יש אמהות זיג זג: איילת ולדמן לא מתביישת להודות
ארבע שנים אחרי המאמר הסנסציוני שפרסמה ובו טענה שהיא אוהבת את בעלה, הסופר מייקל שייבון, יותר מאשר את ילדיה, הסופרת איילת ולדמן חוזרת בספר חדש ופרובוקטיבי לא פחות. הפעם על הכוונת "האמא הרעה," כלומר כל אחת מאיתנו. שרי מלומד שמעה ממנה את האמת על הורות ועוד כל מיני סודות שהשתיקה (לא) יפה להם
מתוך המבוא לספר החדש של איילת ולדמן אפשר ללמוד שאם את אמא עובדת, את מזניחה את המשפחה; אם את מאמינה במשמעת ובחינוך ילדייך, את כבר קונה מקום על ספת הפסיכולוג בבגרותם אם את מאפשרת להם לעשות כרצונם, את תגרמי להם להתנסות בסמים כבר בכיתה ח;' אם את קונה אוכל אורגני, את מבזבזת את הכספים שנועדו לשכר הלימוד שלהם באוניברסיטה; אם את לא קונה מזון אורגני, את חושפת אותם לרעלים ואלרגיות למיניהם. בקיצור, לא מפתיע שכל אשה בשלב מסוים בחייה כינתה את עצמה "אמא רעה," כשם ספרה של ולדמן, שקוראת לנשים להפסיק לקטלג כך את עצמן ולבקר אמהות אחרות כ"אמהות רעות."
עם צאתו בארצות-הברית, לפני חודש וחצי, עורר הספר "BAD MOTHER" הדים רבים ומחלוקות בתקשורת ובבלוגים שונים. חלק משמעותי מהבאזז סביבו קשור לכך שהמדיה והקוראים לא שכחו את המאמר השנוי במחלוקת שולדמן פרסמה ב"ניו יורק טיימס" ב2005- תחת הכותרת "באמת, בטירוף, באשמה" (שאף פורסם ב"את" ב,(2006- שבו הודתה שהיא אוהבת את בעלה - הסופר המהולל מייקל שייבון - יותר מאשר את ילדיה.
המאמר הפך לסימן ההיכר שלה ובעקיפין היווה את הטריגר לכתיבת "אמא רעה." כשבריטני ספירס החלה להפגין התנהגות חסרת אחריות בנוגע לילדיה הקטנים ואושפזה במחלקה פסיכיאטרית, פנה ה"ניו יורק מגזין" לאיילת ולדמן בבקשה לקבל את תגובתה כמומחית ל"אמהות רעה." היא הגיבה בתדהמה: "אתם ירדתם מהפסים, אני אדם רציני שלא כותב על כוכבת פופ. אם הייתי כותבת מאמר בנושא הייתי חוקרת את הערך האייקוני של 'אמא רעה' בחברה המודרנית," טענה בפני המו"ל שלה. "יופי," הוא אמר, "אז תכתבי."
כך נולד הפרק הראשון בספרה החדש, המכיל תיעוד של "פשעים" אמהיים, פורענויות מינוריות ומצבים מזדמנים של חסד. ולדמן כותבת בהומור פרובוקטיבי ובישירות ראויה להערצה על אמהות, על המיניות של בנות העשרה, על הכאב העז בהחלטה להפיל את עוברה, על אבחונה כסובלת ממחלת המאניה דיפרסיה, על ההשפלה הפומבית ועל האהבה הגדולה שהיא חשה לילדיה וכמובן גם לבעלה. להלן נקודת המוצא שלה: "כאמא אני בטוחה רק בדבר אחד: באפשרות שלי לשגות."
