בסוף הם פוגשים את עצמם: פרק מתוך "דמעות שיש"
הם מבזבזים חיים שלמים על ספרים, מדיטציות וסדנאות אצל מי שכאילו ראו את האור או התבונה הקוסמית ושאר חִרטוטים. וכל זה לשם מה? כדי לפגוש בסוף את עצמם, במקרה הטוב. פרק מתוך ספרו החדש של אברום רותם
תחילה, באפרוריות של חושך-לא-חושך, נראה הדובר אליי מבחיל. אבל בשל קולו הרך כשייצב את עמידתו, נוכחתי לראות שלפניי עומד מעין אדם שפניו שילוב פני לטאה קדמונית ופני בן אנוש. מישהו במתווה מוכר לכאורה, אך זר מכל מה שהכרתי.
"שלום דעעע-ני, אנחנו מכירים, דע-ני. מכירים מזמן."
"מכירים? אני מעולם לא ראיתי אותך."
"כן, כן, לא ראית. שחק את המשחק שלך. אני לא נעלב, אל דאגה. ראית אותי, חיית אותי כל רגע מחייך דע-ני, ועוד איך! פשוט לא הייתי חשוב מספיק להוד מעלתו כדי שישים אליי את לבו."
רק אז היכה בי רעיון חדש: "אני מת, נכון? אני פשוט מת. בארץ המתים או משהו כזה, כן? אבל אני לא זוכר ש..."
היצור מולי געה בצחוק. "מת? תגיד לי בן-אדם, למה לא עולה על דעתך לשאול אם אתה חי? מעולם לא שאלת עצמך אם אתה חי, נכון? רק האם אתה מת. אפילו לשאול אינך יודע, ומתפלא פתאום לגלות את הבנליות הכי בסיסית של חייך. אתה חי! איזו תגלית מעניינת!"
"מז'תומרת? ודאי שהייתי חי. רק לפני... ירדתי מהוואן, דיברתי עם סבתא דאברה – "
"זה חי? לימים הקטנים וחסרי המשמעות שלך אתה קורא חיים? אתה הלוא מת כל חייך, ופתאום כאן אתה נזכר שאולי יש אפשרות שחיית פעם. הצחקת אותי בן-אדם!" הוא פרש את שתי ידיו לצדדים, ועל פרצוף הלטאה הירוק ומכוסה הקשקשים שמבע אנושי דבק בו, נמתח חיוך ענקי, מוזר מכל חיוך שראיתי אי פעם.
"אל תדאג, דע-ני, אתה 'לא מת', כפי שאינך 'לא מת' גם למעלה. אבל מעולם לא היית חי באמת! כל חייך אינך אלא 'לא מת'."
"אבל כשאני עם מאר, אני חי... אני חי!" אמרתי בלהט והסתכלתי על ידיי ועל גופי, שהיו עכשיו אמנם אני, אך אחרים ולא מוכּרים לי.
"מאר? שוב אתה עם המאר הזאת! גם היא תמיד אומרת לך: דע-ני שתוק...."
"מה זה?" הנפתי ידי ברוגז, "מה יש לכם כאן למטה, למעלה, השד יודע? הסיפור שלי עם מאר חשוף וידוע כאן לכול? כל דכפין ייתי ויציץ, מה?"
"כל
פתאום פרץ בצחוק פרוע וקד קידה מוגזמת מגובה קומתו שהתנשאה לכמטר וחצי.
"נעים מאוד, עאזי לרשותך: קיצור של עזאל, קיצור של עזאזל, קיצור של... לא משנה. מכיר מאיפ'שהו? אני חושש שכן, אנחנו מכירים ועוד איך. אתם מצטיינים בשכחה ובהדחקה, ובעזרתן אתם מנסים לשרוד בביצת האומללות והנאחס שיצרתם במו ידיכם. אבל לכל אחד יש העאזי שלו, תאמין לי!" הוא הניף את ידיו הארוכות ביחס לגופו.
"אה, אז אתם המחלה שבגללה אנחנו אומללים, וגם התרופה. נהדר, ממש אלוהי!" אמרתי בכעס.
היצור גחן אל פניי, פזל במהירות לצדדים בעיניו שכל אחת מהן הייתה חצי כדור לבן-אפור ואישון שחור כחור במרכזו ולחש: "כאן החבר'ה לא אוהבים את המושג הזה 'אלוהי'. אל תגיד אותו בקול, אה? זה פוגע ברגשותינו. ויש כאלה, כמו קנאים אצלכם על פני האדמה, שלוקחים את זה קשה מדיי, והם לא כל כך צפויים, אז... תדע לך שכאן השם הזה הנו עלבון צורב. 'א-לו-הים' זו ההמצאה השטנית ביותר של בני האדם. מצאתם לכם פתרון לכל שאלה, ואתם עוד מתעלים על עצמכם ובוכים שאתם אשמים, או שהג'ינים אשמים בכל מה שקורה. מה, דע-ני?"
