מחשבת מסלול מחדש: עמית מכטינגר היא לא רק דוגמנית

עמית מכטינגר נפרדת מבעלה, נוטשת את הדוגמנות ומוותרת על ה"מה יגידו". מעכשיו היא עושה רק מה שמתחשק לה, גם אם זה אומר ללמוד פתאום משחק (כולל תפקיד בתיאטרון "קרוב"), לבלות במועדון חשפנות ולרקוד על עמוד. בשביל ההתעמלות, תרגיעו, בשביל ההתעמלות

סופ
אלקנה שור | 30/6/2012 2:38 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
כאילו לא די לה ב-179 סנטימטרים על חשבון הבית, עמית מכטינגר מתוגברת בעקבים. למעלה, מאחורי משקפי שמש שהרגע קיבלה בהשקה חגיגית, מסתתרות העיניים. סמל מסחרי, לוגו. לא רק בלתי מושגת, עכשיו גם בלתי נראית. הרחק מהמבט שלכם היא גם תתפתל סביב עמוד. לאחרונה גילתה את הסטריפ-דאנס. "בגלל זה יש לי מלא כחולים על הרגליים", היא מסבירה וצוחקת, "לא בגלל שאני אישה מוכה. זה הכל מהעמוד, מהשיעורים".
- עשו לייק לעמוד הפייסבוק של סגנון

לא מזמן נכנסה לבר הקבוע בתל אביב. בכניסה, הבחינה, תקוע עמוד. לא קונסטרוקציה, סטריפ-דאנס. "הבר היה ריק, קלטתי את העמוד, ואחת הברמניות אמרה לי 'בואי, אני אלמד אותך כמה תנועות'. בפעם הבאה שהגעתי, עליתי על העמוד כדי לתרגל. אני מעדיפה לעלות כשהמקום ריק, בכל זאת, מכירים אותי, לא נעים. יצאתי משם וכאבו לי השרירים בכל מקום אפשרי בגוף. אמרתי, גם נהניתי, גם שמעתי מוזיקה, גם ביליתי - זה הספורט המושלם. התחלתי ללמוד, בקטע של ספורט. אני חייבת לעשות ספורט. ללכת לא, לרוץ לא, אופניים זה סבל מהשנייה הראשונה. זה מה שנשאר. חוץ מזה, אם אני כבר עושה ספורט, אני מעדיפה לעשות משהו שיניע אותי".

הרמתם גבה? לא נורא, אתם תתגברו. "אנשים תמיד מדברים ותמיד ידברו", היא אומרת בביטול. "אם אפשר להכפיש, בוא נלך על זה. חסר מה להגיד? זה ספורט שהפך עם השנים להיות סליזי, אבל במקור זה ספורט לכל דבר. ואני לחלוטין לא בנאדם ספורטיבי. אני מסוגלת להעביר את האוטו שלי מחניון לחניון - שני רחובות - רק לא ללכת ברגל. אני שונאת ללכת ברגל. שונאת, שונאת. אם אני יכולה לנוח, אני מעדיפה. מישהי פעם קראה לי בקלפים ואמרה לי 'את תעבדי עד סוף ימייך'. אמרתי לה 'באסה
מי רוצה לעבוד כל החיים, אני רוצה לנוח'".

אצל הגברים זה בטח מוסיף נקודות.
"אני חושבת שנהפוך הוא, זה מרתיע. בכלל, ההתנהלות שלי מאוד מרתיעה גברים. בדיוק כמו הגובה".

