צולעים כל הדרך לסטודיו: הסוד הגדול של היוגים
אם היוגה היא תרגול שכל כולו חמלה וקשב כלפי הגוף, אז למה נפוצות בו כל כך הפציעות? נילי לנדסמן שוברת, בשעה טובה, את קשר השתיקה סביב הנושא העדין הזה ומנסה לברר מה אפשר לעשות אתו
בסך הכול, הלהיטות לתרגל יוגה היא עניין משמח. מעגל המצטרפים לחוג המתאמנים הולך ומתרחב באופן ניכר לעין ועל כל אחד שמתייאש מסיבותיו הוא, תמיד יימצא מי שבוחר להתעקש ולהתמיד בשגרת האימונים. קל, פשוט ואף מתבקש לדבר בשבחיה של ההאתה-יוגה, שכן האימון הפיזי מצ'פר את העוסקים במלאכה בכל מיני דרכים, גלויות ונסתרות. מה שלא נוח כל כך להעלות לדיון זה הנזקים הגופניים שאימון היוגה עלול להחמיר אצל המשתמשים הלהוטים.
למעשה, יותר נוח להתעלם מהאספקט הזה - שהלא קשה ליישב את הסתירה לפיה עבודה גופנית שנועדה במקור לתחזק, לרפא ולשקם יכולה לחולל בדיוק את ההיפך. וכך, תלמידים שסובלים במהלך התרגול או אחריו מכל מיני מכאובים, מעדיפים פעמים רבות לא לדווח למוריהם על כך. בין אם זה בגלל שהכי לא נעים להם לבאס את המורה האהוב ובין אם הם אוחזים בסברה הנפוצה שהכאבים הללו הם חלק בלתי נפרד מעבודה גופנית נמרצת. לכן, לתפישתם, עצם קיומם מוכיח שהיוגה אכן פועלת וזוהי תגובתו הרטנונית של הגוף המנומנם, שמתעורר מרביצה שאננה של שנים.
מי שבכל זאת אוזר אומץ ומתלונן לפני המורה שלו שכואב לו שם או כאן, לא תמיד מקבל הסברים או הנחיות מדויקים שיסייעו לו לתרגל כהלכה ולמנוע נזקים. ישנו המצב השכיח למדיי של מורה שאין ביכולתו לאבחן כהלכה את המקור לכאב, בהיעדר ידע ומידע מספיקים. גם רופאים מומחים לעניין נוהגים לפטור את הפציינט באבחונה של "דלקת", או להצביע על תזוזת חוליות מסתורית כלשהי. אך יש נזקים שלא נראים ברנטגן וישנן דפורמציות, ומולם גישה המעודדת מנוחה מוחלטת ואחרת המאיצה במתרגל להמשיך במלאכת ההתחזקות. בקיצור, יש כאן יותר מדי נתונים סותרים.
ובעצם, אף אחד הרי לא באמת יודע מה מתרחש אצל מישהו אחר בגוף. לא כל שכן, איש אינו מסוגל לדווח במהימנות על מה שמתחולל בגופו הוא. וכך, ספקולציות מתערבבות בידע שהתגבש עם השנים ועם אינטואיציה אלמנטרית והיוגה, מצדה, ממשיכה להפיל חללים. זה נכון שחלק מהאנשים הנשמטים ממעגל התרגול פשוט סובלים בעיקר מעצלות ומנרפות, אבל ישנם כאלה (והם רבים) שפציעה מתמשכת או דרמטית מאלצות אותם לפרוש לאלתר מאימוני יוגה בנסיבות מצערות בעליל. (כי בכל זאת הם באו אלינו ליוגה לשפר את איכות התנועה ו/או להשתקם
לפני מספר חודשים השתתפתי בסדנת אשטנגה יוגה אינטנסיבית בהדרכת שני מורים בכירים מחו"ל. במהלך ימי האימונים נדרשו המורים הללו שוב ושוב לעניין סכנת הפציעה שנגרמת לרוב מאי-הבנת התנוחה המבוצעת ומהתעלמות מאיתותי האזהרה שמשגר הגוף במהלך ביצוע תנוחות מסוימות. כאשר נערך דיון בסופה של הסדנה ההיא, התקצפה אחת הנוכחות בחדר על כך שדנים כל כך הרבה בנושא הכה בלתי חביב עליה, שקושר את האשטנגה עם פציעות. לטענתה, זו לא השיטה אלא איך שאתה מתרגל אותה.
