מעגל החיים: טיול משנה חיים לטנזניה
הכול התחיל כשהילה קורח שמעה שבכל חודש פברואר מתרחשת בטנזניה תופעה מדהימה: אם מטיילים במקום הנכון, ניתן לראות את הרגע בו מעגל החיים מתחיל - וגם נגמר. הרשמים לפניכם
המילה אינטנסיביות יכולה לעתים להילקח כמובן מאליו, אבל לא כך הדבר כאן: לא פחות מ-8,000 עגלים של גנו נולדים מדי יום במהלך המסע המפרך אחר שדות מרעה ירוקים, וולדות רכים הם מראה שבשגרה. כמעט ליד כל בעל חיים שתראו במרחבי שמורות הטבע המדהימות במדינת הענק הזו שבמזרח אפריקה, תמצאו חיה מאותו הסוג – רק זעירה.
השמועה הזו, שתפסה תאוצה, גרמה למדריך הטיולים לנסות ולהנמיך את ציפיותיי כבר בארץ. מבקרים מגיעים לטנזניה ומצפים שחיות בר יקיפו את האוטובוס שמעביר אותם מהמטוס לטרמינל מיד עם הנחיתה, הוא סיפר לי. חשיבה הגיונית בסך הכל: אני שילמתי על ספארי, החיות מודעות לכך, ולכן הן בהכרח יופיעו, לא? בעקבות האזהרה נשבעתי שאנסה לשמור על פאסון ועל ציפיות נמוכות – ניסיון שלא צלח בסופו של דבר לאורך זמן.
הדרך ליעד הייתה לא פשוטה. לא קל להיגרר כל הלילה ממטוס אחד למטוס אחר של חברת התעופה האתיופית, עם עצירות בדרך שלא היו מביישות אוטובוס תל אביבי מצוי. ולמרות העייפות המשתלטת, לא הצלחתי לעצום עין בדרך משדה התעופה של קלימנג'רו למקום הלינה הראשון.
מיד אחרי הנחיתה הבנתי שאין בכלל מקום להנמכת ציפיות: הדרך "העירונית" שבה נסענו כללה מטעים של בננות, ולצידם דוכנים קטנטנים המציעים בננות אדומות לכל דורש, שדות אורז, סדינים פרושים על העשב ליד הכביש ועליהם ערימות של עגבניות ומנגו שפשוט מחכים לקונים פוטנציאלים.
בעודי נוסעת באוטובוס, ראיתי על הדרך מאות ואולי אלפי אנשים צועדים
מהתרשמות ראשונית שלי, הגברים כאן לא עובדים קשה מידי. פמיניסטיות ימצאו הגדרה חדשה לשוויון נשים בטנזניה: בעוד הגברים מרכלים במרפסות של "הפיצוציות" המקומיות, הנשים עוסקות במלאכת הסחיבה שלהן. יש להן בית לבנות, ילדים להאכיל. אם האדם הקדמון היה צייד והאישה הקדמונית מלקטת, כאן האישה מלקטת – וזהו.
בשלב מסוים הנוף מתחלף, ואנחנו עוברים לנסיעה בסוואנה אדירת מימדים. כאילו הזמנו את הנוף מראש, באופק לפנינו השמיים קודרים וקשת ענקית חוצה אותם כדי להזכיר לכולנו כמה אנחנו קטנים ביקום, ובאפריקה במיוחד.
באמצע השממה, אחרי נסיעה של כשעה ללא סימן חיים בסביבה, מגיח מולנו במפתיע שוק צבעוני של שבט המסאי. גם כאן אי אפשר שלא לתהות מאיפה הגיעו אנשי השבט ואיך נקבע מיקום השוק דווקא כאן. המסאים מנסים למכור לנו אבקות ריחניות וגרגירים לא מזוהים, ומתאכזבים לגלות שבאנו רק כדי להתרשם.
זו הפגישה האמיתית הראשונה שלנו עם המקומיים, ואני יכולה לחוש בהשפעת הקולוניאליזם: הם לא אוהבים אותנו במיוחד. הם יאהבו אותנו אם נוציא שטר, אבל המפגש עם הזרים לא מעניין אותם כהוא זה. פה אנחנו "מוזונגו" – אנשים מקולפים. החרבנו והרסנו, ועכשיו הגיע תורנו לשלם.