הגובה אולי מרתיע, אבל המשחק בטח ימשוך תשומת לב, סקרנות. עמית מכטינגר, גרסת 2012, היא מטען צד של שחרור ואנרגיה צהובה, אולם לפני הכל - שחקנית תאטרון. בגיל 36 היא סוגרת שנה שלישית של לימודי משחק בבית ספר "הדרך" של אייל כהן ועכשיו גם תפקיד ראשון, טבילת האש. לא עניין של מה בכך בשביל מי שבנתה קריירה גורדת שחקים כסופר מודל. מגיל 15 דילגה בין ניו יורק, פריז וברצלונה. עיטרה מגזינים כ"ווג", Elle, "מארי קלייר", עבדה עם "שאנל", "קלווין קליין", "גוצ'י", "לואי ויטון". "המוזה של קרל לגרפלד" כונתה באותה תקופה. ללגרפלד, אולי כאות תודה, היא איחרה לתצוגה. פעמיים. בראשונה סלח, "נתן עוד שאנסה". בשנייה חטף עצבים.
דביר כחלון
מכנסיים וכובע, אמריקן אפרל; בלייזר, דולצ'ה וגבאנה לפקטורי 54; בגד גוף, יונתן פרימרמן; חזייה, טריומף; גרבונים, אוסף פרטי; כיסא, פיליפ סטארק לרואי ודניאל נווה צדק דביר כחלון
לא נושכת

15 שנה אחרי כן מכטינגר שוב מאחרת. הפעם לתאטרון קרוב, הבייבי של אגדת התאטרון ניקו ניתאי, שם היא מקבלת "שאנסה" לראשונה. תחנה מרכזית תל אביב, בליל סודנים, מוניות שירות ודוכני מאפים. בתוך התחנה, שכיית חמדה - תאטרון. קטן, אבל יעיל. בית גידול לשחקנים מבטיחים. מכטינגר מאחרת לחזרה על ההצגה שתעלה ב"אירוע היא" הקרוב, הצגה בהשתתפות שחקניות בלבד בכל שטח התיאטרון. דורית ניתאי, המוח שמאחורי הרעיון, הבימוי והעריכה, מודאגת. "מצטערת, דורית", מכטינגר מתנשפת ומתנצלת כאחרונת הסטודנטיות, "הגעתי ממסיבת הסיום של הילדים". דיוקן דוגמנית העל כסטודנטית שנה ג'. איזה עולם. חדש מופלא, או הפוך. תחליטו אתם. "אז מה? זה כבוד!", היא מתקוממת. "אני אוהבת לעשות שוק לאנשים, ואני נהנית להתקיל אותם במקומות לא צפויים. אני שמחה להיות עמית מכטינגר שלא אכפת לה להופיע בתחנה מרכזית".

מגיל 15 מדלגת בין ערי העולם. מכטינגר על שער ווג הספרדי
מגיל 15 מדלגת בין ערי העולם. מכטינגר על שער ווג הספרדי צילום השער

איך הגעת למשחק?
"תמיד רציתי משחק, ידעתי שאיזה יום בחיי אני אלמד. ואז, כשחזרנו לארץ מספרד, אמרתי 'או-קיי, אני רוצה לשנות ייעוד'. נרשמתי ללימודים אצל אייל כהן. כשפגשתי אותו הוא אמר לי, 'תמיד ידעתי שיום אחד את תגיעי אלי. חבל שזה לא קרה בגיל צעיר יותר'. אמרתי לו, 'אם הייתי באה קודם הייתי יוצאת מהכיתה אחרי חצי שעה ואומרת לך 'לך חפש מישהו אחר שילמד את זה'. זה סיזיפי לחלוטין. מצאת החמה עד צאת הנשמה, שש פעמים בשבוע. יש לי שני ילדים בבית. זה לא דוגמנות. זה מאוד ורבלי, מוחצן. חושפני, זה להיות זונה של רגשות".

ואת זה אומרת מכטינגר, זו שיופיה הנדיר
- ילדת מושב מתולתלת, תכולת עיניים, מבט מקפיא - הציב גבול של כרומו בינה לבין שאר העולם. עכשיו למדה לשחק ועוד קודם לזה לדבר, להיפתח, לדרוך על הביישנות. "לפני זה הייתי הרבה פחות ורבלית. בשנה הראשונה ישבתי כמו דג, לא הוצאתי מילה. אני בנאדם ביישן. אחת הסיבות שהלכתי ללמוד היא כדי להתמודד עם הביישנות שלי, עם העניין של לעמוד מול מצלמה דינמית ולא סטטית. בחצי השנה הראשונה היה לי מאוד קשה, הם אפילו חשבו להעיף אותי באיזה שלב כי לא פעלתי. ישבתי לבד בצד, ואז כשהבינו שאני לא נושכת ולא מרביצה, התחילו להתקרב אלי ולהגיד לי שלום".

