האם דיכאון הוא האופציה לשיגעון?
יעל לי סבורה כי הדיכאון הוא לעתים האלטרנטיבה היחידה לחיים בעולם מוטרף. פינה של שקט, מקלט מחוסר המנוחה הכרוני שאנחנו חיים בתוכו. בלעדיו, אנחנו עלולים להישרף. מטורף, לא?
פעם נשאל סוואמי וישנו-דבננדה, מי שהקים את מרכזי היוגה של שיבננדה בעולם המערבי, מדוע יש לו בחדרו תמונות של אלים הודיים ומקדש קטן, ומלבדם החדר ריק. הוא השיב: "התודעה נצמדת לגירויים שזמינים לה. ככה היא בנויה. אני יכול לבחור לאן היא תלך. אם מה שיהיה זמין לה יהיו אלים וקדושה, היא תהיה עסוקה בהם".
ולמה חשופה התודעה שלנו? לכמויות רעש אדירות שמתקיף אותנו דרך כל החושים ומשתלט בהכרח לא רק על התודעה, אלא על כל החוויה שלנו, על כל קיומנו. יש לנו לכל הפחות שני טלפונים ושני תאים קוליים, כתובת מייל אחת, חברים, מכרים, משפחה, טלוויזיה, רדיו, מוסיקה, שלטי חוצות, כותרות ענק בעיתונים, כמעט-תאונות, הולכי רגל שמדברים בטלפון בקולי קולות, טלוויזיה פתוחה בחדר ההמתנה בקופת החולים והמון עצות ממחנכים מזדמנים. איך מתמודדים עם כל זה באמצעות גוף ומערכת עצבים שעוצבו במהלך מיליוני שנות אבולוציה כדי להתמודד עם עולם שונה לחלוטין?
כאן נכנס לתמונה הדיכאון. כי הדיכאון הוא לעתים האלטרנטיבה היחידה, המקום היחיד שיש בו מעט שקט. הפוגה מן הפעילות המתמדת, מחוסר השקט ומחוסר המנוחה הכרוני שרובנו חיים בתוכו; מהריקוד הבלתי נפסק על הגחלים של חיינו. ריקוד יפה, לעתים מהנה מאד, אבל בכל זאת, כמעט בלתי ניתן לעצירה. כי בלי העצירה הזאת שמספק לנו הדיכאון אנחנו עלולים להרגיש שאנחנו נשרפים. הנפש נשרפת, שלא לומר מערכת העצבים והגוף.
אולי זה הרקע להכרזת ארגון הבריאות העולמי, לפיה עומד הדיכאון להפוך, במהלך העשורים הקרובים, למגיפת המאה. "מדוע" היא שאלה שהוציאה לפסיכולוגים שם רע. לא פעם אנחנו חופרים בעבר, בהיסטוריה הרלוונטית לענייננו (או שלא?) ונתקעים שם, מבלי ליצור שינוי של ממש בחיים, כאן ועכשיו. אך האמת היא שזו שאלה חשובה, לא רק במובן של חזרה לזירת הפשע, אלא גם בהשלכות שיש לתשובה עליה על ריפוי, שלא לומר מניעה, לפחות לדורות הבאים.
אנחנו מכירים את הבדידות, את הצורך בהישגיות, בלהיות מצליחן, את ההאדרה של הטיפוס האגרסיבי, הנלחם, המתמודד. כמה פעמים אמרנו לעצמנו, שלא לומר לילדינו, " אין דבר כזה לא רוצה. יש רק לא יכול"? איך אפשר להימנע מתחושת הכישלון שמתפתחת בעקבות השקר המוסכם הזה? אי אפשר, וזו האמת כולה. זו האמת שמאפשרת מנוחה, שהייה במקום והעמקה, במקום הרפרוף המתמיד חסר המנוחה והתוחלת. אז כן, דיכאון הוא האופציה לשיגעון. מטורף, לא?
ההתרשמות הראשונה של המורה והמטפל הנודע, ד"ר פיליפ הלפר, מטפל באנליזה ביואנרגטית, כשהגיע לארץ לפני כ-15 שנה, היתה: הגוף הישראלי כל כך מנופח, מלא באוויר, אך בפנים הוא ריק וחלול ופגיע ומושפל. אומה של רודפי כבוד, אנחנו, והעיקר לא לצאת פראייר. אגב, הלפר עשה עלייה בסופו של דבר, כך שכנראה החן שלנו מצליח לעבור מבעד לנרקיסיזם.
שאלה נוספת היא מה בא קודם: הדיכאון או החרדה. בהערכה קלינית, או כפי שהיא מכונה עדיין, "ראיון פסיכיאטרי", נהוג לשאול את האדם המגיע לטיפול מה קדם למה: מהו הסימפטום הראשוני, אם תרצו, ומהו המשני. אבל האמת היא שזה לא באמת משנה, כי שתי התופעות הללו כרוכות זו בזו. גם אין טעם, כמעט, לטפל באחת ללא השנייה,
אז מה כן עובד? - מה שמקדם את האלטרנטיבה: בריאות וקבלה עצמית, כבוד לעצמנו, חמלה. האם ניתן לפתח חמלה, הבנה, אמפתיה? בכמה מתורות המזרח - בצ'י קונג, ביוגה, בבודהיזם, באמנויות לחימה מסוימות, קיימים תרגולים שנועדו לפתוח את לב, לפתח את שרירי החמלה, האהבה, הנתינה, השרות למען הזולת. ההנחה היא שאמנם יש לנו הפוטנציאל לכך, אך אם לא נעבוד עליו ונפתח אותו, כמו כל פוטנציאל, הוא לא ימומש ויישאר בגדר פוטנציאל.
יש תרבויות בהן מפתחים אגו, תחרותיות, ניצחון, ויש תרבויות בהן מפתחים חמלה ורכות וחוויה טובה. באילו מהן, לדעתכם, סובלים אנשים רבים יותר מדיכאון וחרדה?
כשנודע לדלאי לאמה על קיומה של המילה "אשמה" בשפות המערב, הוא היה לא רק מופתע, אלא ממש המום מעצם קיומה של התופעה. בשפות המזרח, לעתים קרובות לא רק שהמילה אינה קיימת, אלא שהמושג "אשמה" כלל אינו מוכר: הרי אין צורך להגדיר את מה שלא קיים. במערב נראה שמושג האשמה הוא אחד מאושיות התרבות. והוא כמעט בגדר עיקרון יסוד בחינוך הילדים. "תבקש סליחה, כי זה לא יפה מה שעשית. אתה רואה? עכשיו אמא עצובה". מי שלא השתמש פעם במשפט הזה, שיקום.
אבל אנחנו כאן. ואפילו לא ממש במערב. במזרח התיכון שלנו, אולי לב לבה של תרבות האלימות והשנאה. האם על כולנו להיות בודהיסטים? יש מי שיאמרו שזה לא יזיק, אבל יש גם אפשרויות אחרות. הן מתגלמות בכל אמצעי שעוזר לנו להמיר את העיסוק בכאב שלנו לכדי עיסוק חומל, פעיל, בכאבם של אחרים. לאהוב פירושו לפעול באופן מסוים. לחמול אומר לפעול באופן מסוים. והמשמעות היא גם בחירה שלא לעשות פעולות מסוימות: לצאת מן הקונכייה הקטנה שלנו ולהושיט יד החוצה, לעולם, לחלשים, למדוכאים ולאומללים מאתנו.
בטיפול פסיכולוגי, עם הפירוק ההדרגתי של הדיכאון מתעוררות לעתים "מתקפות" של חמלה: לא פעם מטופל מגלה את הסבל שיש בעולם, ועוד לפני שדומע על עצמו ועל חייו, הוא דומע על גורלם של אחרים. כשהדיכאון נמס הלב נפתח, ולב פתוח לעולם פוגש את הכאב של העולם. ורק מאוחר יותר גם את השמחה והעונג.
משום כך, חיים עדינים ונדיבים הם לא רק נעימים לנו ולאחרים. הם גם אולי הדרך ללמד את ילדינו איך לחיות חיים אחרים, פחות בודדים, כואבים ומכאיבים. אולי כך גם יחסך מהדור הבא גורל הדיכאון שכבר נחזה לו.
יעל לי היא פסיכולוגית המתמחה באנליזה ביואנרגטית.לאתר הבית
נא להמתין לטעינת התגובות