יש, כמובן, היגיון עקרוני בטענה הזאת, ובהחלט אפשר להיפצע גם בשיעורי איינגר. למעשה, אפשר להיפצע גם כשאתה ספון בביתך ושגרת אימוניך היא לנוע בין הטלוויזיה בסלון למקרר שבמטבח. הצרה עם הטענה הזאת היא שהיא מעודדת מדיניות השתקה המובילה בקלילות להתנהלות בהכחשה. אם במרוצת השנים מצטבר ידע שכורך את אופי התרגול האשטנגי עם סיכונים מסוימים, למה לא להביא אותם לידיעת המתרגלים? אם רובנו מסכימים על כך שראוי לנסות ולמצוא דרך למזער את הסיכונים בתרגול, הרי המודעות לעצם קיומן של סכנות ספציפיות היא צעד ראשון בדרך למטרה הקדושה.
"אם תלמיד שבא אליכם לשיעור יצא במצב שבו הוא נכנס אתם צריכים להיות מאוד מרוצים", הסביר פעם מרצה בכיר בשיטת הקינסיולוגיה, במסגרת סדרת הרצאות העשרה למורים ליוגה שהתקיימה בסטודיו שבו התאמנתי. במילים אחרות, מה שהמרצה ניסה לומר הוא שאנשים באים לשיעור יוגה עם פוטנציאל גדול לפגוע בעצמם, וכי העומס והשחיקה המתעמרים בגופנו לא זקוקים לטריגר חזק במיוחד כדי להתפרץ מעל פני השטח. תנוחה אחת של פיתול, אפילו רכה, יכולה לגרום לפריצת דיסק קטלנית שהתפתחה יפה בעשרים השנים שחלפו עוד מאז הימים בהם נישאו על הגב הזה בדיוק אלונקות מאוישות באישון ליל.
נדמה לי שכמעט כל העוסקים בהוראת יוגה יחתמו על הקביעה שהתנוחה, כל תנוחה, איננה one size fits all. הם גם לא יתקצפו למשמע הטענה לפיה נדיר למצוא מתרגל יוגה ותיק אשר לא סבל בזמן זה או אחר מכאבים טורדניים, שהיה חשד סביר כי הם נובעים מתרגול לא זהיר, בדרך כלל מהיר, שלא הוקדשה בו תשומת לב מספיקה לטכניקה של הכניסה, היציאה והשהייה בתנוחות.
כרגיל אצלנו, נהוג לתלות את האשם בכל מה שאפשר. זה המורה שאינו מנוסה ומיומן דיו, זו השיטה שאינה מאפשרת לעבוד בה בצורה בטיחותית ואחראית, זה התלמיד שאינו מפנים שתשוקת ההתקדמות המרגשת המזרזת אותו אל עבר התנוחות המסובכות, עלולה להיות בעוכריו. ואולי, בכלל, זה המזג המערבי שגורם לאנשים לקפוץ מעל הפופיק לפני שהם מוכנים. בלי ספק, זהו גם פועל יוצא של התרגול במסגרת קבוצות גדולות, שבהן קשה למורה לתת מענה ישיר וקשוב לצרכים אינדיבידואליים. ואם לא כל אלה, אז תמיד תימצא סיבה אחרת מצוינת בשלוף.
אז נכון שאנשים נפצעים די הרבה בשיעורי יוגה, לרוב משום שפעלו באותו רגע בהיסח הדעת ובדרך כלל מבלי שהיו מודעים לכך. יהיה זה רגע של שוויץ, התקף של הרפתקנות או סתם היעדר תשומת לב מספקת לפרטים הרבים שיש לדאוג להם: ככלות הכול, לא דרושה חוכמה גדולה כדי לעשות שימוש לא נבון בטכניקה שופעת תבונה. אבל הבה נאמר זאת מפורשות: בדיוק כפי שתרגול שקדני ומלא כוונות טובות של יוגה יכול להפוך אותנו לגמישים, חזקים וצלולי תודעה, כך הוא מסוגל לעולל בדיוק את ההיפך. חדרי הטיפולים של כירופרקטים, אוסתיאופתים ושאר מעסים הוליסטיים, מלאים ביוגיסטים חדורי אמביציה להרשים שמסתובבים עם שרירים תפוסים ומפרקים דואבים.
לפני שבוע הלכתי לפגוש את "הארי הקוסם", ככה נטע חברתי ואנוכי מכנות אותו. הארי כירופרקט שיודע לחולל ניסים בפגיעות גופניות, בין אם המקור להן הוא טראומה או שחיקה. בעוד אני שוכבת על מיטת הטיפולים לאחר שקיבלתי אבחנה לגבי תזוזת חוליות שמאלה בעמוד השדרה, שמקורה כנראה בשימוש יתר בצד החזק שלי - קיבל הארי מעבר לווילון חוצץ בחורה שהתלוננה על כאבים באגן שמורגשים במיוחד, כך אמרה, בזמן שיעורי יוגה.
עוד כשהייתי בשכבה של המתחילים שמעתי מהמורה שלי באותו זמן, שאימון ידוע לא רק ביכולתו לחולל שינויים. הוא גם מעלה אל פני השטח חולשות ותיקות שאותן יש לחזק. כך שאפשר שנצא כולנו מתוך נקודת הנחה שהבחורה מהצד השני של הוילון מתמודדת עם כאב שעתיד להטיב עימה. ואולי בכלל להיפך, היא גורמת לעצמה נזק שילך ויחריף אם תמשיך לתרגל באופן שבו היא מתרגלת? ואם כבר נכנסנו לספקולציות, אז אולי היוגה שהיא עושה בכלל לא מתאימה לה ומאוד ייתכן שהכאב הזה באגן הוא איתות חד וברור שעליה לחדול, לנוח ואולי לבדוק מחדש את הסיפור שלה עם היוגה?
מה שחשוב הוא לא רק מה תעשה הבחורה ההיא, אלא, כמובן, איזו הדרכה היא תקבל בשיעור היוגה הבא שלה. ואפילו קודם לזה - האם טיב היחסים בינה לבין מוריה יאפשר לה להרגיש בנוח לחשוף את הבעיה המציקה בפני המורה שלה? ואם, כאשר תקבל הנחייה סטנדרטית אך מעולה להימנע מעתה ממצבים בהם עולה תחושת הכאב, היא אכן תציית לה? האם באמת אפשר לצפות מתלמיד מהשורה שמגיע ליוגה כמו שילד הולך לחוג, קצת כי צריך וקצת כי זה כיף, להתמודד כראוי עם מצוקותיו הגופניות במהלך שיעור?
אני יכולה להעיד רק על עצמי, שלקח לי שנים רבות להבין כיצד לתרגל מבלי לעורר או לטפח כאב. וגם היום, מפעם לפעם, יוצא שאני מתעלמת מאיתותי האזהרה ומשלמת על כך אחר כך, או זוכה מההפקר. על הסיבות לכאבים אפשר לדבר הרבה ולפעמים גם הרבה יותר מדי. אבל לשתוק בקשר אליהם ולהכחיש את הקשר ביניהם לבין התרגול היוגי, זו כבר הפרה בוטה של הסכם ז'נבה של היוגה.
איך אמר פנטג'לי בתרגום לגמרי חופשי? "את הסבל יש למנוע בטרם יגיח ממחשכים."
לאתר הבית של נילי לנדסמן
נא להמתין לטעינת התגובות