זו הסבת מקצוע?
"ממש לא. זה עוד נדבך של יצירה, אמנות. צורת ראייה שונה, לא רק דרך דוגמנות".

הדימוי התקשורתי שלך יעזור או יפריע?
"בוא לא נעצום עיניים. ברור שאם אני אקבל תפקיד בקאמרי או בהבימה אנשים ידברו. בטוח יגידו 'היא קיבלה את התפקיד בגלל שהיא עמית מכטינגר'. בסדר, אני מקבלת את זה. צודקים. אבל אחרי שתעבירו את הביקורת ותחוו את החוויה, אז אני אשמח לשמוע מה יש לכם להגיד".

יש מבטים כאלה, של "היא דוגמנית, יהיה לה קל"?
"לא. כולם אומרים שיהיה קשה בכל מקרה".

דביר כחלון
חזיה, יונתן פרימרמן; כפפה, לוני וינטג', שולחן, פיליפ סטארק לרואי דניאל נווה צדק דביר כחלון
אני מתחילה איתכם

דוגמנית, אם חד הורית, מבולגנת, סוערת למדי - הדמות שמכטינגר מגלמת ב"אירוע היא" מוקצנת, מוגזמת בכוונה. ובכל זאת, עשויה להכיל רכיבים מהמציאות. בשנה שעברה התגרשה מכטינגר מבן הזוג בעשור האחרון ערן גלעדי. הם התחתנו אחרי שלוש שנות זוגיות, גרו בספרד, שני ילדים - בת שבע וחצי ובן שש. לפני שנתיים חזרו לארץ. אחרי זמן קצר החליטו לפרק את החבילה. מכטינגר, לראשונה בבית הדין הרבני, גילתה עולם מתיש, מפרק. אמנם לראיון היא מגיעה קלילה ועולצת, אבל אחרי "יום ארוך שהתחיל כמובן בלשכת הסעד", במסגרת הליכי הגישור בינה ובין בעלה לשעבר.

"אנחנו מתגרשים אבל אנחנו לא בדיוק מתקשרים", היא מגלה. "זה תהליך קשה. קראתי עכשיו בעיתון שצוחקים על איזו תוכנית דוקו שמתעסקת בגירושים. זה יופי שאתם יורדים על זה, אבל מצד שני צריך לדבר על זה, כי אנשים לא באמת יודעים לאן הם הולכים. כל החיים אומרים לך תלכי לבית ספר, צבא, תמצאי את הבחור ותתחתני. הכל ברור. נשאר סימן שאלה. מה קורה כשזה משתבש? אף אחד לא אומר לך איך אתה אמור לפעול. אני בנאדם שלא רוצה לריב, ולצערי ולטיפשותי אני מחפשת צדק. צדק לא קיים במקומות האלה, ומי שמחפש צדק נדפק בסוף היום".

לא סגרתם הכל ברבנות?
"ברבנות בסך הכל מגרשים אותך, אבל אחר כך נשארים משמורת, רכוש, מזונות. הם על פניו לא רוצים להחליט, שהזוג יחליט, אבל הזוג במצב שהוא לא מסוגל להסתכל אחד לשני בעיניים. או-קיי, אז יהיה מגשר, תהיה פקידת סעד. אלה מושגים שלמדתי עכשיו. אני עדיין מדשדשת שם. אלה נושאים שאנשים לא מכירים וכולם, מסתבר, אמורים להשתמש בזה. יום אחד אני בסופר, מתקשרת אלי פקידת סעד. מי, מה, מו? מה התפקיד שלה? 'אני פקידת הסעד של הגרוש שלך'. נחרדתי, כאילו 'מה לי ולך? מי את?', למה שאני עכשיו אדבר עם בנאדם זר על הילדים שלי? תעלומה".

