דוקטור סוס: סוסים וטקסים שמאניים לטיפול באוטיזם
בגיל חמש לקח רופרט אייזקסון את בנו האוטיסט למונגוליה למסע ששילב רכיבה על סוסים וטקסים שמאניים. ההשפעה הייתה דרמטית. שנתיים אחר כך, בראיון לרגל יציאת הספר "ילד הסוסים", לאייזקסון אין הסבר מדעי לשיפור העצום במצבו של רואן. העיקר שהילד מאושר
באפריל 2004 אובחן רואן אייזקסון בן השלוש כאוטיסט. "הרגשתי שמישהו הלם בי באלת בייסבול", נזכר אביו, רופרט אייזקסון (41), ברגע שבו הבין שבנו כבר לעולם לא יהיה ילד כשאר הילדים. "יש לא מעט אשמה שמתלווה לכך, בושה גדולה שלא קשורה בילד, אלא קודם כל בך. למה אין לי ילד רגיל? למה מכולם זה קרה דווקא לי? תחושה קשה שאני הוא שקיללתי את בני, שהעברתי לו גנים פגומים, שאני הגורם לאוטיזם שלו".
עם או בלי רגשות האשם של אביו, רואן הקטן היה זקוק לטיפול דחוף. "מצבו הידרדר והלך, והקשה מאוד על החיים בבית", מתאר אייזקסון. "הציפייה לכך שרואן יח לוק איתנו חיים של הרפתקה התנפצה לרסיסים. במקום זה החיים נהפכו לעבודת פרך מכנית, שכללה בעיקר נסיעות ממטפל אחד לשני לצד התמודדות עם חברות הביטוח, עם המטפלים ועם התפרצויות הזעם המחמירות והבלתי מוסברות של רואן. יום אחד הוא התפרץ באמצע הרחוב וצווחותיו האדירות הבליעו אפילו רעש של פטיש אוויר. כמה פועלים שעבדו בקרבת מקום הניחו את כלי העבודה ופשוט בהו בפה פעור ברואן שהשליך את עצמו על המדרכה והחל להטיח את ראשו בבטון".
התקפי הזעם האלה התחלפו ברגעי אושר משפחתיים בכיכובו של הילד שידע לאהוב הרבה לפני שידע לדבר. "הרגש הגדול של הבושה, של האשמה, עובר בסופו של דבר", מסביר אייזקסון. "מה שהחליף אותו במקרה שלי הייתה תחושה חזקה של חוויה מדהימה. התחושה שיש פה משהו ייחודי שנפל בחלקי. המצב הראשון הוא שלילי לחלוטין, מלווה בלא מעט פחד ובבושה גדולה. אתה לא יודע מה לעשות, אין פרוטוקול אחיד לטיפול באוטיזם שצריך לפעול על פיו. אבל עם הזמן המצב השני הלך ותפס את מקומן של התחושות השליליות הראשוניות. בשלב מסוים הרגשתי שיש בכל הסיפור הזה ברכה גדולה".
ברכה?
"אני באמת חושב שיש ברכה אמיתית באוטיזם, בגלל היכולת של האוטיסטים להתרכז וחוסר האגו שלהם. תחשוב, למשל, על רמת הריכוז שהייתה כרוכה בהמצאת הטלפון. אין לי ספק שכדי לשבת שעות על גבי שעות ולפתח מכשיר שכזה דרושה רמה מסוימת של אוטיזם שמאפשרת לך להתרכז במה שאתה עושה שעות על גבי שעות. מהבחינה הזאת, גם כשרואן מתרכז במשהו - קורא, משחק - הוא מסוגל לעשות את זה בלי להיות מוטרד לגבי הסובבים אותו או מה אנשים אחרים חושבים עליו.
"הרי אם נתעסק במשהו ובחורה נאה תיכנס לפתע לחדר, קרוב לוודאי שזה יסיח מיד את דעתנו. נחשוב איך אנחנו נראים, מה היא חושבת עלינו. אוטיסטים, בניגוד אלינו, לא חושבים ככה. הם קודם כל עסוקים במה שהם עושים, ורק בשלב השני חושבים מה אחרים חושבים עליהם. הדבר השני הוא חוסר האגו. אלה אנשים שלא מוטרדים ממעמדם בחברה, הם לא צריכים שאנשים אחרים יאהבו אותם. אני נאבקתי באגו כל חיי, וכמו שקורה לכולנו, האגו לעתים קרובות מנצח. לרואן אין אגו, ואותו דבר גם לגבי ילדים אוטיסטים אחרים".
