שקט, בונים: פרשות ויקהל-פקודי
לפנינו שתי פרשות מנג'סות, המתארות בדקדקנות תמוהה את מעשה בניית המשכן. או שבעצם הן מכוונות למדיטציה של חיי היומיום, זו המקדשת כל תנועה ופעולה?
"ויקהל-פקודי" היא הפרשה המסיימת את ספר שמות. בעצם, אלו הן שתי פרשות נפרדות אבל רוב השנים קוראים אותן ביחד. כל אחת מהפרשות בנפרד (וגם שתיהן יחד) מפורסמות בשל החזרות הרבות שיש בהן בדבר פרטי המשכן, שכבר פורט לעילא ולעילא בכמה וכמה מהפרשות הקודמות.
קריאת הפרשות מזכירה מצב סיוטי, שבו לאחר שיפוץ בית מתיש במהלכו מדדנו כל פרט ומשקוף, התאמנו צבעי בדים לחרסינות, גייסנו כספים וישבנו עם האדריכלים עד השעות הקטנות של הלילה, אנחנו נאלצים לעשות שוב את הכול (כולל הכול) מחדש. נחמה ליבוביץ' הסבלנית והדקדקנית (לפעמים להיות ייקה זה יתרון) סוקרת איך התמודדו חז"ל עם החזרות האינסופיות הללו, המתארות את ההוצאה לפועל של מה שכבר פורט. ליבוביץ' מראה שחלק מהפרשנים הביאו סיבות סימבוליות, חלק הביאו סיבות היסטוריות, חלק ספרותיות וחלק נימקו את החזרות כאלגוריה לבריאת העולם. לבסוף, היא בוחרת לתמוך בגישה המעשית-רוחנית של הרמב"ן.
נראה כי הסיבה לאריכות הדברים, הנראים טכניים בלבד, נעוצה בכך שהתורה מעריכה כל עשייה אנושית. התורה חוזרת ומפרטת את ההוצאה לפועל כדי להדגיש שעשיית המשכן היא לא עשייה חד פעמית, אלא דבר שחוזר בכל מלאכה שהאדם עושה בחייו. התורה מבינה שבסופו של דבר האדם חי עם החומרים שמקיפים אותו, והוא פוגש אותם שוב ושוב ויכול לבחור לטעון אותם במשמעות. לפי ליבוביץ', הציווי לבנות, לטוות, לארוג, לצרף, לרַקֵע, לחבר, להדביק ולנסר, חשוב בדיוק כמו המצוות "הדתיות" המוקדשות לאלוהים.
הציווי הזה מדגיש לא רק עד כמה הפעולות של האדם משמעותיות, אלא גם עד כמה זהו הנכס שלו. חוכמתו וכוח פעולתו של האדם יכולים להיות מקודשים כאשר הם מוקדשים לעשייה עצמה. בתשומת לב כמובן, תוך התכוונות ליצור משכן.
הנזיר טיך נאת האן כותב בספר "לב ההבנה" שאם נעמיק להביט בדף נייר אולי נוכל לראות את החוטב שכרת את העץ והביא אותו אל המנסרה כדי שיעובד לכדי נייר. אולי נוכל גם לראות את החיטה, כי הרי בלי הלחם לא יוכל החוטב להתקיים, ולכן החיטה שהפכה ללחם קיימת גם היא בתוך הדף. התיאור הציורי של טיך נאת האן הוא כמו סרט טבע שמראה לנו שגם לעשייה האנושית יש תכלית: חומריה שלובים זה בזה והיא יכולה להביא הרבה ברכה וטעם אם נַפְנֵה אליה את תשומת הלב ונשהה בה, גם אם היא קשה או מרגישה שכבר בנינו, חטבנו או חרשנו את הדבר הזה בעבר.
יש סיפור זן על תלמיד ששאל את המורה מהי הצורה הכי גבוהה של תרגול, והמורה ענה, ישיבה במדיטציה. "אבל אני אף פעם לא רואה אותך מודט", ענה התלמיד, והמשיך: "אתה תמיד פעיל, מטפל בגינה, בחשבונות, בפגישות עם האורחים, וכו'". "כן",
אנשים חושבים שתרגול רוחני מנותק לחלוטין מחיי היומיום, במיוחד מדיטציה שנעשית בשתיקה ובריכוז עמוק. אבל למדיטציה לכשעצמה אין ערך אם היא לא נושאת פירות בחיי היומיום. בריטרטים בהם מתרגלים מדיטציית ויפאסאנה יש ערך עצום לשירות בקורס, כלומר בבנייה ובתפעול שלו. לפעמים ערכו אפילו רב מהשתתפות רגילה בו - כלומר ישיבה במדיטציה. המשרתים (שם אחר לעובדים) לומדים להפוך את הפעולות היומיומיות שלהם - חיתוך ירקות, בישול ואפילו דיבור - לתרגול רוחני. בריטריט שמוקדש לעשייה מתקרבים לראייה של נחמה ליבוביץ', לפיה כל עשייה בעולם יכולה להיות מקודשת.