מכטינגר דווקא חשבה שהגירושים יתנהלו יפה. "אמרתי, בני אדם בוגרים, לא הולך - מפרקים ויאללה. משלימים עם זה, מתבגרים וממשיכים הלאה. אני מבינה שהילדים צריכים את אבא שלהם ולהפך, אבל מצד שני, אנחנו רוצים שוויון. לא משנה שאני סחבתי תשעה חודשים, אבל בסדר, בשביל שלום, חצי-חצי ונסגר הסיפור. אין על מה להתדיין בכלל. ואז הבנתי שיש על מה להתדיין. שזה לא כל כך פשוט. אתה יודע, אם זה נגמר טוב, אז זה לא באמת משנה כי יש זרימה. אין מחסומים של אגו וכאלה. אני מבחינתי הייתי מוכנה לתת לו את הילדים כמה שהוא רוצה. היום יש לי הצגה? או-קיי, אני אתן לך אותם, ואז מחר נלך ככה, נעשה ככה. שותפות, חברות. היינו חברים עשר שנים, אז למה שלא נמשיך להיות חברים? בגלל שאנחנו לא גרים תחת אותה קורת גג?

"זה השיעור הכי גדול שהיה לי. אני מקבלת את זה על הקו של הכל לטובה. אני לא בנאדם של מלחמות. חבל שזה בא על חשבוני ועל חשבון הלב שלי. מבחינתי, כשאני מדברת על זה אני גם מעכלת בעצמי, את הפנטזיה שלי ואת המציאות".

דביר כחלון
כובע, קרן וולף; בלייזר, זארה; חזייה, ז'אן פול גוטייה וינטג'; צמיד, ג'וסי קוטור לפקטורי 54; מחטב, יונתן פרימרמן; חצאית, מיכל ומורן; מכנסיים, מנגו; נעליים, כריסטיאן דיור לאניגמה; כיסא, פיליפ סטארק לרואי ודניאל נווה צדק דביר כחלון

מכטינגר , עוד נקודה לזכותה, רחוקה ממרמור. עולצת לרוב. עכשיו היא בחיפוש אחר זוגיות. עד הסוף, רומנטיקה כולל הקלישאות. "בטח! אני הבנאדם הכי רומנטי שיש", היא צוהלת, "עד כדי בחילה. אבל הכל בגבול הטעם הטוב, אתה יודע. אי אפשר כל היום מוצי פוצי".

בעל אחד עד סוף חייך?
"כן, אמן".

היא מאמינה במוסד סגור, באושר ועושר, ומתחלחלת מהנעשה ברווקות. "זה סדום ועמורה. אני מקבלת הצעות מזעזעות, גברים נשואים. עדיף שכבר לא יציעו. העולם שהתגלה לי פשוט מחריד. זה בכל מקום, בטירוף. אני אומרת להם שאני מזועזעת ואני לא מוכנה להיות חלק מהניאוף הזה. מה שמחריד אותי לגלות זה שזוגיות זה לא מה שמוכרים לנו. אחוזים גבוהים באוכלוסייה לא באמת חיים אחד עם השני. אנשים שוכבים אחד ליד השני במיטה במשך שנים, ושוכבים עם אנשים אחרים במיטות אחרות. זה שובר לי את כל הפנטזיה שהייתה לי".

גברים בכלל מעיזים להתחיל איתך?
"לא, לא הרבה. הרוב לא. אני מתחילה איתם, ואז זה עוד יותר מרחיק אותם ממני. כאילו אתם אמורים להציע לנו ולא אנחנו לכם".

אולי הזמינות הזו פשוט לא מאתגרת אותם?
"מאוד יכול להיות. כאילו, 'עמית מכטינגר, עמית מכטינגר', ואז פתאום היא באה והכל מתמוטט. אבל מה, אני בנאדם רגיל. זה שאני נראית כמו איך שאני נראית, לא אומר שאני לא אוהבת, אתה יודע".