אייזקסון מאמין שחוסר האגו היה בסופו של דבר גם המפתח לשינוי הגדול שחל בחייו של רואן. זה התחיל בקשר העמוק שהתפתח בינו לבין הסוסה המשפחתית, בטסי, והמשיך במסע גיאוגרפי ורגשי למונגוליה, מקום המשלב מסורת עתיקה של רכיבה על סוסים עם ריפוי שמאני. כל זה מתואר בספר "ילד הסוסים - מסעו של אב לריפוי בנו?" (הוצאת מודן), וגם תועד בסרט טלוויזיה.
בסיום המסע, אחרי שמצבו של הילד האוטיסט השתפר באופן דרמטי, הקימו הוריו חוות רכיבה טיפולית לילדים בעלי צרכים מיוחדים. גם אם "ילד הסוסים" מתעד את סיפורו של ילד בודד אחד והתמודדותו עם האוטיזם, קשה לעמוד בפני הפיתוי לראות בהוריו, רופרט וכריסטין, חלוצים של שיטת טיפול פורצת דרך.
"היא עמדה ללא ניע, וכך עשו גם שלושת הסוסים האחרים. היא נשפה בנחיריה, ונדמה שחככה בדעתה אם היא צריכה להיבהל מהיצור הקטן והמוזר שהתפלש על הקרקע לרגליה. לבסוף הרכינה את ראשה מעל גופו הרך של רואן, קרוב להחריד ובמרחק נגיעה מפרסותיה המסוכנות כמו זוג פטישים כבדים. היא הרכינה את ראשה והרטיטה את שפתיה. אצל סוסים זה סימן להכנעה." [מתוך: "ילד הסוסים"]
אבל קודם לכן, אחרי שניסו כל טיפול אפשרי - עבודה עם מדריכים מיוחדים, טיפולים אנטי ויראליים, משחות, כדורים וכל מה שיש לרפואה המערבית להציע - גילו בני הזוג כי התרופה היעילה ביותר להתקפי הזעם של רואן הם היערות רחבי הידיים שמסביב לביתם שבאוסטין, טקסס. "בכל פעם שתקפה אותו התפרצות זעם בשעות היום ידעתי מייד מה לעשות: לקחת את רואן לחיק הטבע," נזכר האב. "צרחותיו פסקו מיד והוא ריחף בין העצים כמו שדון יער מאושר."
האהבה הגדולה של רואן לחיק הטבע לא ממש הפתיעה את אביו, איש שלא מסתיר את סלידתו מאורח החיים העירוני. מבחינתו, היא היתה הוכחה לקשר המיוחד ביניהם. אייזקסון, יליד דרום אפריקה שגדל באנגליה, הוא פעיל זכויות אדם, עיתונאי וכותב מדריכי טיולים, שמתפרנס גם כמדריך רכיבה על סוסים. רואן, שכמעט לא דיבר עם הוריו, למד לדקלם תוך זמן קצר את שמות החיות. התקפי הזעם בבית לא נעלמו, אבל פה ושם החליפו אותם התפרצויות האושר ביערות ומפגני אהבה כלפי בעלי חיים.
באחד מאותם טיולים בטבע חמק רואן מהשגחתו וללא כל התראה מוקדמת רץ לראשונה לעבר מרעה הסוסים הסמוך לחווה המשפחתית. "קפאתי במקומי," נזכר אייזקסון. "כל תנועה פתאומית, שלו או שלי, הייתה עלולה להבהיל את הסוסים, והם יכלו לדרוס אותו ולמחוץ אותו על נקלה."
אלא שרואן, שנשכב פרקדן לרגליה של בטסי, סוסה חומה ומנהיגת העדר, הצליח בלי כל הסבר הגיוני לכבוש את לבה. זמן קצר לאחר שפגשה בו לראשונה היא התמסרה לו באופן מוחלט וחסר הסבר." מעולם לא ראיתי דבר כזה," נזכר האב שפרץ בבכי בלתי נשלט כשנדהם ללמוד שכמוהו, גם בנו ירש את האהבה הגדולה לחיה האצילית.
איך אתה מסביר את הקשר שנוצר ביניהם?