המורה שלי, סטיבן פולדר, אומר שאחת התגליות החשובות של חיים רוחניים היא הערכה מחודשת של המושג "לפעול". פעולה משמעה כמעט כל דבר שאנו עושים באופן מכוון, כולל דיבור, תנועה, עבודה וכדומה. מהדחת הכלים ועד הדלקת המחשב –או, לצורך העניין, בניית המשכן.
כשאנחנו מתבוננים בפעולותינו בתשומת לב, מנקודת מבט רוחנית, יש לנו את האפשרות לחזור שוב ושוב לרגע ההווה דרך השהות בעשייה. אני חותכת מלפפון באמת. כל כולי בחיתוך הירק או בסחיבה של הקרש או מה שזה לא יהיה. הרי אין עוד מקום שאנו יכולים להיות בו מלבד הרגע הזה, שבו פעולותינו מתרחשות, בין אם אנו מודעים לכך ובין אם לאו. לרוב אנחנו לא מודעים. התודעה שלנו מלאה בתוכניות לעתיד או בזיכרונות מהעבר, ואנחנו לא מבחינים באמת המישירה אלינו מבט דרך העשייה שלנו.
כשאנחנו כן חוזרים שוב ושוב לבנייה, להדבקה או לשטיפת הכלים, אנחנו חוזרים אל עצמנו, אל הרגע הזה שנפתח ומתגלגל לפנינו כשטיח אדום. אפשר לראות את זה אצל ילדים. כשהם עסוקים בדבר מה הם לא מחכים שהרגע ייגמר או טורדים בדבר הבא שיגיע, הם כל כולם מוקדשים לעשייה וכשהיא נגמרת הם קמים והולכים ממנה אל הדבר הבא. וגם אנחנו מכירים את הרגעים האלו, בהם אנחנו יכולים להירגע באופן עמוק בתוך הפעילות ולהרגיש איך הכול בסדר גמור, איך הפעולה הופכת ל"לא פעולה", איך היא מתרחשת בעצמה ולא צריכה את התכנונים, הזיכרונות והדאגות של התודעה: העשייה מספיקה. לא רק שאנחנו חיים, אלא שמשהו, מופלא וגדול מאיתנו, חי דרכנו, אותנו או במילים של סטיבן: we are being lived.
והאמת שזוהי מהותו של המשכן. הציווי עליו היה: וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם וכל הפרשנים הבינו שהמשכן הוא בשביל שאלוהים ישכון בעם, בתך תוכנו ממש ואנחנו כמו נשכון בתוכו. אפשר לדמיין את זה כמו חוט הדדי, שהנשמה שהוא נפח בבני האדם מקבלת את הביטוי שלה בנשימה שמחייה אותנו ונותנת לנו את הכוחות לעשייה. העשייה מקרבת אותנו אחד אל השני, אבל גם אם אני יכולה לחפור או לבשל בשבילך, אני לעולם לא אוכל לנשום בשבילך.
אחד התיאורים היפים ביותר שאני מכירה על אודות המשכן הוא של אתי הילסום. הילסום הייתה הולנדית, יהודייה משכילה ומודעת להפליא, אשר כתבה יומנים לפני שנהרגה באושוויץ. "אלוהים, אני מודה לך על שחננת אותי בכישרון לקרוא אנשים. לפעמים הם כמו בית שדלתותיו פתוחות לרווחה, וכל בית שונה מקודמיו ובכל זאת כולם דומים, ואת כולם אני רוצה להפוך למקדשך, אלוהים. ואני מבטיחה לך, אלוהים, אני מבטיחה לך שאנסה למצוא לך קורת גג ומחסה בבתים רבים ככל האפשר. בעצם זה דימוי מוזר. אצא לדרך, לחפש לך קורת גג. בתים רבים כל כך עומדים ריקים, ואני אשכן אותך בהם כדייר כבוד. סלח לי על הדימוי המגושם הזה".
שתהיה שבת של עשייה מקודשת.
נא להמתין לטעינת התגובות
