השכינה מאל רנצ'ו: הגורו הראשונה של כרמל וייסמן
12 שנים חלפו מאז, והיא מן הסתם מתה בלי להעלות על דעתה שנהפכה בלבו של אדם זר, ממדינה זרה, לסמל של משהו עמוק ולא ברור המצוי בשורש העולם. כך אני מדמיינת לפעמים את הפן הנשי של האלוהות
"El Ranchio!", צועק הנהג. עדר רוכלים נדבק אל שמשות האוטובוס כארבה לתבואה, מניפים בקבוקי מים, גביעי גלידה נוטפים או שקיות עם פלחי מנגו לגובה העיניים. גבי מצטמרר בתגובה למחשבה שבעוד שניות ספורות פלדת האוטובוס כבר לא תחצוץ בינינו. אני הנוסעת היחידה שמפקירה את עצמה כאן. תנועותיי מנסות לומר ביטחון. אני מתיישבת על התרמיל שלי בצד הדרך, שולפת ספר ומנסה להעלים את נוכחותי, אך תשומת הלב המופנית כלפי לא מניחה לי להתרכז.
השנה היא 1997. ממשלת גואטמלה חתמה לא מזמן הסכם שלום עם כוחות הגרילה, והשמועה היא שהרבה מאד לוחמים מובטלים וחמושים עושים הסבה מקצועית לשודדי דרכים בצפון המדינה. זה היה תזמון גרוע להתפתות לגיחה מחוץ למסלול התיירותי ולנסוע בעקבות אלכס לקובן. העיר הזאת, שלא היה בה כלום חוץ ממנו, וגם הוא, לא ברור מה היה. והנה אני בפעם הראשונה לבד לגמרי, ממתינה לאוטובוס היומי לחבל פֵּטֵן, לטיקאל.
צל כבד ומאד רועש מוטל עליי ואני מבינה שאוטובוס נוסף עצר ממש לידי. אני שומעת את קולות הרוכלים, תיפופי רגליהם ורשרוש שקיותיהם מעליי, ומתוכם עולה רעש פכפוך שמלווה בכתם כהה ההולך ומתרחב בחול שלשמאלי. באיחור מה אני קולטת שעוזר הנהג מטיל את מימיו על צמיג האוטובוס הסמוך אליי, ומנתרת ממקומי. הרוכלים צוחקים, ובאופן אירוני מתפשטת בי תחושת אפשרות של בטחון בנוכחות שלי כאן. כשהאוטובוס עוזב, השקט חוזר. הרוכלים נסוגים לסככות הפח והעניין בי אובד. אני מחליטה להתעניין בזהירות באוטובוס לפטן ומחפשת דמות לפנות אליה. "מתי האוטובוס לפטן אמור לעבור כאן?".
אני חושבת שהבחנתי בה באמת רק אחרי שהשאלה כבר נשאלה. זקנה מאד, רזה מאד, פניה קמוטים וגבה קמור, שערה השחור-אפור אסוף מאחורי גבה ובגדיה שחוקים מכביסות. "בעוד כשעה. אני אגיד לך כשהוא יגיע". מצאתי את עצמי עוקבת אחריה במבטי במשך דקות ארוכות. רכושה היה סיר מכוסה בסמרטוט, מונח על גבי חצובה מתקפלת.
היא הייתה זקנה וחלשה מכדי להידחף אל עבר האוטובוסים, אך היא הרימה את החצובה ומיהרה לעבר כל נוסע או חלון של מכונית שעצרה בתחנת הדלק הסמוכה, מניחה את הסיר על הרצפה לידו וחושפת את
משהו בתנועות שלה ריתק אותי כל כך, עד שלא הצלחתי להסיר ממנה את מבטי. חשתי שההתבוננות במעשיה מאפשרת לי לראשונה לחוות מהם ענווה וכבוד. האופן בו כל שפת הגוף שלה פנתה כלפי הלקוח, האופן בו הכינה כל מנה כאילו שהיא מחתלת תינוק, והאופן בו הגישה אותה בשתי ידיים וראש מורכן, כל זאת תמורת שני קצאל, פחות מחצי דולר.