"אני חושב שלחוסר האגו של רואן היה חלק עיקרי בכך. העובדה שהוא לא בא אליה מהנקודה של 'אני ילד ואת סוסה,' אלא מנקודת מבט של 'אני פה ואת פה,' הוא נטרל את האגו ביחס כלפיה ועל ידי כך פינה מקום לקשר ישיר ביניהם. אין לי ספק שבטסי הרגישה בכך והגיבה לזה."
מה שהחל באהבה ממבט ראשון הפך תוך זמן קצר לקשר ארוך טווח. הרכיבה על הסוסה הפכה למרכז עולמו של רואן. כבר מראשית הקשר זיהו הוריו את השיפור הגדול שחל במצבו הנפשי בכל פעם שבטסי היתה בסביבה. דיבורו הפך קולח. התפרצויות הזעם התמעטו. גופו הסגור נפתח לסביבה ובמקום למלמל מילים חסרות משמעות הוא החל להרכיב משפטים שלמים, בעיקר דברי אהבה ושבח לחברתו החדשה.
עיסוקו הנוסף של אייזקסון היה אחראי למהפכה השנייה בחייו של בנו. כמה שבועות לאחר שהיה עד למפגש בין רואן לבטסי, נסע אייזקסון לניו יורק כדי להתלוות למשלחת של בושמנים ממדבר קלהרי שבדרום אפריקה, שהגיעו לכינוס מיוחד בבניין האו"ם.
אייזקסון, שסיקר בעבר את חייהם של הבושמנים, הפך לפעיל בולט במאבק נגד הניצול הפיזי והגירוש ההמוני של בני השבט מאדמתם לטובת מכרות יהלומים בבעלות חברות מערביות. מעודד מהקשר הלא קונבנציונלי שנוצר בין רואן לבטסי, הוא החליט לנסות לרתום את ביקורם של הבושמנים כדי לבחון את השפעת הריפוי השמאני (מכלול שיטות אקסטטיות המבקשות להשיג קשר עם היקום המקביל של הרוחות, על מנת להשיג את תמיכתן בניהול עניינם של בני האדם) על מצבו של הילד.
גם במקרה הזה, לתדהמת אייזקסון ואשתו, הייתה ההשפעה מיידית. רואן, עד אז ילד מסוגר שסירב להיפתח בפני אנשים זרים, קיבל את הבושמנים בזרועות פתוחות. ובדומה למפגשיו הקודמים עם בטסי, הוא החל להפיק משפטים מורכבים ונהירים והתקפי הזעם התחלפו במפגני אהבה לאורחים.
שנתיים לאחר אותו מפגש, כשבכל אותו זמן הוא מתקשה לשכוח את שני האירועים שהותירו עליו חותם עמוק, לקח אייזקסון את כריסטין ורואן למסע בקצהו השני של העולם, מונוגוליה. במקום הזה, הוא מסביר, הסוסים אולפו לראשונה לפני 6,000 שנה והשמאניזם הוא דת רשמית לצד הבודהיזם. רואן היה אז בן חמש וחצי, ילד שובה לב שסבל מקושי ליצור קשר עם בני גילו ומהיעדר יכולת לשלוט בצרכיו.
"'מקהלת הגוף! לרקוד ולרקוד ולרקוד' צורח רואן בעת שהתופים רעמו בין עצי הארזית הגבוהים והשמאנים החלו לזמר תפילה לאלי היער, הנהרות וההרים. רואן צחקק צחקוק עמוק ורקד על כתפיי, ובאותו רגע ידעתי שהוא בסדר. ולא סתם בסדר, שהוא אימץ לחיקו את המצב שאליו נקלע ובמובן מסוים השלים עם הטקס המטורף שכפינו עליו. האם אנחנו הורים איומים, שאלתי את עצמי לא פעם. אך כשרואן החל לרקוד על כתפיי, הנחתי לעצמי להאמין - ליתר דיוק, הרשיתי לעצמי להתחיל להאמין - שזה בסדר ככלות הכל". [מתוך "ילד הסוסים"]
רכובים על סוסים מקומיים, מלווים בצוות תיעוד מקומי וברכבי שטח, יצאו השלושה למסע בן ארבעה שבועות שהתפרש על פני אלפי קילומטרים, עוברים משמאן אחד לאחר. הם התחילו בבירה אולן באטור, עיר בעלת ארכיטקטורה סובייטית מובהקת, ועברו לנופיה הבתוליים ועוצרי הנשימה של הארץ הענקית, רכובים על סוסים ומלווים בוואן לבן, נעים בין ייאוש לתקווה. המסע, שהתנהל במזג אוויר סוער בנופים עוצרי הנשימה של נהר הטול הקדוש והרי מונגוליה, הוכיח את מה שאייזקסון חשד בו: נפשו של בנו יוצאת למרחבים.
