אוחזים רן וגרג בזוג תאומים מקסימים בני שמונה, תומר ואלינור. אלא שתהליך הבאתם לעולם היה מעט שונה מהמקובל. "לא הייתה הרבה התלבטות באשר לדרך," מגלה רן, "הכרנו כמה אנשים שעשו הורות משותפת והקימו תא משפחתי עם אישה נוספת או זוג נשים, ופסלנו את זה על הסף, כי לא רצינו משפחה כל כך מורכבת.
גם אימוץ לא היה על הפרק, מפני שלא היינו אזרחים והיה ברור שאין לנו הרבה אופציות. יותר מהכול, היה לנו חשוב שזה יהיה תהליך חיובי. למרות שאנחנו לא דתיים, הלכנו להתייעץ עם רבנית כדי להבין את האספקטים המוסריים.
הכרנו חברים שנעזרו בפונדקאית דרך 'סירקל,' אבל לא רצינו שהפונדקאית תהיה האם הביולוגית של הילדים, כמו ברוב המקרים, כי לוותר על ילד ביולוגי זה קשה יותר. כאן נכנסה לתמונה ברברה, אחות של גרג, שהתנדבה לתרום ביציות."
רן וגרג היו אחד הזוגות הראשונים בעולם שעשו פונדקאות לא מסורתית: הביצית שנשאבת מאישה אחת עוברת הפריה מלאכותית ומושתלת ברחמה של פונדקאית. "ההתאמה הגנטית מושלמת, מפני שהשתמשנו בביציות של ברברה, אחות של גרג, ובזרע שלי," מסביר רן, "הרבה מתמקדים בהיריון, אבל הרגשנו שבסופו של דבר יהיו כאן בני אדם. חשבנו שיהיה להם יותר קל אם הם לא ירגישו שהייתה להם אמא שוויתרה עליהם."
הילדים יודעים שברברה היא האם הביולוגית שלהם?
"סיפרנו להם לפני שנתיים. הסברנו להם שכחלק מהתהליך היינו צריכים לבקש ביצית ממישהי. הם שאלו: 'אז ביקשתם מסבתא,'? ענינו שלא, ואז הם שאלו אם ביקשנו מברברה. הקשר שלה איתם הוא כמו עם שאר האחיינים. הם מבינים שהיא רק תרמה רקמות ודבר לא השתנה בקשר מאז שהם יודעים. גם מצידה של ברברה היחס נשאר זהה. היא ג'דה אמיתית וידענו שאם היא מתנדבת, היא מתכוונת לזה."
דבי: "הרבה אנשים מוטרדים מהעובדה שלאלינור אין אמא. הם שואלים אותי מי ידריך אותה בנבכי הנשיות ומי ילווה אותה בצמתים המרכזיים. אני באמת חושבת שרן וגרג יכולים לדבר עם אלינור על הכול. אמא שלי לא דיברה איתי על המחזור, ובמובן הזה יש אפילו יותר פתיחות."
רן: "אני לא בטוח שזה לא חסר לה. השאלה היא אם זה ברמה של משאלה או חסך. אלינור היא הבת היחידה במשפחה, והיא אומנם לא אמרה שום דבר, אבל אני כבר רואה שהיא אוהבת ללטף שערות של נשים או להתגפף עם הגננת. תומר, מצד שני, אפילו לא צייץ בכיוון, ואני בהחלט רואה הבדל בין השניים."
תרחיבו עוד את המשפחה?
"אני לא חושב. יש לנו עוברים מוקפאים, אבל אנחנו כבר לא צעירים. אנחנו כבר 'חדשות ישנות.' לפני שנתיים עשינו את הסמינר הראשון של 'סירקל' בארץ, ומאז נולדו 15 תינוקות באמצעות פונדקאיות אמריקאיות, יש עוד 12 ילדים בדרך ועוד 11 זוגות שנמצאים בשלבים הראשוניים של התהליך, לפני ההיריון. זה תהליך מאוד בטוח, כי מדובר בעצם בטיפולי פוריות לאנשים פוריים. לא חשבתי שתהיה היענות בגלל העלויות, אבל הופתעתי לגלות שכן."
זה עסק שאינו שווה לכל כיס?
"לנו זה עלה כמאה אלף דולר ונאלצנו למכור את הבית," חושף רן. "בעצם רק עכשיו אנחנו מתאזנים מחדש כלכלית, אבל זה לא דבר שאנחנו מרי נפש לגביו. יש אנשים שזה לא עולה להם שקל, ואנחנו היינו צריכים להתאמץ יותר." משה: "אבל היה לנו מזל, כי קיבלנו שניים במחיר אחד
לפרטים נוספים על פעילות סירקל בארץ: circlesurrogacy
נא להמתין לטעינת התגובות