מהר מאד אנחנו מבינים שהטנזנים, ובמיוחד המסאי, לא מוכנים שנצלם אותם כמו את בעלי החיים שבאנו לראות. המסאי מאמינים שהצילום לוקח חלק מנשמתם, אבל תמורת כמה דולרים הם מוכנים להתפשר על נשמה חלקית.
בבוקר היום השני מתעקש המדריך לעלות לתצפית. מזג האוויר מעונן ואפור, והסקפטיות שלנו מורגשת, אבל הפעם הוא חורג ממנהגו ומבטיח התפעלות. והוא יודע על מה הוא מדבר. אחרי עלייה לא ארוכה מידי, נפרשת לפנינו קלדרת הנגורונגורו. העמק הזה, שנוצר בעקבות קריסתו של הר געש לפני כמה מיליוני שנים אל תוך עצמו, משמש היום ביתם של בעלי חיים רבים.
העננים יוצאים ונכנסים לתוך העמק הנעלם הזה, ומוכיחים לנו ששמורות הטבע של טנזניה מתוכננות היטב כדי להדהים את הצופה כבר מהרגע הראשון. תקראו לזה האח הגדול VIP- כל החיות שרוצות לחיות בבועה הזו מתחייבות לשלם במס הסלבריטאיות: מטיילים מציצנים שמבקשים לנעוץ בהן עדשות ענק בזמן שהן עסוקות בפעילותן היומיומית.
אחרי יום ראשון גשום, ביום השני מתחילות החיות לצאת החוצה כמצופה מהן. בסיור שמקיף את הקלדרה אנחנו נתקלים בפילים האפריקאיים הראשונים שלנו. כדי להבין את ההתרגשות, יש לציין שמטיילי הספארי משחקים במהלך מסעם בינגו מסוג מיוחד: "בינגו חמשת הגדולים". המטרה: לצפות, עדיף מקרוב, בכל בעלי החיים הנמצאים ברשימה המיוחסת: פיל, קרנף, נמר, בפאלו וכמובן – מלך הג'ונגל, האריה. כך שהתרגשותנו הרבה מהפילים העצומים (והאדישים) די מובנת.
באופן כללי ניתן להגדיר את התנהגותן של החיות כהתנהגות אפאטית למדי. הנה מסביבם חמישה ג'יפים מלאים באנשים שמתקשים לשלוט בהתרגשותם ובקריאות השמחה למראה כל ציפור וג'ירפה, ואילו הן ממשיכות ברביצה ובלעיסה כאילו מדובר בדבר של מה בכך. שתי לביאות שמנמנות ועצלות אף הגדילו לעשות וסובבו את גבן עלינו כדי להטיל מימיהן, כאילו כדי להבהיר לנו את דעתן עלינו.
גם את הצ'יטות לא הרשמנו. הנה אנחנו, בני האדם, מגיעים בעיצומה של הסייסטה, מיד אחרי ארוחה דשנה ככל הנראה, ומצפים שאלה ירימו את עצמן משנתן. הפעולה הקיצונית ביותר שקיבלנו משלוש הצ'יטות הנמות הייתה הרמת אוזן לכיווננו.
הצ'יטות כנראה יודעות שהן הרוב, ואנחנו המיעוט. זה השטח הביתי שלהן ואנחנו נתנהג לפי הכללים שהן מכתיבות. כך אנחנו מוצאים את עצמנו ממתינים בצייתנות לכל תנועה קטנה, רק המתנה ושקט מובילים אותנו לבחון את שנת היופי של נמרה על ענף די גבוה. רק סבלנות ודממה מוציאות את חיות הבר החוצה ממקום מרבצן לסיבוב דאווין קרוב אלינו.
משפחה של קופים בוחנת את הג'יפים שלנו מקרוב. השיירה שלהם מרשימה בהרבה מהשיירה שלנו. אמהות נושאות את גורי הקופים על גבם, בעוד הקטנים מלקטים עשבים מסביב לאכילה וגם לשעשוע – כאן מותר לשחק עם אוכל. מיד אחריהם מגיחה מבין העצים שיירה של פילים. פילונים קטנים נאחזים בזנבות של ההולכים לפניהם בידיעה ששום דבר לא יוכל להזיק להם כך. אני רוצה להאמין שהם צודקים.