"טוב, אז אתם לא אלוהים" לחשתי.
"נו, דע-ני. אתה תייר מזדמן וכבר שופט. תירגע קצת ותקשיב קודם."
"אה, הבנתי. אתה המצפון, השכל הישר," נענעתי את ראשי.
"לא, לא, סליחה, עד כאן. תְּכַנֵה אותי בכל השמות שבעולם, רק לא אלוהים ולא מצפון. אתה לא תופס, מה? אנו חלק מכם, החלק האנושי הממשי שלכם: האהבה, השנאה, הריגוש, הטוב והרע, האומללות ופרצי האושר הקצרים והחולפים. אנחנו העצבות והרגיעה שבין הקטסטרופות, עגמות הנפש, חוסר הפרגון והקנאה. אנחנו היסוד שלכם, המקור, אני אומר לך, הלוּז שבאנושיות."
"עכשיו אני מבין!" הרמתי את קולי, "אתם אלה שמעוללים את כל הנאחס שבעולם! אתם בני הזונות של האשפתות הממררים את חיינו!"
"הי, הי, בלי להעליב. אורח לרגע וכבר פוגע? אתה יודע כמה אנשים היו מנשקים לי את הציפורן הקטנה כדי לראות את מה שאתה רואה עכשיו? חיים שלמים מבוזבזים בהתעמקויות בספרים, במדיטציות ובסדנאות אצל מי שכאילו רואים אור, תבונה קוסמית ושאר חִרטוטים – וכל זה לשם מה? כדי לפגוש חלק מעצמם שהתעלמו ממנו, זנחו ואיבדו אותו במהלך החיים העלובים והאומללים שלהם. ואתה יודע מה מצחיק בכל הפארסה הזאת, דע-ני? הם אפילו לא תופסים שזה כל הסיפור.
"הם חושבים שיפגשו באליהו הנביא, בישו, במוחמד, בבודהה, בקרישנה, במלאכים, בחייזרים... אבל למורת רוחם, במקרה הטוב, וזה נדיר כשלעצמו, הם פוגשים את עצמם, הם פשוט הם. ומצחיק עוד יותר שהם יכלו לפגוש את עצמם כבר מזמן, בלי כל החארטות והמסעות לגילוי האור, העצמי, כל מה שתגיד. אה, כמה מאכזב, ככה לפגוש בעצמך הקטן, הכלומניק הזה, שאליו שאפת כל חייך בלי לדעת!"
לרגע השתתק, ואני עצמתי את עיניי ושאלתי את עצמי אם הוא אכן מדבר או רק קול מהדהד בראשי.
"תאמין לי. אנחנו לא ממציאים כלום," המשיך ללהג בקול חד וחודר אלי בטן. "אנחנו האנושיות שלכם, אנחנו היצר שגורם לתרנגולת להטיל ביצה, לזוג לאהוב, לאישה ללדת ולאמא להיניק, זה הכול. ואילו האשפה שאתם מפיקים – שתהיו לי בריאים! אין ולוּ יצור אחד בשמים או בשאול שיעשה זאת טוב יותר, יצירתי יותר. אתם, אתם שהוצאתם ממרתפי האנושיות שלכם את הנאחס, ואתם פורשים אותו לעיני כול, כמו שאִמות אִמותיכן פרשו את הכביסה לייבוש על גדת הנהר. אל תבואו עכשיו לבכות אצלנו או להאשים אותנו. כל זה הוא יציר כפיכם להתפאר!
"ליידיס אנד ג'נטלמנס, לפניכם הגדולה ביצירות האנושות – האומללות! קבלו אותה! הנה דע-ני, התאהבת כמו מפגר בערבייה הזאת. תראה לי משהו יותר אנושי, נמוך, דביק ופתטי מההידלקות שלך על מאר המלאכית הקסומה. לא תמצא, תאמין לי. כי בניגוד לך, המאמין כי ראשך נוגע בשמים, לי יש דוקטורט על האשפה האנושית הזאת. ולכן אני אומר לך: אשפה, הכול אשפה. זרוק הכול ותתחיל לחיות, לכל הרוחות. חזור אל הבית שלך, אל שולק'ה ואוסי שלך, אל החברים שלך, אל התחביבים, ותחיה, פשוט תחיה. תחייך פה ושם בקורת רוח, לא כל הזמן, אבל מדי פעם. למה אתה חושב שהחיים הטובים הם יותר מטיפת שמחה מעת לעת?"