מחפשת קודם כל "כימיה אינטלקטואלית". רק אחר כך "ריח, רגש, צורת ראייה, מחשבה, פתיחות, זרימה. אלף ואחד דברים". דבר אחד היא לא סובלת. מניפולטיביות. כן, וגם קמצנות. "לנו, הנשים, יש אינסטינקטים לקלוט את זה. למרות שאני בוטחת באנשים עד שהם מאכזבים אותי. אני יודעת שיכול להיות שמישהו רק רוצה לשכב איתי ולא שמתי לב. ועדיין, עד שהוא יאכזב אותי אני אתן לו פול קרדיט. בדיוק ראיתי בהורוסקופ שאם מישהו מתכוון לצאת עם מזל בתולה, כדאי שיתחיל לעבוד על הפגמים שלו, כי זה מזל מאוד ביקורתי שמחפש שלמות".

על מה את זורקת גברים? את הגבר האחרון למשל?
"על זה שהוא לא היה מספיק רומנטי, על זה שהוא היה קמצן. דייט ראשון אני הזמנתי את עצמי לבירה. גם בשני. אני בנאדם שנותן מאה אחוז למי שעומד מולי. בכלל, שברו לי את הלב הרבה פעמים, לרסיסים".

בתקופה האחרונה?
"בתקופה האחרונה זעזעו אותי בעיקר. אכזבו אותי, כן. תפיסת העולם, צורת חשיבה ואיך שאנשים רואים אותי. בונים עלי איזו דמות".

דביר כחלון
חזיה, יונתן פרימרמן; כפפה, לוני וינטג', שולחן, פיליפ סטארק לרואי דניאל נווה צדק דביר כחלון
קשה לכן לפרגן

מה הם יודעים, הגברים, על הדמות. מכטינגר, על שפעת תלתליה (שהיו והוחלקו), תמיד תפסה אגף נפרד. ספורטיבי אבל מאתגר. המושבניקית הפרובוקטיבית, זאת שלא סופרת - גם לא את האנשים שהזרימו לה סכומי עתק ובלבד שתדגמן. מה כן? אופנועים, שטח, ים. כל דבר שמתחיל או נגמר במוטור. והנה, 15 שנה קדימה, מכטינגר כמנהגה נוהגת. "יואו, הנה האוטו שלי!", היא קופצת בחלוף רכב קטן ברחוב, "אני רוצה כזה, מיני קופר אס, 4X4. איזה אוטו היסטרי. אני רוצה, אני רוצה".

תוסיפו לזה חיוך קבוע וקסם. המון קסם. מכטינגר זורמת על הכביש המהיר, לא פוזלת למראות, לראות מי עוקף מימין. מה שבא לה טוב, יבוא גם לכם. הנה לדוגמה, מועדון החשפנות התל אביבי שהיא פוקדת קבוע. כלקוחה, לא כפרילנסרית. "אני הולכת לשם מלא, כי חברה שלי מברמנת שם", היא מספרת. "אני הולכת לבד. לא מתחילים איתי, כי יש להם מלא בנות שעושות את העבודה שלהן, אז אני פחות מעניינת. הבילוי שלי זה לשבת על הבר בשקט, לשמוע מוזיקה, לראות הופעות ולדבר עם חברה שלי בבר. לשטוף את העיניים ולחשוב על דברים אחרים".

עם גברים חרמנים.
"חלק חרמנים וחלק כמוני, באים סתם. המקום מעוצב ברמה שאני נכנסת ואני מרגישה בניו יורק. הסטיילינג של המקום מאוד דומה למקומות בחו"ל. אמנם זה מלווה בעוד איזה פאן, אבל עוד לא נתקלתי בתחליף אחר שהוא גם מעוצב, גם ברמה".