"אם היית מדבר איתי שנה וחצי לאחר שאובחן כאוטיסט הייתי מסביר לך שאני מתכוון לעשות כל שביכולתי על מנת לרפא אותו", הוא מסביר. "אלא שברגע שנסענו למונגוליה, כבר היה לי ברור שאני לא מחפש לרפא אותו ממצבו. קיוויתי למצוא פתרון לשלוש הבעיות העיקריות שלו: היעדר השליטה בצרכיו, התפרצויות הזעם התכופות וחוסר היכולת ליצור קשרים חברתיים".
אבל זה לא היה קל. ביום הראשון אירע משבר ביחסים שבין רואן לחיות האציליות - שגרם לאייזקסון הרבה חששות ורגשות כפירה על ההרפתקה המוזרה שגזר על משפחתו, וכמעט שיגר אותו בחזרה לטקסס. שש שעות ומאות קילומטרים לאחר שיצאו לדרך נשבר הילד העדין בן החמש וחצי. "רכבנו ברציפות, שעות על גבי שעות וזה היה יותר מדי בשבילו", נזכר אביו.
"הוא פרץ בבכי, כעס מאוד, סירב לעלות על הסוס עוד פעם. זאת הייתה תחושה קשה מאוד עבורי. לא יכולתי לסלוח לעצמי על שהצלחתי להשניא עליו את הדבר היחיד שהוא באמת אהב. שאני זה שגרמתי לו לדחות בפעם הראשונה את הקשר עם הסוס. באותם רגעים לא הפסקתי לחשוב שאם אני לא אורז הכול וחוזר לטקסס באותו יום אני אבא רע. למזלי, טומו, החבר החדש של רואן, היה שם, ותוך זמן קצר הם התחילו לשחק יחד. בסוף רואן הסכים לעלות על הסוס בחזרה, אבל בעשרת הימים שלאחר מכן לא הפסקתי לחשוב על אותה תקרית".
הטקס השמאני הראשון נערך כמה ימים אחר כך. רואן נע בין מצבי רוח בלתי צפויים כמעט כמו שינויי מזג האוויר, ואצל רופרט וכריסטין כרסמו הספקות האם עשו את הדבר הנכון. "בהתחלה הוא שנא את זה, וחשבתי שעשינו טעות נוראית", נזכר אייזקסון ברגעיו הראשונים של הטיפול שבוצע על ידי תשעה שמאנים שהגיעו במיוחד ממרחק מאות קילומטרים, לבושים גלימות כחולות, מצוידים בשוטי הצלפה ובתופים גדולים.
הם רקדו וליטפו, שרו והצליפו, והעבירו את ידיהם על גופו של רואן תוך שהם משקים שוב ושוב את האורחים מטקסס בחלב סוסות. רואן לא הגיב בצורה טובה לסביבה החדשה ולטיפול האינטנסיבי וגם הטעם הדוחה של חלב הסוסות לא עזר. "בכל אותה עת הייתי פקעת של עצבים. ציפיתי לרגע שיתפרץ, כמעט התכוננתי לרגע שבו איאלץ לשים לזה סוף".
אלא שאז החל רואן לצחקק בילדותיות אופיינית. הוא ניסה להסיר את המסכות שחבשו השמאנים, אחז במקלות ונע לקצב המוזיקה. "ככל שהטיפול נמשך כך רואן נפתח יותר ויותר", נזכר אייזקסון.
"הוא החל לחייך, לדבר עם המטפלים, לצחוק איתם, לגעת בהם, כשהשיא היה כשרואן ניגש לבנו של מדריך הטיולים שלנו, טומו, פרש את זרועותיו בחיבה ואמר ‘אח מונגולי.’ הרגשנו שאנחנו תכף נופלים, לא מאמינים. זאת הייתה הפעם הראשונה שהוא ניגש למישהו בצורה כזאת. והכל מתועד במצלמה. אם לא הייתי רואה את זה לא הייתי מאמין". את המשך הטיול העביר רואן עם טומו, כשהשניים ישנים באותו אוהל, רוכבים זה לצד זה, ישובים מחובקים בספסל האחורי של הוואן.
בדומה לקשריו עם טומו, לאורך המסע כולו נפתח רואן ליושביה המקומיים של המדינה, השונים כל כך מכל מי שהכיר מחייו בטקסס. דווקא עם מי שלא הבינו את שפתו הוא מצא שפה משותפת. דיבורו הפך קולח יותר, תכיפותן של התפרצויות הזעם ירדה, והקשר עם הוריו הפך הדוק ואוהב יותר. "אני חושב שכל הילדים מגיבים בצורה חיובית לשהייה בחיק הטבע", מסביר אייזקסון. "כל דבר שאנחנו מלמדים את הילדים בתוך בית הספר ניתן ללמד גם בחוץ, אין לי ספק בזה. אבל לילדים אין ברירה ולכן הם משלימים עם המצב שנקבע עבורם. במקרה של ילדים אוטיסטים, אם אתה מלמד אותם בטבע, אין לי ספק שזה נקלט הרבה יותר טוב."
למה דווקא סוסים?
"אני חושב שכמעט 75 אחוז מהילדים מגיבים בצורה חיובית לסוסים. זה נכון שכל קשר בין ילדים עם צרכים מיוחדים לבעלי חיים הוא דבר חיובי, אבל העניין שיש לנו עם סוסים הוא ייחודי והוכח בעבר על ידי העולם המדעי. בניגוד לחיות אחרות, הסוסים נושאים אותך, וידוע שתנודות חוזרות ונשנות גורמות לנו לחפש את האיזון, מה שמשחרר את הרצפטורים של המוח. בנוסף, התנודות גורמות לגוף לייצר הורמון אוקסיטוצין, שגורם לנו לחוש טוב יותר. לזה צריך להוסיף את העובדה שמדובר בחיה מאוד גדולה וחז־ קה, שמעניקה תחושת ביטחון לילדים."
איך אתה מסביר את ההשפעה החיובית של הטיפול השמאני?
"אין לי הסבר מדעי לכך. כשסיקרתי את מצבם של הבושמנים שמתי לב שיש לא מעט אנשים באזורים שונים באפריקה שחלו והחלימו באופן מלא ללא גישה לתרופות קונבנציונליות. כשרואן פגש את המטפלים השמאנים נוצר קשר מיידי שאין לי הסבר מדעי לו. יחד עם זאת, אני תוהה אם לא מדובר באפקט פלסיבו. יש דברים שעוזרים לנו גם אם אנחנו לא יודעים למה. השאלה היא אם בעזרת אמונה וטקסים רוחניים ניתן לרפא מצב פיזי או נפשי של מישהו. אין לי תשובה לכך, אבל אני כן יודע שבכל פעם שערכנו את הטקסים השמאניים מצבו של בני השתפר. אני לא יכול להגיד שהם ריפאו אותו לחלוטין, כי הוא תמיד יישאר אוטיסט, אבל מבין שמכל הטיפולים שניסינו, הסוסים והמרפאים השמאנים היו המועילים ביותר ללא ספק".
מה זה אומר מבחינה מעשית?
"רואן נסע אוטיסט ונשאר אוטיסט, אבל הוא יצא למונגוליה עם שלושה ליקויים עיקריים. חוסר השליטה בצרכיו, התקפי הזעם הבלתי נשלטים וחוסר היכולת להתחבר לא־ נשים חדשים. כשהוא חזר הבעיות הללו נפתרו. השינוי כל כך גדול שאף על פי שהוא עדיין אוטיסט, מי שהיה פוגש אותו היום לראשונה היה מתקשה להבחין בכך".
"ואז הזדקף השמאן ועוד לפני שהספקתי לעצור בעדו הוא הלם בגבו של רואן בסרטים ובפיסות הבד שנתלו על מקל התיפוף שלו. רואן צרח. קפצתי ממקומי, אבל שתי העוזרות של האיש נעמדו מולי ואמרו: לא, לא. או־קיי. או־קיי! ומקל התיפוף ניחת על גבו של רואן בפעם השנייה והשלישית. בפעם השלישית הצלחתי להושיט ידי אל המקל ולבלום מעט את המכה, שלמרבה המזל לא הייתה חזקה כפי שחששתי, ועם זאת הייתה חזקה דיה. רואן צרח עד לב השמים". [מתוך: ילד הסוסים]
שנתיים אחרי המסע, שהפך בינתיים לספר ולסרט תיעודי, משקיע אייזקסון את עיקר זמנו במרכז שהקים בטקסס ומוקדש לטיפול בילדים אוטיסטים באמצעות רכיבה על סו־ סים. “המגע עם הילדים האוטיסטים מאפשר לי לברוח מהאגו שלי,” הוא אומר בסיפוק.