הנאום הסתיים בהנפת ידיים רחבה שנתמתחה מעֵבר לקצה שדה הראייה ונעלמה משם והלאה.
"ואתם מה? מה התפקיד שלכם בכל הסיפור? אתם השועלים הקטנים שנושכים בעקבים? אלה המחבלים בחיים והופכים אותם ממשהו מבטיח לנאחס?"
"עזוב דע-ני. אתה מבין זאת טוב יותר ממני, אך מסרב להודות בכך בפני עצמך. זו הייתה הבחירה שלך, נכון? אבל עכשיו בוא, תממש את הסיבה שבגללה אתה כאן. תביע את עצמך באמת. תחשוב מה היית רוצה לראות יותר מכול, לחוש... הדבר הכי מטורף, הכמיהה הכי עמוקה בנפשך. תראה לכולם כאן מי אתה באמת, לא החרטוט הזה שאתה מנסה להציג כאן ללא הצלחה יתרה... בקש כל דבר והוא יתגשם."
"הכי מטורף?"
"הכי מטורף?" חזר הג'ין על השאלה בקול גבוה והעווה את פניו.
"אוֹח, יש לך לב קשה עלינו."
"לא, דע-ני, לי אין לב. לב הוא פריבילגיה אנושית. לך יש לב ולי אין, והנה אתה בועט כמו חמור: אני-אני-אני. דע-ני, הנה הזדמנות חייך. תן ביטוי לתעצומות שבך, לטוב ולנשגב שבך – בקש את הדבר המשמעותי ביותר לחייך, לעצמך. בקש והוא יתקיים!"
"או-קיי, אני רוצה לעוף."
"אוח, לא! תן לעצמך קרדיט," הוא הביט לצדדים לוודא שמישהו אינו מקשיב, קרב אליי ולחש: "אתה עושה לי בושות, מה אתך? החבר'ה כאן יתגלגלו מצחוק אם ישמעו את זה. עזוב! בשביל לעוף אתה לא צריך להגיע הנה ואתה לא צריך אותי. אם תרצה לעוף באמת, תמצא את הדרך. אבל... סלח לי שאני מתערב, זה לא ממש הרצון שלך, זו לא המהות שלך, זו לא התקווה שמלווה אותך בעומק הנפש, ובוודאי זו לא השאיפה שלך. מה זה 'אני רוצה לעוף'? תחליט, אתה בן אנוש או ציפור? אתה מאמין שהציפורים נהנות כל כך? למה אינך חושב שאולי זו צורת תחבורה אבולוציונית, על יתרונותיה וחסרונותיה, כמו כל צורה אחרת, של הליכה על שתיים למשל? עוד מעט תגיד לי שאתה רוצה ללכת על ארבע, לא?"
"או-קיי עאזי, אז מה עכשיו? תביא לכאן את אבנר המ"פ, אני חייב לדבר אתו ולסגור מעגל. חוב אבוד שלא נותן לי מנוח."
"לדבר עם אבנר המ"פ? סבתא דאברה כבר נתנה לך על הראש, אבל זה לא הספיק לך, מה? תקן אותי אם אני טועה: איזה דבר חשוב יש לך למסור, שבשבילו יעלה אבנר מ... משם לא יודע איך לכנות זאת, לדבר אתך?"
"תחזור, תחזור, אל תדאג. כל חייך עוד לפניך. מה אתה רץ פתאום? אתם בני האדם, ממש מצחיקים. בוכים כשרע לכם ורוצים משהו אחר. מקבלים משהו אחר, ובוכים שרוצים לחזור למקום שבו היה לכם רע."
"ואם לא ארצה לחזור?"
"לא תרצה לחזור? תרצה, תרצה, אל דאגה. אתה לא דג, ולכן לא תישאר במים."
חייכתי לרעיון שצץ פתאום על מים כדימוי שניתן באמצעותו לתאר את מצולות השאול.
שקט נפל עלינו. הלהג המתמשך עייף אותי. עצמתי את עיניי ופקחתי אותן שוב, אך הייתי עדיין מה שאני, במקום שבו לא היה אור ואף לא חושך. רוח קרירה ליטפה את פניי.
"דמעות שיש" יצא בהוצאת מינרוה.לאתר הבית
נא להמתין לטעינת התגובות