"בעולם שבו אנו חיים היום ישנן רק שני סוגי אמהות. הטובות והרעות," כותבת ולדמן. "קודם 'האמהות הטובות' שהן ורסיה של מרי פופינס המודרנית: עליזות, סבלניות, אמהות שמגישות גרנולה מעשה בית ופירות לארוחת בוקר ועושות עבודות יצירה מדהימות עם הילדים ותמיד מסודרות עם לוח זמנים למשחקי חברים וחוגי העשרה לילדים, ואף פעם הן לא מרימות את הקול. הן אף פעם לא עייפות מדי לסקס. ולעומתן נמצאות 'האמהות הרעות,' אלה שנותנות לך להרגיש יותר טוב עם עצמך כאשר, למשל, שכחת להביא את הכריך לבנך לאחר אימון הכדורגל, או שקנית את הצעצוע הלא נכון שילדך חיכה לו כבר שבוע. תמיד יש אמהות יותר גרועות שנותנות לנו להרגיש תחושת הקלה שאנחנו לא כמוהן, אלו שאת מרגישה צורך להעיר להן שהן לא מטפלות כראוי בילדים. למשל, האמא שילדה שמינייה נוסף לשישה שמחכים לה בבית ואין לה כסף לפרנס אותם, או ההיא שהשאירה את התינוקת במכונית סגורה ולוהטת וקפצה לעשות קניות. לפחות אני לא כמוה."
אפשר להבין אותה. אחרי הכל ולדמן חוותה על בשרה באופן פומבי את אימפקט היותה "אמא רעה" לפני ארבע שנים במאמר האמיץ שלה, כשהודתה ברגשות שאיש לא ביטא עד אז בקול. ארגוני נשים ואנשי דת גינו את הצהרתה וכינו אותה "אגואיסטית" ו"האמא הרעה האולטימטיבית." בשיא גלי השטנה היו שדרשו כי יפקיעו מרשותה את הילדים. כולם שכחו, היא אומרת, כולל המומחים, שנישואים וזוגיות מאושרת הם המפתח לילדים מאושרים ובטוחים בעצמם. "משפחות ששמות את הילדים במרכז ומתעלמות מזוגיות ורומנטיות, לא נשארות מאושרות לאורך זמן," היא טוענת.
ולדמן, ,44 היא עורכת דין, בוגרת אוניברסיטת הארוורד היוקרתית (היא בת כיתתו של ברק אובמה,( בעלת קריירה מצליחה כסניגורית פדרלית וסופרת שבאמתחתה כבר עשרה רבי מכר, כולל סדרה בלשית בשם TRACK MUMMY על עורכת דין שהופכת לאם במשרה מלאה ולבלשית במשרה חלקית. ספריה שתורגמו לעברית הם "לונה זה ירח בספרדית" ו"אהבה ועוד משימות בלתי אפשריות," על אם שאיבדה את תינוקה במוות בעריסה. ולדמן ובעלה הסופר, זוכה פרס הפוליצר, מתגוררים בברקלי, קליפורניה, עם ארבעת ילדיהם: סופי ,(14) יחזקאל (11) רוזי (7) ואברהם .(6)
- איך את מגדירה בעצמך "אמא רעה?" באילו סיטואציות הרגשת כזאת?
"יש הבדל בין ההגדרה המילונית של 'אמא רעה' שהיא אמא לא כשירה או אמא שמזניחה את ילדיה בצורה רשלנית, לבין מה שאני מרגישה ברמה האישית שלי כ'אמא רעה.' את מכירה אמא אידיאלית כמו מרי פופינס!? אני לא. אבל אני מכירה נשים רבות שלא מפסיקות להלקות את עצמן שהן לא עושות מספיק ושהן נוראיות, כי, למשל, הן שכחו לאסוף את הילד מהחוג. לעומת זאת, לאבות תמיד סולחים. הם נקראים 'אבות טובים' רק בגלל שהם נוכחים. אני בטוחה שכולם יסכימו איתי שאמא שמכה את ילדיה או חושפת אותם לאיומי אקדח, היא לא האמא האידיאלית, אבל כל ה'פשעים' וה'חטאים' שאנחנו כאמהות 'מבצעות' או מייסרות את עצמנו שעשינו, לא שווים את עוגמת הנפש והסערות שמתחוללות בנפשנו. חבטתי בעצמי כשהרגשתי משועממת כשהייתי תקועה עם הילדים בבית במקום לחגוג את התענוג להיות בחברתם. ואז לשעמום נלוו רגשות אשמה. קומבינציה מושלמת."