כיצד הגיב רואן לחזרה הביתה? לא חששת מרגרסיה?
"היו חששות, אבל למזלי הם התבדו. השי־ פור שלו מאז רק מואץ. התקפי הזעם פסקו, הוא שולט בצרכיו והתחבר עם כל ילד בשכונה. הוא קורא היום ברמה של ילד בכיתה ד’ ולאחרונה החל לכתוב סיפורים. חגגנו לו מסיבת יום הולדת ראשונה, לקחנו אותו למפגש עם בושמנים בנמיביה, אנחנו מתכוונים לטוס בקרוב לאוסטרליה. המסעות הללו לא רק עושים לו טוב אלא גם מקרבים בינינו".
רואן הפך לילד שמח יותר?
"בוודאי. רואן תמיד היה ילד שמח, אבל בעבר היו לו התקפי זעם שהשפיעו עליו בחלקים ניכרים מהזמן. היום הם נעלמו כמעט לחלוטין ורמת האושר שלו ענקית. בגלל היעדר האגו יש משהו מיוחד באושר שלו, כנות שלא ניתן למצוא אצל אנשים אחרים. וכמו כל הורה, כשרואן מאושר גם כריסטין ואני מאושרים."
ועדיין, רואן היה ויישאר אוטיסט כל חייו, מה שלא מפריע לאביו הגאה לצפות לבנו עתיד ורוד. הקריאה השתפרה, יכולת הדיבור כמעט מושלמת, הקשר עם ההורים חזק מאי פעם וגם החברים בשכונה למדו לקבל אותו כמו שהוא. "יש לי תחושה שהוא יגיע רחוק", מדגיש אייזקסון. "אני לא יודע אם הוא יתחתן ויקים משפחה, אבל אין לי ספק שהוא ימצא אהבה בחייו. הדבר הראשון שהוא עשה כשחזרנו ממונגוליה זה להקיף את עצמו בחברים. בנות בשכונה מתות עליו. אין לי ספק שהוא ימצא את הדרך לעשות את כל הדברים שכולנו עושים, רק בדרך שלו."
כשמדברים עם רופרט אייזקסון נוצרת לרגעים התחושה שמבחינתו, דווקא רואן הוא היצור ההגיוני בחברה ששכחה מזמן מה זה נורמליות. "הרעיון שמישהו עוזב את הבית וחי חיים עצמאיים, הרחק מהמשפחה, בעיר הגדולה, לבד, לא קיים במרבית החברות בעולם. עדיין, רוב בני האדם בעולם מנהלים אורח חיים כפרי, שבו כל אחד מוצא את מקומו מבחינה חברתית וכלכלית, וכולם תומכים ומסתמכים אחד על השני מבחינה רגשית וכלכלית. אני חושב שבסופו של דבר זה גם מה שיקרה עם רואן."
רק שבמקרה הזה התלות תהיה חד צדדית.
"יש לנו בחווה ילד בן 20 שלא יכול לדבר אבל כותב שירים מדהימים שמצליחים מאוד מבחינה כלכלית. יש אוטיסט אחר שדובר שתי שפות, מוכר פריטי אמנות שהוא יוצר ומצליח מאוד. מה שאומר שבסך הכל מה שאותם אנשים צריכים הוא קהילה שתתמוך ותחזק אותם, ותאפשר להם להחזיר לה. אחד מכל מאה ילדים שנולדים היום הוא כמו רואן. אני מאמין שבסופו של דבר לכלכלה שלנו לא תהיה ברירה אלא לנוע לעבר אורח חיים שיתאים לאותם אנשים, והם בתמורה יחזירו לא רק אהבה אלא גם כסף".
מהם הגבולות שלו?
"אם אתה שואל אם הוא יתבגר ויעזוב ללונדון לטובת קריירה כעיתונאי? אני לא בטוח. השאלה היא אם הוא צריך עצמאות מוחלטת. אני לא בטוח. האם אנחנו באמת עצמאיים מהורינו? אנחנו לא, וגם הוא לא. האם הוא יתגורר לבד או איתי? אני לא יודע, אבל זה ממש לא מטריד אותי. אם הוא יבחר לגור במקום שהוא אוהב יותר מכל, בטבע, וירצה אותי לידו, זאת תהיה ברכה שרק תאפשר לי להתרחק עוד יותר מהעיר".
נא להמתין לטעינת התגובות