לא מרתיע אותך כל העניין?
"כן, אבל אני לא גבר, אז מאוד קשה לי לחשוב מה הם חושבים ברגע שהם עושים את האקט הזה, שמישהי משתפשפת עליהם. בכל מקרה, גברים ביסוד שלהם הם משתפשפים, משפשפים. וזה לא אמור להיות שלילי. זה נהיה שלילי, סליזי, לא מקובל, משהו שאסור לדבר עליו או שאסור שיהיה קיים כי זה מלוכלך. זה לא. זה סקס. כולנו אוהבים סקס, כולנו עושים סקס וחבל מאוד שבונים לנו תבניות ומחסומים שגורמים לנו לעשות אחר כך דברים הרבה יותר חמורים. אם זה יהיה הרבה פחות שלילי, אולי גם הבנות שעובדות שם לא יעבדו רק מתוך הכרח, כי למעשה גם הן אוהבות את זה. אני בטוחה שיש הרבה שלא אוהבות את העיסוק הזה, רק בגלל שכל ההסתכלות עליו היא שלילית מאוד. במקום שאני הולכת אליו האנרגיה נשמרת ברמה מכובדת והגיונית ונעימה ואתה לא מרגיש מאוים כמו במקומות אחרים, שבהם יש אנרגיה שחורה".

לא סתם היא מוצאת את עצמה מבלה במעוז גברי. חברות, היא אומרת, אף פעם לא היו לה. "קטע של קנאה בין בנות, חוסר פרגון. מאז ומתמיד. יש ימים שאני מתמרמרת, ולמרות שיש בנות שמוכנות לדחוף אותי מכלבו שלום, אני מוכנה להתנדב לדחוף את עצמי".

למה שירצו לדחוף אותך?
"אני אחרי שתי לידות, תבין, לא מוצא חן בעיניהן שאני נראית ככה. אני נכנסת לאירועים אחרי שאנשים לא ראו אותי שנים ועוד יונתן, הסטייליסט שלי, מלביש אותי הכי יפה, והן תוקעות מבטים. תראה איך הן מסתכלות עלי אז תבין. אני יכולה לספור את החברות שלי על יד אחת. יש לי את המשפחה וחברה, שתיים. לא פרגנו לי אף פעם. יותר קשה למין הנשי לפרגן. הבנתי שזה לא זורם, לא כיף לי, אז גם לא ניסיתי להתחבב".

מצד שני, כשאת מוקפת גברים זה מזמין בעיות מסוג אחר.
"רובם גייז, שהם בנות הרבה יותר מחמירות, אבל אני יודעת להתמודד איתם".

דביר כחלון
כובע, קרן וולף; בלייזר, זארה; חזייה, ז'אן פול גוטייה וינטג'; צמיד, ג'וסי קוטור לפקטורי 54; מחטב, יונתן פרימרמן; חצאית, מיכל ומורן; מכנסיים, מנגו; נעליים, כריסטיאן דיור לאניגמה; כיסא, פיליפ סטארק לרואי ודניאל נווה צדק דביר כחלון
מעדיפה מוגזם

נולדה באוסטרליה. אבא איש משרד החוץ, אמא דיילת. כשהייתה בת שנה חזרו לארץ, למושב תלמי אלעזר. סבא ממקימי המושב. שני אחים. הקטן, גל, נהרג לפני כחמש שנים בתאונת דרכים והוא בן 23. מכטינגר לא מדברת, לא נוגעת בפצע שעדיין פתוח. "ביום שבו אני אהיה מוכנה לפתוח את זה, אני אפתח", היא אומרת. "עוד לא החלטתי באיזו צורה אמנותית אני רוצה להתמודד עם זה. מן הסתם בגלל שאני משחקת, זה בטח יהיה שם. אני ארצה לעשות את זה בצורה הכי מכובדת והכי ברורה".

בגיל 14 קיבלה הצעה מחבר בתנועת הנוער. אביו, הצלם יקי הלפרין, יצלם אותה, היא תרוויח כמה גרושים ותקנה, איך לא, אופנוע ים. ובכן, זה עבד. קצת מעבר למצופה. מכטינגר פרצה. ב-1990 נבחרה ל"תגלית השנה" ומאז רק המריאה. דילגה בכל העולם, מפסגה לפסגה. בין לבין למדה אמנות בבצלאל וגם עיצוב פנים. ב-2002, כך פורסם, הרוויחה 300 אלף דולר. מספיק בשביל צי אופנועי ים. באותה שנה, בראיון חושפני, סיפרה על שימוש בסמים קשים. מהכתבה השתמע שמדובר בנרקומנית בגמילה. מאז, יחסיה עם התקשורת ידעו תקופות גרועות וגרועות יותר. מכטינגר הציצה, נפגעה ולמדה את הלקח. היום, בחלוף עשור, השלימה. "אני לא מצטערת על שום דבר, ואני יודעת שאתה רוצה לשאול אותי על עניין הסמים", היא יורה.