"אני שונאת שיעורי בית. יותר שונאת אותם מהזמן שבו הייתי תלמידה בעצמי. שונאת לראות את ארבעת ילדי רוכנים בעייפות על שולחן המטבח ועושים שיעורים כשמסביבם פירורי אוכל שמטנפים את המטבח. אני שונאת את עומס המטלות שמעמיסים עליהם ללא פרופורציה. אני לא מסוגלת לראות שנותנים משימות שהילדים לא עומדים בהן וההורים מחויבים לעזור להם. מה היו ילדי עושים בזמן הרב שהם מקדישים לשיעורי הבית במשך השבוע? אולי היינו עושים דברים נדירים כמשפחה, כמו רכיבה משותפת על אופניים, אולי היו נחים, קצת משועממים. זה לא רע להיות משועממים. אז אתה מפעיל את הדמיון שישעשע אותך."
- את כותבת בספר על ההחלטה הכי קשה וכואבת של חייך: לסיים הריון בעקבות תוצאות בדיקת מי השפיר שהתריעה על בעיות חמורות שצפויות לעובר. האם ההחלטה הייתה כה טראומטית משום שהרגשת שהיא מגדירה אותך כ"אמא רעה?"
"הייתי בת 35 ובהריון עם ילדנו השלישי. בבדיקת מי השפיר התגלה כי לעובר יש בעיות גנטיות חמורות שיתבטאו בפיגור קשה, בעיות נוירולוגיות קשות וסיכוי גבוה לחלות בסרטן הכליות. הרופא נתן לנו את הסטטיסטיקות העגומות, אך השאיר תקווה קטנה שאולי הילד ייוולד עם הגנים האלה אבל לא יקבל את הסימפטומים. אני ובעלי היינו צריכים לחרוץ את דינו של התינוק שלנו. אני ידעתי מה אני מחליטה ומה מתאים לי אישית, אך היינו צריכים להחליט גם כזוג, כמשפחה.
"מייקל, שהוא
"זה היה רגע של אמת מפחידה שבה הייתי צריכה להסתכל על הצד המכוער הזה שבי ולהודות שכנראה לא הייתי מסוגלת לסלוח לו אם היה נולד לנו תינוק כזה. למחרת החלטנו על הפסקת ההריון. חודשים רבים לאחר מכן הייתי אכולת רגשות אשמה. הרגשתי כאמא הרעה ביותר - אמא שבחרה להרוג את תינוקה. עדיין לא השתחררתי לחלוטין מההרגשה הזאת. היא עדיין מלווה אותי עם הרבה ייסורים. לעתים אני חושבת שהלוואי ויכולתי להיות אמיצה יותר, אבל בו בזמן אני יודעת שההחלטה הקשה הזאת הייתה ההחלטה הנכונה עבורי ועבור משפחתי."
- סלחת לעצמך מאז?
"כן, לקח לי זמן רב, אבל סוף סוף סלחתי לעצמי. אנחנו כיהודים בעלי מזל. היהדות מאפשרת לנו יום של סליחות. יום הכיפורים הראשון לאחר ההפלה היה יום מאוד מיוחד עבורי. קמתי, ולפני כל הקהילה ואלוהים ביקשתי סליחה מבני."
- זה קצת פרדוקסלי שהקהל והציבור האמריקאי האשימו אותך באמהות קלוקלת, אבל את עצמך ויתרת אז על קריירה מרשימה כעורכת דין לטובת אמהות במשרה מלאה.
"בהריון עם סופי עבדתי כמשפטנית עד הרגע האחרון, ועם לידת התינוקת מייקל נשאר בבית לטפל בה. באמצע היום הייתי שואבת חלב לבקבוקים ומדברת בו זמנית עם קליינטים, ומייקל היה מספר לי על היום שלו עם סופי, איך הם בילו בבריכה והלכו לשעת סיפור בספרייה, ואני קינאתי בו שהוא נמצא איתה וחווה את כל החוויות כמו הצעד הראשון שלה, ואני מפספסת את החשוב מכל. ואז החלטתי להתפטר ולהיות אמא במשרה מלאה. ביום הראשון הלכתי עם התינוקת לבריכה ולשעת סיפור בספרייה וזה היה נפלא, גם ביום השני הלכתי איתה לבריכה ולספרייה וזה היה נהדר, וכך היה כל יום, עד שאחרי שבוע התחלתי להשתעמם ולהרגיש שאני מאבדת את שפיותי. חשתי אשמה גם על כך שאני עם התינוקת שלי ומשעמם לי. אבל לא ויתרתי."
- זה בעצם מה שהניע את הקריירה הספרותית שלך?
"ישבתי בבית והייתי מוכרחה למצוא תעסוקה שתהיה רק שלי, מבלי שלילדי תהיה גישה אליה. הם היו מעורבים בכל דבר שעשיתי, אפילו שתו את הקפוצ'ינו מהכוס שלי. ואז הסתכלתי סביבי וראיתי את בעלי, הסופר בעל הקריירה המצליחה, חי חיים טובים. עובד חמש שעות ביום, הולך לאכול צהריים, צועד בטבע, מבלה עם הילדים. 'אלה החיים האידיאליים. למה שלא אנסה אותם,'? אמרתי לעצמי. כעורכת דין עבדתי 18 שעות ביום. התחלתי לכתוב ספרי בלשים, ולא חלמתי שהכתבים שלי יתפרסמו. היום אני לא באמת עקרת בית ואמא במשרה מלאה. אני עובדת המון, אבל אני עושה כל מאמץ להיות פנויה לחלוטין כשהילדים חוזרים ונמצאים בבית."
- ב"אמא רעה" את כותבת: "לפני שהיו לי ילדים, ידעתי בדיוק איזה סוג של אמא אהיה. אמא שלי הסבירה לי." אבל אחרי שהפכת לאם, הרגשת שאמך רימתה אותך. למה את מתכוונת?
"אמי הייתה פמיניסטית שגידלה אותנו בשנות ה70- עם ערכים ואידיאלים שהיא האמינה בהם בכל לבה. היה לה מאוד חשוב שאתפתח כאשה ואהיה בעלת קריירה משלי, והיה ברור לה שניתן להיות אמא ואשת קריירה ללא התנגשויות, ללא בעיות. היא עצמה ויתרה על קריירה ברגע שהתחתנה עם אבי בגיל ,23 וכמובן שכל מה שהיא סיפרה לי בילדותי לא קרה במציאות. פתאום, כשמצאתי את עצמי תקועה בבית עם הילדים, הרגשתי זעם שהופנה כולו כלפי אמי. חשתי מרומה משום שהיא נתנה לי להבין שנשים יכולות לעשות הכל בהצלחה, לתמרן בין אמהות, בית וקריירה ללא בעיה. מאוחר יותר נרגעתי ולקחתי הכל בפרספקטיבה נכונה."
- במה האמהות שלכן שונה זו מזו?
"אמי לא בזבזה אפילו דקה של מחשבה או דאגה אם היא אמא טובה או לא. היא הייתה עסוקה בטיפול בילדיה הרבים ולא הקדישה זמן לחיטוטים עצמיים ולהרהורים על הכישלונות שלה. אני, לעומת זה, הייתי מוצפת זמן רב מדי ברגשות אשמה. בהתחבטויות אם הייתי אמא טובה, אם הייתי אמא רעה, אם אני גורמת לילדי נזק. מרוב דאגות לא עצרתי שנייה כדי ליהנות מהרגע."