דמעות גדולות ערפלו את ראייתי. מדהים שזה קורה בדיוק באותה צורה בכל פעם שדמותה מופיעה בדמיוני במשך תריסר השנים האחרונות. גם עכשיו, ברגעי הכתיבה. אני זוכרת שהתגעגעתי הביתה מאד וחשתי הכרת תודה עמוקה להורים שלי ולחיים שלי כפי שהם, ועדיין התחושה הייתה טראנס-פרסונאלית.
על איזה כפתור את לוחצת בתוכי, סבתא? ההיית בן אדם של ממש או מלאך מחופש, צינור שדרכו אני מתחברת לעומק הסבל והעוני של העולם כולו, והכול עובר בתוכי ואני לא יכולה להכיל את זה, לא יודעת מה לעשות עם זה. את וגם אני, עפר ואפר. "היי, את שצריכה לפטן. זה האוטובוס שלך" היא פונה אלי פתאום.
אחרי שעה ובין כל ההתרוצצויות שהכבידו על גופה המקומט, היא שמרה מרחב של תשומת לב גם לבקשה שלי. שש שנים אחר כך הגעתי שוב לגואטמלה והאוטובוס שלקחתי מאנטיגואה לפנחצ'ל הוריד בדרך מספר נוסעים בצומת אל רנצ'ו. הרוכלים הקולניים נדבקו לחלונות, חלקם עלו לסיבוב קצר בתוך האוטובוס עם גביעי גלידה ושקיות פרי, אך המבט שלי נדד מעבר להם, מחפש לשווא את הסבתא של העולם עם סיר העופות על החצובה.
שש שנים בשמש הקופחת הזו, בגילה, היא בוודאי כבר נפטרה. ולא היה אף אחד אחר שמכר עוף בצומת במקומה, אולי בגלל שלא היו לה צאצאים להוריש להם את העסק, ואולי בגלל שאין לה באמת תחליף. לכל אחד יש תחליף כשמסתכלים על זה ברמת הפונקציה, כל אחד יכול למכור עוף בצומת אל רנצ'ו. אבל אין תחליף להטבעה, לצריבה, שהווייתך, נשמתך, הותירה באנשים שפגשו בך.
תריסר שנים חלפו מאז ואני לא יודעת מדוע, ואין בזה שום היגיון, שזו דווקא היא שעולה בזיכרוני כסמל ויכולה לגרום לי לבכות בשנייה, יותר מכל תמונת שואה או שיר של מרסדס סוסה ז"ל. והיא מתה בלי להעלות על דעתה שאדם זר ממדינה זרה חרט את דמותה על לוח לבו, כסמל לכבוד ולענווה ומתחבר דרכה למשהו עמוק ולא ברור המצוי בשורש העולם.
כך אני מדמיינת לפעמים את הפן הנשי של האלוהות, השכינה הגולה, כאישה זקנה וענייה שמוכרת עוף בטורטייה בצומת אל רנצ'ו וכל תנועה שלה היא בתשומת לב, נוכחות וכבוד, המעוררים במתבונן את היכולת לראות את העולם כפי שהוא, להתחבר ולחוות את הסבל והיופי שדרים בכפיפה אחת, ולהודות על הכול.
NRG ניו-אייג' פוצח בפרויקט מיוחד ומזמין גם אתכם לכתוב על הגורו הראשון שלכם. אנא שלחו במייל טקסט בן 800 מילה (בערך). אם יש לכם תמונה של הגורו, שילחו גם אותה. אם בא לכם תוכלו לצרף גם תמונה של עצמכם. ויש גם פרטים נוספים
נא להמתין לטעינת התגובות