אולי זו הייתה טעות לצאת עם זה?
"אני לא יצאתי עם זה, זו הכתבת הוציאה את זה. מה שהיה לי עם הכתבת זה אולי תחילתו של שיעור המשחק הראשון שהיה לי. מה שהיא רצתה לשמוע אמרתי לה, כי הרגשתי שלא משנה מה אני אגיד, היא תכתוב בסוף מה שהיא רוצה, אז עפתי איתה. זו הייתה העמדת פנים מוחלטת. סבלתי שם ברמות ופשוט רציתי שזה ייגמר. כל דבר שהיא אמרה אמרתי 'כן, כן', רק בשביל שזה ייגמר. אחרי זה הקמתי קול זעקה, אבל בשלב מסוים אמרתי די, זה היה, מי שנפגע נפגע. אני אסיק את המסקנות שלי. בי זה לא בדיוק פגע, אלא יותר בסובבים אותי. זו הייתה התקופה של קייט מוס, וזו הייתה הדעה הכללית על דוגמניות באותה תקופה. זו נחלת העבר".

ובכל זאת, יש משהו שהיית עושה אחרת?
"יש את השיר הזה של אריאל זילבר 'בדיעבד'. שיר ענק. אצלי אין בדיעבד".

מאז מכטינגר שומרת על עצמה. "אני לא יכולה להסביר מה שמתחולל אצלי בראש, אבל תמונה שווה אלף מילים", היא אומרת. לכן הקפידה על הצלם ועוד יותר על הסטייליסט יונתן פרימרמן ("בעלי השני"), שמלווה אותה בשנה האחרונה. "אנחנו רואים אותו דבר. אני ויונתן מסתכלים ואומרים, זה עובד או לא עובד. יש לי את היופי שלי, הדעה שלי, האישיות שלי, וליונתן את הדעה שלו והידע שלו, ואנחנו משלבים את זה בשביל ליצור משהו שלנו, שאנחנו מאמינים בו".

עדיין מדגמנת, אבל פחות. מכטינגר
עדיין מדגמנת, אבל פחות. מכטינגר צילום: אמיר מאירי
 
"אנשים זוכרים את עמית כאיזו ילדה יחפה עם תלתלים נורא יפים, שיכולה באמצע צילומים לקחת את הטרקטורון ולחזור מחר", מאבחן פרימרמן. "היא הרבה דברים מעבר לזה. זה לא ברמת המעבר, היא פשוט לא כזו. היא מעולם לא הייתה כזו. היא עצמאית. מה שאתה רואה, זה מה שאתה מקבל. אם אני אשים עליה פריט שהיא לא מרגישה שהוא משקף אותה, היא לא תלך איתו. יש לה אמת אבסולוטית. היא לא יודעת לשחק שום משחק. לא משנה מה יהיו התגובות".

היא עדיין מדגמנת, אבל פחות. הבחירה היא להתרכז במשחק, בלימודים. בשנה האחרונה השתתפה במופע מחול בפסטיבל עכו, הצטלמה בהתנדבות לפרויקט סיוע לנערות במצוקה, בקרוב תתחיל לשדר בתחנת רדיו אינטרנטית חדשה. "הדוגמנות לא חסרה לי, זה תמיד יהיה לי, באיזשהו מקום. למזלי, עדיין מבקשים אותי ואני יכולה לעבוד בזה, אבל אני מעדיפה להתנסות בתחום אחר. הדוגמנות זה רגע קפוא שאין לך הרבה אפשרויות להגיד ולהביע בו. זה לא דינמי. הרבה יותר מעניין אותי להרגיש את התלת מימד, לשחק".