כמאמינה גדולה בעקרון ה"בלי סודות," ולדמן משתפת את הקוראים בפרטים אינטימיים ולעתים מביכים מחייה, כמו העובדה שאובחנה כחולת מאניה דפרסיה. היא גם יודעת להסביר איך העיקרון הלא פשוט הזה עובד בשבילה ובשביל הקרובים לה. "אולי זה יותר קל עבורי. כולם עכשיו יודעים שאני משוגעת. הכלל 'בלי סודות' אולי היה קשה לבעלי בתחילה, אך כיום הוא מאוד מעריך את זה. אם אין לך סודות, אתה לא מבזבז זמן ואנרגיה בדאגה שאנשים אחרים יגלו אותם."
- בגלל מחלת המאניה דפרסיה נטלת תרופות גם במהלך ההריון. אברהם, בנך, נולד עם בעיות מסוימות. האם בדיעבד היית נוהגת אחרת?
"בזמן ההריון עשיתי בדיוק מה שמצופה מכל אשה בהריון לעשות. לא שתיתי יין, לקחתי ויטמינים ואומגה ,3 ישנתי על הצד הנכון והמשכתי לקחת את הכדורים האנטי דיכאוניים משום שהרופאים שלי חשבו שהם בטוחים ולא פוגעים בעובר. בדיעבד לא הייתי לוקחת את הכדורים בזמן ההריון. לאחר שאברהם נולד, התפרסם מחקר על ההשפעה של הכדורים נגד דפרסיה על העובר ברחם. מתברר שהעובר סופג את חומר הכדורים וכשהוא נולד גופו עובר גמילה לא קלה מהם. אברהם נולד עם תופעות מסוימות שלא מושלכות ישירות על הכדורים, אך העלו ספקות בתוכי. הוא לא יכול היה לינוק, הוא לא עלה במשקל והייתה לו שפה עליונה נפוחה. הידיעה שלקחתי את כל התרופות האלה בהריון והתינוק שלי סובל בגללן, הייתה מאוד קשה."
- כשהגיע מבחינתך הזמן ל"חינוך מיני" לילדים, בחרת בדרך לא קונבנציונלית ותלית חבילת קונדומים על דלת הארון בשירותי הילדים. איך הם הגיבו?
"הילדים נחרדו למראה הקונדומים בשירותים, אך הם גם מאוד העריכו את המחווה שלי, או לפחות אני מקווה שיעריכו אותה כשיגדלו. המסר שלי להם שסקס הוא דבר נפלא, יפה, כיפי, אך אתה חייב להיות אחראי לגופך ולנפשך ולהתייחס באותו כבוד לבן הזוג שלך."
- בספר את מודה שהניסיון המיני הראשון שלך היה בגיל מאוד צעיר, בגיל ,14 עם חייל ישראלי בן ,20 והיה בהחלט ניסיון רע. אם בתך תקרא את זה, מה תספרי לה?
"סיפרתי לסופי על המקרה האישי שלי. אני חושבת שהניסיון המיני הראשון שלי, שהיה רע, הוא דוגמה מצוינת לבתי ושיעור טוב לחיים. אני רוצה ללמד אותה שמין זה דבר נהדר אך צריך להיזהר, והכי נבון לשמור את הפעם הראשונה לאדם שאת מאוד אוהבת ושתהיה לזה משמעות חשובה ומיוחדת."
- אפרופו החייל, מה הקשר שלך לישראל?
"אבי הקנדי עלה לישראל לפני מלחמת העצמאות. כשהיה בשליחות בקנדה הוא פגש באמי. היא חזרה עמו לישראל ואני נולדתי בירושלים. כשהייתי בת שנתיים חזרנו לקנדה ואחר כך עברנו לגור בניו ג'רזי. את רוב ילדותי ביליתי בין אמריקה לישראל. לא ביקרתי בישראל כבר מספר שנים, אך אנחנו מקווים להגיע לביקור עם הילדים בחורף הקרוב, אם נמצא מוסד אקדמי או ארגון ספרותי שיזמין אותנו."