את מירב תשומת ליבי גזלו הבפאלו והגנו באותו היום. מהבפאלו אי אפשר להתעלם, בעיקר בגלל התספורת המשונה שנבחרה לו: זוג קרניים מרשימות שבולטות בשונות שלהן משאר הגוף. למרות הקרניים, גם ממבט קרוב לא ברור מדוע זכה הבפאלו להיכנס לרשימה היוקרתית של חמשת הגדולים. כולה פרה משופרת.
רק ביום החמישי לטיול גיליתי את התשובה לחידה כשהייתי עדה לאיגוף של בפאלו סביב מחבוא של שתי לביאות מפוחדות. ככל הנראה, הייתה להן סיבה מוצדקת – כשהפרה המשופרת הזו נוגחת בך, אתה צריך להתפלל חזק ומתוך אמונה גדולה כדי לצאת מהמצב בהכרה.
חיבתי לגנו נובעת אך ורק מהמשיכה הבלתי מוסברת שלי לאנדרדוגים. התגובה הראשונה של כל מי שנתקל בגנו היא פליאה מכיעורו. מדובר בהכלאה של כל חיות הסוואנה – מהזברה ועד התיש.
לא היה לי ספק לרגע שהגנו שלפנינו יודע מה אנחנו אומרים עליו בג'יפ שלנו. הוא כבר למד לחיות עם הבושה או לפחות להסתיר אותה טוב, כי ממבט ראשון נראה שהוא ממשיך בליחוך העשב כאילו אנחנו לא שם. בסתר ליבי ידעתי שהוא מתעלם רק כי אימא שלו אמרה לו שככה נפסיק.
לא יעבור זמן רב והגנו יראה לנו מאיפה הוא משתין. או לפחות מאיפה היא ממליטה. עדרי הענק של החיה הלא מרשימה הזו ממלאים את קו האופק בנקודות שחורות שלא יכולות אלא להרשים אותך. החיות מתנכלות להם, הלביאות מוצאות אותם טרף קל וטעים במיוחד, בני האדם לועגים להם והם מחזירים לכולנו בדרכם שלהם – ההמלטה.
בניגוד לחיות אחרות שיכולות לשמור על אסתטיקה מינימלית אחרי ההמלטה, לגנו אין ברירה אחרת אלא לקום על הרגליים דקות אחרי שיצא מהחושך אל האור, עם כל הג'יפה שהתהליך כולל, רק כדי שלא יהפוך לבראנץ' של מישהו. גנו קטנים מתרוצצים רטובים, עדיין עם חבל הטבור מחובר אליהם, מחפשים את ההורים בין ים הגנו האחרים כדי לשרוד. למעשה, לגנו רק חברה אמיתית אחת – הזברה. מדובר בחברות יפה ואמיצה שאפילו עוזרת לשתי אלו שלא להיטרף מידי פעם.
למרות שאנחנו זוכים לראות הרבה עגלי גנו רכים ורטובים, אני החמדנית מסרבת להסתפק בכך – אני רוצה לראות המלטה. אנחנו מגיעים לשדה מרעה שבו הגנו נראים "טריים" במיוחד, ואני שולפת את המשקפת כאילו אני לכל הפחות שומר יערות טנזני זקן ומנוסה. בי נשבעתי – אני אראה כאן המלטה! לא עוברות 30 שניות ואני מאתרת נקבה שוכבת על הרצפה, ממורמרת למדי ומוקפת קהל. ככה עושים את זה בסגנון הגנו – עם אוהדים ביציע.
מידי פעם היא קופצת על הרגליים כדי לנסות ולדחוף את הוולד החוצה וזוכה גם לקריאות עידוד מהיושבים במכונית. זה לא המראה הכי אסתטי בעולם, אבל המעמד מרגש ביותר. עד שלב מסוים שבו כבר ההמלטה בלתי נמנעת, נקבת הגנו יכולה לעצור את ההמלטה כשהיא חשה סכנה מתקרבת וכל עוד הראש לא יצא. ככל הנראה הג'יפ לא מהווה איום ממשי שכזה, ואנחנו הזוכים העיקריים.
תוך זמן קצר אני מבינה שבטנזניה הכול שאלה של תזמון. כבן אדם אתה צריך להגיע בזמן הנכון כדי לראות המלטה או מרדף, וכחיה אתה צריך להעריך את הזמן הנכון כדי לתפוס משהו בין השיניים.
אריות מנומנמים מחפשים צל בין סלעים, גם הם לא טורחים אפילו להסתכל עלינו, יושבים וממתינים למרות שלא נראה אוכל זמין באופק. הם בונים על זה שבשלב מסוים יגיע הגשם ואיתו העדרים – ורק אז הם יטריחו את עצמם. ככה זה מלכים: האוכל צריך להגיע אליהם ולא להיפך.
היום הרביעי באפריקה. גם היום אני זוכה לראות חיות שלא הייתי מצליחה לדמיין אלמלא הייתי רואה אותן במו עיניי. המון חיות. כל כך הרבה חיות שאני כבר לא בטוחה לאן כדאי להסתכל כדי לראות את הדבר המעניין ביותר. וגם אנשים אנחנו רואים. אנחנו מגיעים לשטח מדברי ופתאום מופיעה מולנו דיונה שחורה שנראית כמו ישות חיה. באופן בלתי מוסבר הדיונה הזו זזה בשלמותה ממקום למקום. אף אחד לא יודע בדיוק איך זה קורה, אבל זה קורה ואף מתועד. אפריקה – לך תבין.
לך תבין גם איך הגיעו שלוש נשים משבט המסאי עם צמידים למכירה לדיונה הזו. קשה להאמין שאנשי המסאי לא מסיימים את היום שלהם בבתי הבוץ וחוזרים לציוויליזציה ולמבנים נורמליים. אמנם הבתים האלה נבנו בעמל רב (של הנשים כמובן) מבוץ ומגללי בקר, אבל כשנכנסים לחדרים הקטנטנים האלה ומריחים את הקירות, כמו גם את הגחלים במרכז הבית, אי אפשר להבין איך אפשר לחיות כך.
אני נוטה לנחש שהדיירים ישנים בישיבה כי זה המקום שיועד לפעולה האלמנטרית הזאת.
ואם כבר בפעילויות אלמנטריות עסקינן, בואו נדבר על חיזור. תשכחו את כל מה שידעתם על פרחים, שוקולדים ומכתבי אהבה. אם אתם מסאים אמיתיים – אתם צריכים ללמוד לקפוץ. כן, זוהי הדרך של הגברים להרשים את בנות הכפר: קפיצות לגובה והוכחת גבריות על ידי הרג אריות. המנהגים והמסורות הללו הופכים מסורבלים ככל שמכירים יותר שבטים בטנזניה. במדינה יש יותר מ-120 שבטים, ולכל שבט ההרגלים המשונים שלו. המרתקים ביותר בעיניי הם האָדְזָבֶה.
מדובר בשבט שחי כמו בתקופת האדם הקדמון: חברי השבט ישנים וחיים תחת כיפת השמיים, ומשמרים את מסורות הציידים והלקטים באופן הכי קדמוני שניתן לתאר. הגברים יוצאים מידי בוקר ואוכלים מה שהם מוצאים – מחולדות ועד אנטילופות קטנות. רק אם מסעות הציד מוצלחים, מחזירים הגברים שלל גם לנשות השבט. ללא הבשר, חיות הנשים אך ורק על שורשים, זרעים ופירות שאמורים לספק להן גם את הנוזלים הדרושים להן.
את הניצוד מנצלים עד תום: הבשר נאכל, מהפרווה מייצרים כיסוי לאיברים המוצנעים כאשר מארחים מערביים שמגיעים כדי לנעוץ מבט, ובעצמות משתמשים ליצירת כלי ציד ולבניית כלי נגינה. בגלל החיים הפרימיטיביים (העדר החיסונים והצאצאים שנולדים להורים בעלי קרבת דם), שבט האדזבה עומד בפני כליה. הם מעבירים את הזמן בחסות העצים ומקשקשים להם בשפת הקליקים וצקצוקי הלשון שלהם – עד שייעלמו. כך לפחות על פי התחזיות.
אחרי שמונה ימים, שותפיי לנסיעה בג'יפ כבר לא מתרגשים מעדר פילים שחוצה את שיירת הג'יפים. בניגוד להנמכת הציפיות, שיירה כזו חוצה את השיירה שלנו לפחות פעמיים ביום וכשהנהג שלנו לא שומע זעקות הקוראות לו לעצור, הוא ממשיך בדרך. באופן אישי, אינפלציה של פילים לא משפיעה עליי ואני ממשיכה להתרגש.
בנגורונגורו מספר לנו המדריך כי המקום משמש אתר אקסקלוסיבי למסיבות רווקים של פילים זכרים, פשוט כי אף פעם לא תועדו כאן נקבות. בסוף פברואר 2009 התרחשה היסטוריה – המדריך מצא עדר פילות שחדר לטריטוריה הגברית של העמק. מי אמר שפילים כבר לא יכולים לרגש אחרי ימים של ספארי?
ההתרגשות מתחדשת דווקא באיזור האריות. לא משום שלא ראינו אריות לאורך הטיול, אלא בגלל שליד האריות בנגורונגורו הוקפנו על ידי ג'יפים באופן שלא מאפשר לנו לצאת מהמקום – ואחת מהנוסעות כבר לא יכלה להתאפק: היה צורך בלתי ניתן לתיאור בנוחיות. אז מה עושים? פותחים את הדלת, מתקרבים לג'יפ ומקווים ששאר התיירים לא יראו ושהאריות יישארו במקומם?
אחרי לחץ נפשי לא מתון בכלל על לימו הנהג, הוא מצליח למצוא דרך מילוט, נוסע כ-200 מטרים, פותח את הדלת האחורית ומתפלל שהשחרור המיוחל של הנוסעת שלו לא יוביל לשחרורה מהעולם. לנוסעת שלום. גם לאריה.
רטט אחרון נרשם בקרב יוצאי המשלחת הישראלית כשזכינו לסמן את ה"וי" האחרון על רשימת חמשת הגדולים שטרם זכינו לראות – הקרנף. קרנפה ליתר דיוק, עם צאצאה הקטן. שני גושים אפורים ומגושמים למדי הצליחו לגרום אושר גדול לכמה ישראלים, והם כנראה לעולם לא יידעו על כך.
בישורת האחרונה של הטיול שמתי לב לתופעת טבע שלא ידעתי על קיומה ואני גם לא באמת יודעת אם היא מבוססת: הג'ירפות מתקרבות אלינו. נדמה שככל שאנחנו מבלים יותר זמן בטנזניה, כך הן מתקרבות יותר. כאילו אנחנו מתחילים לרכוש את אמונן, את כבודן, להיות יותר טנזניים ממה שהיינו ביום הראשון. תחילה הן עוד עצרו את בליסתן גם כשהיו רחוקות מאיתנו. עכשיו, כשהן ממש במרחק נגיעה (תמיד רציתי ללטף ג'ירפה), הן חוקרות אותנו מקרוב בדיוק כמו שאנחנו רוצים לחקור אותן.
בדיוק ברגע שאנחנו מתחילים להרגיש כמעט כמו בבית, באופן בלתי נמנע מגיע היום האחרון למסע. יש לנו חצי יום לבלות באגם מניארה שסובל ממשבר המים כמו הכינרת, והוא מתחלק לאט לאגמונים קטנים נפרדים זה מזה. את הפלמינגו זה לא מרתיע: להקות עצומות, ורודות, מרעישות להחריד ומצחינות באותה המידה נוחתות כאן כדי להזין את עצמן מהאצות במקום. סיום מרהיב למסע מרהיב בחלקת ארץ שמותירה רושם בלתי ניתן לתיאור במילים.
אז סעו לטנזניה. זה יקר, זה יכול לזעזע לכם את המערכות, תצטרכו לקבל חיסונים ולהתמודד עם כל מיני חרקים. ולמרות כל אלה: זוהי החוויה הכי מרשימה שתוכלו להעניק לעצמכם.
המידע באדיבות חברת עולם אחר
נא להמתין לטעינת התגובות