הערב (שבת) מכטינגר תשתתף ב"אירוע היא" בתאטרון קרוב, פנינת תאטרון לא קונבנציונלית שמתקיימת זו השנה השישית. ניסיון אינטליגנטי להציף רעיון בצורה דינמית, נגישה. ניסיון שגם מצליח. הנושא: החלטות. השיטה: מעגלית. הקהל מתחלק לקבוצות, מדלג בין חמש תחנות, כולן בשטח התאטרון - על הבמה ומאחורי הקלעים.

בכל תחנה שחקנית ומונולוג, מטר מהצופה המופתע. באחד המסדרונות, בין מטבח לחדר הלבשה, פוגשים הצופים במפתיע את מכטינגר. מבולבלת, נוירוטית, צוחקת ובוכה חליפות. בגדים וצעצועים זרוקים בכל פינה. פקידת הסעד בדיוק צריכה להגיע, והדמות של מכטינגר לא יודעת את נפשה. צריך לסדר, לארגן את החיים. אולי, היא מציעה, נרקוד קצת. היא שמה מוזיקה, מטפסת על כיסא ומפגינה לאפ-דאנס לתפארת. הצופה, מן הסתם, המום. הדמות, כאמור, משלבת את המציאות. "כל ההצגה הגיעה מהספר של וירג'יניה וולף 'בין ההחלטות'. דורית אמרה לי שכשהיא קראה את זה היא ממש ראתה אותי, על פניו שברירית אבל מתחת יש משהו חזק, שמניע הכל. מהדמות הזו הכל התחיל. היא לא רצתה לבנות את זה אחד לאחד מהמחזה".

בכל זאת, את מכניסה פרטים ביוגרפיים. אם חד-הורית, דוגמנית.
"הכנסנו את זה תוך כדי. ניתחנו את הטקסט והבנו שלא בהכרח מה שמובן לנו, מובן לצופה. היו פעמים שאמרתי לה 'רגע, רגע, אנשים ילבישו עלי דברים. מה אני הולכת לדבר על זה עכשיו?', אמרתי, אולי זה לא בסדר. בעיתון ברור שרוצים לשמוע על האישי שלי. בתאטרון אתה מצפה שזה יהיה כתוב בצורה לירית, פחות ישירה. אז חזרתי אחורה כמה פעמים".

את לא חוששת שאנשים לא יעשו את ההפרדה?
"אין לי בעיה. החלטתי ללכת עם זה, ישבתי וחשבתי ולקחתי את האחריות. אי אפשר לעשות הפרדה. זו אני וזה מה שאנשים רואים. יותר מזה, אני אחזק את זה ואני אתלבש יותר דוגמנית, יותר עמית מכטינגר. וגם בחיים, אם תבוא פקידת סעד, אני כן ארצה להרשים אותה. לא בטוח שאני אתלבש עד כדי כך פשוט".

מה מתוך זה נאמן למציאות?
"הכל מוגזם, כי אני תמיד מעדיפה להיות מוגזמת. למרות שאני באמת לוקחת שיעורי סטריפ-דאנס".

הכל מוגזם בחיים של מכטינגר, תזזיתי. רק אל תנסו לשעמם אותה. אחרת, בלי הקדמות, היא פשוט תלך. "כשמזמינים אותי לראות הצגה אומרים לי 'תקשיבי ותקשיבי טוב: אם את מתכוונת לצאת באמצע, אל תבואי'", היא צוחקת. "מה אני אעשה? אם זה לא מוצא חן בעיני, אני לא אשאר באולם. אני יוצאת בהפסקה לסיגריה ופשוט ממשיכה משם לאוטו. לא מעמידה פנים".

צילום: דביר כחלון, סטיילינג והפקה: יונתן פרימרמן, איפור: חן אלקבץ במוצרי איב סאן לורן, שיער: לירז אגם לרמינגטון, ע' סטיילינג: שיילי נסים ורעות אופיר, פיאות: רבקה זהבי.

בואו להמשיך לדבר על זה בפורום אופנה-
כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

פייסבוק

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים