בדד אשב: הקבלה בוחנת את חוויית הבדידות

הבדידות היא אחת מחוויות הקיום הקשות והמרתיעות ביותר. בבדידותנו אנו שוקעים לתוך בית כלא עצמי, שבו הייחוד האישי אינו יוצא אל האור

יפעת אהרון | 21/10/2010 13:57 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
הבריאה הראשונה של האנושי הייתה של אדם אחד בלבד, לגביו נכתב "זכר ונקבה ברא אותם". הפרשנות הרווחת לכך היא שבסיפור הבריאה הראשון של ספר בראשית האדם נברא כאנדרוגינוס, יצור כלאיים המורכב מזכר ומנקבה. אך נראה שהזיווג הזה לא הספיק לקיום של המשכיות. בפרק ב' של בראשית מגיע סיפור הבריאה השני, שם מופיע הפסוק בו האל אומר: "לא טוב היות האדם לבדו", ומחליט לפיכך לברוא את האישה, בבחינת "אעשה לו עזר כנגדו".

וכאן מעלה הזוהר (פרשת תזריע) שאלה: איך יכול להיות שבסיפור הבריאה השני האל מייחס לאדם מצב של "לבדו", והרי אנו יודעים עוד מהסיפור הקודם שהאדם נברא גם וגם, כאמור, זכר ונקבה, יצור כלאיים? הזוהר אומר שהבריאה הראשונה הייתה בעצם בבחינת "זיווג לבדו". זהו זיווג שבו הזכר והנקבה אינם נמצאים במצב של פנים-אל-פנים. הם נמצאים במצב של "אחור באחור" וזה, מתברר, הלבד הכי גדול שיש. זה הלבד של "יחד" מדומה, שאינו מחובר, זה הלבד במובן של בדידות, כפי שאציע לפרש בהמשך. וה"עזר כנגדו" נועד כדי שהם יהיו פנים אל פנים, זה מול זה, זה כנגד זה.

האם זה פתר את הבעיה של הלבדיות? והאם הלבדיות היא בכלל "בעיה"? נראה לי שיש כאן מקום לשאול מהי מהות ה"לבד" הזה. האם זהו אותו "לבד" שכל כך קשה לנו בקיום האנושי, לעיתים גם במצבים יומיומיים רגילים? בכפוף למגבלה היסודית והראשונית שיש בניסיון לקטלג ולצמצם מצבים אנושיים מורכבים (מחשבות, רגשות, מצבים וכו') לתוך מילים,  נדמה לי שחשוב שנבחין כאן בין המילה "לבד" או "לבדיות" לבין המילה "בדידות".

מי צודק

כשאנו חשים בדידות, זה מאוד כואב. שוב ושוב אני שומעת עד כמה הבדידות היא אחד הרגשות היותר מרתיעים עבורנו, בני האנוש. ובצדק. הבדידות לא מאפשרת לנו, בראש ובראשונה, לשתף אחרים בחוויותינו, ולהיות שותפים לחוויותיהם. היעדר השיתוף הזה הוא לב הבדידות. בבדידותנו אנו שוקעים לתוך בית כלא עצמי, שבו גם הייחוד האישי של כל אחד ואחד מאיתנו כלוא ואינו יוצא אל האור. אופן אחר של הבדידות בא לידי ביטוי כאשר אנו רוצים להיות צודקים בכל מחיר. אדם יכול להילחם ולהשיג  את היותו צודק, אך מסתכן בכך שהחוויה הפנימית שלו בעקבות כך תהיה בדידות.

זה נפוץ בעיקר במערכות יחסים, גם כאלו קרובות, שבהן אנו מתעקשים על צדקתנו, מה שמעוור אותנו מלראות את האחר על צרכיו ואישיותו הנבדלים, מה שמקשה על פריחתו של קשר אמיתי. התוצאה המכאיבה ביותר של הבדידות היא, אפוא, הריחוק. נוצר מרחק בין האדם לבין עצמו, ובין האדם לבין האחר. לעיתים הבדידות שזורה בעצבות תהומית ממש, וללא הכרה ראויה של המצב, זה עלול להוביל לדיכאון.

במובן הזה,

בדידות היא רגש מכאיב, ומן הסתם הוא מורגש דווקא כאשר מה שמנהל את האדם היא החסימה (מסיבות שונות) ביכולת להיות בקשר עם האחר. לכן נראה לי שהמשמעות של "זיווג לבדו" שהזוהר מדבר עליו קשורה למשמעות הזו של "בדידות". אני מבינה את הבדידות הזו כחוויה משמעותית, אשר חובה עלינו לזהות את הגורמים והמניעים לה כדי שנוכל לעבוד איתה, להרפות ממנה ואז גם להפיק ממנה דווקא את ההיפוך. כלומר, את ההוצאה לפועל ומימושו של כוח היצירה שבנו ואת הקרבה לאחר.

ולהבדיל, ה"לבד" איננו רגש. נראה שזהו המצב הקיומי של כל ישות אנושית. ולא רק שהוא מצב קיומי, הוא שונה מן ה"זיווג לבדו" שהזכיר הזוהר. כי בזיווג אמיתי של "פנים אל פנים" אין את ה"לבדו" במובן של הבדידות, אלא קיים רק ה"לבד" הרוחני השלם. זהו "לבד" אשר יכול לפתוח לנו, בני האנוש, שער אל כוח רחב מאיתנו, שאנו מהווים חלק ממנו. הכוונה היא ל"לבד" במובן השלמות של כל אחד מאיתנו כבני אדם, אשר מבוססת על המשולש גוף-נפש-רוח, שבו כלול האיזון של שני היסודות, הזכרי והנקבי.

צילום: אי-פי
האם הלבדיות היא בכלל ''בעיה''? צילום: אי-פי
אחדות פסיכופיזית

בספרו "האל הלא מודע" כותב ויקטור פרנקל כך: "בהיותו ממוקד סביב הגרעין הרוחני, האישי, הקיומי, האדם אינו רק ישות אינדיבידואלית, אלא גם אינטגרטיבית. המוקד הרוחני לבדו הוא המבטיח ומהווה את האחדות והשלמות באדם. שלמות, בהקשר זה, פירושה אינטגרציה של ההיבטים הגופני, הנפשי והרוחני. יש לחזור ולהדגיש שרק שלמות משולשת זו היא העושה את האדם שלם. אל לנו בשום אופן לדבר על האדם במונחים של "שלמות גופנית-נפשית", ותו לא. אפשר שהגוף והנפש יצרו לעצמם אחדות פסיכופיסית, אבל אחדות זו עדיין אינה מייצגת את שלמותו של האדם. בלי ההיבט הרוחני כיסוד מהותי, שלמות זו אינה יכולה להתקיים." (עמ' 23).

במילים אחרות, הריפוי של קשיינו מתחיל ברוח. אירועים שונים גורמים לנו משחר הילדות כאבים רגשיים ונפשיים – וזהו נתון שאין לצאת נגדו או להתכחש לו. נהפוך הוא, ההזמנה שלנו היא להיעזר ברוח על מנת לרפא כאבים אלו. כך, למשל, כוחה של התפילה כתרגול יהודי משול לכך שהבל פינו המתפלל נוגע ברוח פיו העליון של הבורא, כאילו אנו "מנשימים" אותו, והוא מנשים אותנו חזרה - כפי ש"בורא" זה גם מלשון "בריאות". בלשון הזוהר זה נקרא "הבלים עליונים", שלגביהם נאמר: "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם" (דברים, ח, ג'). כלומר, ההכוונה היא לכך שהמזון האמיתי שלנו הוא קודם כל זה הרוחני, לא האוכל החומרי.

איך זה מתקשר ל"לבד"? כאשר אנו מפתחים בתוכנו את ההכרה של קיומנו השלם על בסיס המשולש גוף-נפש-רוח כאמור, אזי אנו ב"לבד" הקיומי שלנו, אך לא כמצב מכאיב, אלא כמצב ראשוני המאפשר לנו את החיבור למקור הבריאה, כל אחד בדרכו שלו (תפילה, מדיטציה או אימון אחר כלשהו). גם בגישה הבודהיסטית אנו פוגשים את ה"לבד" הזה כעוצמה: "הברהמן הוא העולם", "הברהמן לבדו הוא אמיתי". "ברהמן" במובן של הקיום המוחלט היחידי, האינסוף. זהו "לבד" שיש בו עוצמה.

האם סיפור הבריאה השני, שהמניע לו היה כאמור "לא טוב היות האדם לבדו", אכן הביא פיתרון לסוגיית ה"לבדו"? אם נשתמש בהבחנה המוצעת בין "בדידות" לבין "לבד", אולי נגלה שהבריאה של האישה בסיפור השני על מנת ליצור מצב של פנים-אל-פנים לא פתרה באופן אוטומטי את קושי הבדידות של "זיווג לבדו" שמזכיר הזוהר. מתברר שעלינו לעמול על מנת לקיים את הקשר של "פנים אל פנים", על מנת לא לשקוע במצב שבו ה"לבד" נחווה כ"בדידות".

אבל הבריאה השנייה כן פתחה ערוץ לאפשרות חדשה של קיום, הקיום של "לבד" שלם ועוצמתי, המאפשר לכונן יחס ישיר בין האדם השלם ובין מקור הבריאה. וכאשר ישוב ויתגנב מן הנפש רגש הבדידות, שיאיים להוביל אותנו לנפרדות, לריחוק ולהסתגרות, נוכל להיעזר ב"לבד" השלם הזה כערוץ ריפוי המחבר לשמחה פשוטה. ואולי זה היה ה"טריק" של האלוהות, ב"הפוך על הפוך": שדווקא במצב זה של קיום "לבד" נפרד ושלם של עצמי עם כוח הבריאה, וקיום "לבד" נפרד ושלם של האחר עם כוח הבריאה – מתאפשר החיבור האנושי העמוק והאמיתי ביותר בינינו, בני האנוש.

לאתר הבית של יפעת אהרון

כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

פייסבוק

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים
vGemiusId=>/channel_leisure/new_age/ordering_new_2/ -->