- האם ליהדות יש חלק חשוב בחיי המשפחה שלכם?
"אנחנו שומרים שבת והולכים לבית הכנסת בחגים. אנחנו שומרים על המסורת היהודית, ובעלי מבשל חמין 'שאין עליו' בעולם."
- את אמא יהודייה טיפוסית שתמיד מגוננת על ילדיה?
"בטח, אני אמא יהודייה טיפוסית. אם את רוצה להכניס אותי לפאניקה, תסרבי לאכול כשאני מציעה לך," היא צוחקת. "אני עושה כל מאמץ אפשרי לא להיות אמא חרדתית ומגוננת אובססיבית על ילדיה. כעיקרון אני מאפשרת לילדים שלי להסתובב חופשי בשכונה, לצעוד לבית הספר, אבל כשהם עוזבים תמיד אני מתמלאת חרדות ומדמיינת שמישהו יחטוף אותם או יירע להם. אני לא מסוגלת לנשום או להתרכז עד שאני לא שומעת את הדלת נפתחת ורואה אותם עומדים בפתח. אבל אני עושה כל מאמץ להתגבר על פחדי ולאפשר להם להיות עצמאיים גם למחרת."
אחד מספרי העצות המוכרים ביותר בנושא שבו עוסק "אמא רעה" הוא רב המכר "אין לי מושג איך היא עושה את זה," של אליסון פירסון הבריטית. גם ולדמן קראה אותו. "חשבתי שהספר מהנה ומשעשע," היא אומרת. "אני מתמרנת בין האמהות, לעבודה, לזוגיות, לחיים עם הרבה דיסציפלינה ומשמעת עצמית. אני עובדת וכותבת בין הסעות הילדים לבית הספר ולחוגים השונים. כשאני נמצאת עם הילדים אני מנסה לא להסיח את דעתי בענייני עבודה, וכשאני עובדת אני מנסה להתרכז ולא להיות מוטרדת בענייני הילדים, אף על פי שלעתים זאת משימה בלתי אפשרית. אך אני חייבת לציין שהבסיס שמאפשר לי תמרון הוא העובדה שבעלי ואני חולקים את האחריות לטיפול בבית ובילדים."
- מה את מייעצת לאמא שנאבקת בקשיי היומיום ומנסה להיות "וונדרוומן?"
"נשים מנסות להיות וונדרוומן ומגיעות למצבים מגוחכים, כמו תחרות היסטרית עם הורים אחרים כיצד הילד שלהן, עולל בגיל הגן, מדקלם את כל שמות הכוכבים שנעים מסביב לשמש. אי אפשר לנצח בהכל או לעשות הכל בשלמות. מותר לשכוח, להתעייף, להשתעמם, זה אנושי. אני מציעה לא לחשוב על העבר או העתיד. על השגיאות שעשית או תעשי. תנסי ליהנות מהרגע, מהדברים העכשוויים שקורים לך ולסובבים אותך. צריך ליהנות עכשיו מהדברים הקטנים כי הם חולפים כל כך מהר."
- את רואה בספר שליחות?
"כתבתי את הספר לעצמי ועבור נשים כמוני. הגיע הזמן להיפטר מההגדרה וההרגשה של 'אמא רעה.' מספיק עם ההלקאה העצמית שלנו כנשים. אם יש משהו שהייתי רוצה שאשה שקוראת את ספרי תפנים, הוא שבפעם הבאה כשהיא תרגיש 'אמא רעה,' היא תיקח דקה למחשבה ותזכור שכולנו לפעמים אמהות רעות ואמהות טובות. האמת היא תמיד באמצע."
- ובכל זאת, מתי לדעתך חוצים את הגבול מ"אמא טובה מספיק," כמו שאת מכנה את עצמך בספר, ל"אמא רעה?"
"כל הרעיון של כתיבת הספר הוא שאף פעם לא חציתי את הגבול. חבל לבזבז זמן ואנרגיה על התייסרות והלקאה עצמית על כך שאנחנו אמהות רעות או לא מספיק טובות, כאשר אנחנו עושות עבודה טובה, גם אם היא לא מושלמת. אנחנו בני אדם. פעם טובים, פעם רעים, פעם שניהם, פעם לא מקוטלגים לשום קטגוריה. הרעיון פשוט, צריך להירגע."
- אם מדברים על להירגע, בספר את חולקת עם הקוראים פרטים מחיי הסקס הנהדרים שלך עם בעלך, ומנסה להבין מדוע אמהות רבות מדווחות על חיים נטולי מין לאחר שנולדים הילדים. מה הסוד שלך?
"קודם כל, ברוכה הבאה לעולמה של חולה במאניה דפרסיה. כשאת במאניה, זה מתבטא במצב רוח מרומם ואקטיבי באופן קיצוני וזה התירוץ שלי ל'שיתוף יתר' בחיים האישיים שלי, וביניהם הכתיבה על חיי המין הלוהטים עם בעלי. למזלי, אני רואה בחיסרון - שהוא הגבול שאנשים בדרך כלל שמים לעצמם - ברכה. בזכות זה יכולתי לכתוב את המאמר המפורסם שלי על כך שאני אוהבת את בעלי יותר מילדי ולהפליג בתיאורים מיניים שאחרים לא היו מעיזים להעלות על הכתב. למזלי, אני משוגעת. אבל אני חייבת לציין שהדפרסיה שלי הייתה גבולית ומעולם לא היוותה סכנה לעצמי או לאחרים. הסוד שלי לזוגיות מאושרת הוא שאני לא כועסת או ממורמרת. בעלי הוא שותף מלא בעבודות הבית ובגידול הילדים. אם רק אני הייתי אחראית לבית ולילדים, הייתי במצב של התבשלות קבועה בכעס והתמרמרות, וזה בכנות לא בדיוק המרשם המעורר את הליבידו שלי. רק משום שבעלי הוא פמיניסט ומתנהג בכזאת אחריות, הוא זוכה לכל כך הרבה אקשן."
- האם זה קצת מלחיץ לכתוב לצדו של בעל שהוא סופר כה מצליח ומוערך?
"בהחלט. בעלי הוא אחד מהסופרים החשובים בשפה האנגלית. אני עצמי סופרת טובה, הספרים שכתבתי מעניינים, כתובים היטב ולעתים גם משעשעים, אך בשורה התחתונה גם בעוד 500 שנה אנשים יקראו את היצירות של מייקל שייבון. אנחנו לא באותה ליגה או פלנטה של כתיבה."
- אתם חולקים משרד משותף. איך זה לקבל ביקורת ספרותית ממנו?
"אנחנו מאוד ישירים זה עם זה. לעתים קרובות מייקל מחזיר לי את הטיוטה ורושם עליה 'תנסי שנית, לא מספיק טוב.' יש לנו ריטואל קבוע שבו אנחנו צועדים בטבע ומנסים לפתור בעיה שנתקענו בה בכתיבה. במיוחד כשאנחנו כותבים סיפורי מתח. זה גם זמן איכות נדיר שלנו ביחד."
- לסיום, אני חייבת לשאול מה שנשים רבות מתות לדעת, כולל אותי. איך זה להיות נשואה לגבר הורס כמו מייקל שייבון?
"אכן, הוא חתיך הורס וקל מאוד להתאהב בו. את לא חושבת? עכשיו את יכולה להבין למה כתבתי שאני אוהבת אותו יותר מילדי".
נא להמתין לטעינת התגובות
