כשזה זה: איך נדע שאנחנו בדרך הנכונה
סטיב ג'ובס אמר שצריך ללכת אחרי הלב, גם כשהוא מוביל אל מחוץ לשביל המוכר. ואיך יודעים שהגענו? פשוט מרגישים שזה זה, ורוצים ממנו עוד ועוד. נגה מיבר מתעכבת על התחנות בדרך לייעוד
אז איך מגיעים לשם? מסכימים לא לדעת ועוקבים אחר התשוקה שבוערת בנו, מסעירה ומעוררת אותנו לחיים. סטיב ג'ובס, מנכ"ל חברת אפל, חווה את התהליך הזה. "אחרי מספר חודשים בקולג'", הוא אמר בנאום שנשא באוניברסיטת סטנפורד, "החלטתי לנשור משיקולים כספיים. בדיעבד, זו הייתה ההחלטה החכמה ביותר בחיי. ברגע שנשרתי יכולתי להפסיק ללכת לקורסים שלא עניינו אותי וללמוד את אלה שנראו לי מעניינים. מה שלמדתי בתקופה זו היה יקר מפז. משום שנשרתי, ולא הייתי חייב ללכת לאף קורס חובה, החלטתי ללכת לקורס הקליגרפיה. מה שלמדתי שם היה יפהפה, היסטורי ואומנותי בצורה שמדע לעולם לא יוכל לתפוס, ואני מצאתי את זה מרתק."
והוא ממשיך: "לאף אחד מהדברים הללו לא היה סיכוי להיות מיושם באופן מעשי בחיי, אך 10 שנים מאוחר יותר, כשתכננו את מחשב המקינטוש הראשון, הכול חזר אליי, ועיצבנו את כל זה לתוך המק. זה היה המחשב הראשון עם טיפוגרפיה יפה. אם לא הייתי נושר מהלימודים ולומד קליגרפיה, המקינטוש לא היה זוכה לתכונות הטיפוגרפיות הייחודיות שלו. כמובן, זה היה בלתי אפשרי לחבר את הנקודות במבט קדימה כשהייתי בקולג', אבל זה מאוד ברור במבט לאחור."
ג'ובס סיכם את הנושא באומרו: "אז אתם חייבים להאמין בכך שהנקודות יתחברו איכשהו בעתיד שלכם. אתם חייבים להאמין במשהו: באומץ שלכם, בגורל, בייעוד, בקארמה, במה שזה לא יהיה, כי האמונה שהנקודות יתחברו בהמשך הדרך תיתן לכם את הביטחון ללכת אחרי הלב שלכם, אפילו כשהוא מוביל אתכם מחוץ לשביל המוכר. וזה יעשה את כל ההבדל."
את התובנה הזאת לא מלמדים בשום בית ספר ושום תואר לא עוזר לרכוש אותה, כיוון שלימודים אקדמיים מתרכזים בידע ולא בידיעה פנימית, בתחושה או באמונה. אפשר להבין או לחקור תהליכים לכאורה באופן רציונלי וכללי, אבל אי אפשר לרכוש את זה באופן טכני כמתכון לחיים האישיים שלנו. הדרך היחידה שבה ניתן ללמוד תהליך כזה היא לספוג אותו דרך חוויה אישית ולבנות אמון, אמונה וביטחון בתהליכים שמונחים על ידי תשוקה ולהט פנימיים ובלתי מוסברים.
יובל הוא שחקן. יש לו נוכחות בימתית וכריזמה נהדרת. הוא אוהב מאוד להיות על במה. למעשה, הוא נושם טוב יותר כשהוא נמצא עליה. כאילו כל האוויר שבעולם ממלא אותו. לאחרונה פוטר מהתיאטרון בו עבד ועכשיו הוא חושב שאולי להיות שחקן זה לא ממש בשבילו. הוא שוקע אל תוך דכדוך כהה ובוצי. אל הבוץ הזה הוא מנסה לנשום. הוא נושם אבל מרגיש כמו בהתקף אסתמה. החיים ללא הבמה אפורים ובלתי נסבלים בשעמומם. אבל הכי קשה היא התחושה שוויתרו עליו. הפחד שהוא לא שווה שום דבר מנסר בו. וזה כואב. מאוד.
תחושת הכאב שלו מעלה אצלי זיכרון נשכח: הכישלון הצורב של אובדן המשרה הכה נחשקת שלי בהייטק לפני שנים. נחשקת בעיקר עבור אחרים סביבי, כיוון שמהר מאוד מאסתי בה לא פחות מכפי שהיא מאסה בי, ומהרומן הלוהט שהתחיל בינינו באש לוהבת נותר בי בסוף רק אפר דק ומריר.
התרופה הייתה מרה, אבל כנראה הייתי חולה וזקוקה לה, כפי שמתאר ג'ובס. אני מביטה ביובל, השחקן מחוסר הבמה, ויכולה לדמיין אותו לרגע מחבר את הנקודות ממרחק הזמן. כרגע הוא רק מצייר אותן ולא יכול לראות. כשיתחברו גם הנקודות שנשארו לו, יוכל אולי לראות את התמונה השלמה ואפשר שאיזה הגיון פנימי יקבל פתאום חיים משל עצמו.
משהו שלא נמצא בטווח האפשרויות שהוא שוקל כרגע עלול להתהוות. לא אני ולא הוא יכולים לדעת כרגע מהו, אבל את תחושת הדבר שמניע את חייו ומצית אותם בטעם החיים הוא יצטרך לזכך, לדייק ולהבין, מבלי לדעת כרגע איזו צורה חדשה זה יכול לקבל. נקודת ההתבוננות שלו מובלת עכשיו פנימה, אל תוכו, והיא משייטת שם, מנסה לאתר את החומרים ממנו מורכבת תאוות חייו.
התיאטרון עוד שם. בחוץ החושך מצטנף. ובפנים, על הבמה, האורות דולקים, ובפעם הראשונה יושב יובל בקהל וצופה בתפקיד חייו.
באדיבות אתר מהות החיים.כתבות נוספות
נא להמתין לטעינת התגובות
