מה שעובד: עובד לא נוגע בסביח, אבל עדיין חולם עליו

הסביח של עובד, מוסד רמת גני שקנה את מקומו בנצח בזכות "המנה הטובה ביקום", השפה המאתגרת של הבעלים עובד דניאל והטירוף הכללי, פותח לראשונה סניף בתל אביב. אז כמה כמה ייצא בדרבי?

רועי בהריר | 2/11/2012 8:00 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
הסיפור הזה מתחיל ברמת גן. השנה: 1961. הרחוב : עוזיאל. הגיבור הראשי: בחור בשם צבי חלבי, עולה חדש מעיראק שהחבר'ה בשכונה (רמת יצחק) נהגו לכנותו בשמו הגלותי, סביח. האקספוזיציה: קרני שמש ראשונות חודרות מבעד לתריסי חדר השינה של סביח, השעון המעורר מצלצל, סביח קם, מצחצח שיניים ויושב לאכול את ארוחת הבוקר הקבועה שלו, שמרכיביה לא השתנו עוד מהימים שבהם עדיין גר אצל ההורים בבגדד: ביצה חומה, חציל מטוגן, סלט ירקות, תפוח אדמה מבושל, פטרוזיליה ובצל טרי, כולם מוגשים באהבה על צלחת גדולה. לפתע צץ בראשו רעיון. "פיתה!", הוא אומר לעצמו "אכניס הכל לפיתה!". שניות ספורות אחר כך מבזיק במוחו רעיון נוסף ("חומוס! ודאי!אוסיף לזה חומוס!"), ועוד אחד ("טחינה!"), ואז, כשהבחור מגיע למסקנה שיש לו משהו ביד, הוא עושה כמה טלפונים, קובע כמה פגישות, ואט אט מוציא את חזונו אל הפועל - כלומר פותח דוכן קטן לממכר מזון בגינת רמת אילן הסמוכה לביתו. באותה השנה, 1961 כאמור, נמכרת המנה הראשונה שהמציא, הנקראת עד היום בפי כל "סביח".

ההצלחה היתה מהירה ומסחררת. רמת גנים מכל המינים, הצבעים, הגילים, המצבים המשפחתיים ורמות ההשכלה נהרו בהמוניהם אל הדוכן הקטן שבגינת בר אילן, זללו מנות לרוב ושתו גזוז בטעמים שונים ומשונים. לאורך 20 השנים הראשונות לחייה נקראה המנה של סביח בפשטות "מנה". כשדרום רמת גני רעב היה פוסע בשדרות ירושלים וזועק "מנה! מנה! אני צריך מנה!", אף אחד לא חשב שהוא נרקומן. בהמשך, כשרמת גן הפכה לאימפרייה בינלאומית של מנות בפיתה (ע"ע שמש, סמי ופלאפל התאומים), המנה של סביח היתה זקוקה למיתוג מובהק יותר, ולפיכך קיבלה את השם סביח.

אף על פי שמדובר בשם הגיוני ומתבקש ביותר לנוכח הנסיבות, הוויכוח בנוגע לשורשיו נמשך עד עצם היום הזה. יש הטוענים כי הוא נגזר מהמילה "סבאח" ("בוקר" בערבית) וכי יד המקרה בלבד אחראית לכך שסביח הוא גם כינויו של האיש שהמציא אותו, אולם רובו המכריע של הציבור בישראל מצדד בגרסתו של גאון רמת גני ממוצא עיראקי אחר, זה שלשמו נכנסנו כאן - עובד דניאל שמו, בן 55, כדורגלן מחונן בעבר, פרופ' למדעי הסביח בהווה. הוא טוען שהמילה סביח היא בכלל ראשי תיבות של המילים סלט, ביצה, יותר וחציל.

הגרסה הזאת אולי נשמעת בתחילה קצת פחות הגיונית מהשתיים האחרות, אבל כבר אחרי ביס אחד מהמנה של עובד, ההיגיון, כמושג, הופך לעניין שולי בחיים ואת מקומו תופסות מצד אחד תשוקה עזה, בוערת, בלתי נשלטת, לביס נוסף ומצד שני הבנה שאכן ככל שבסביח יש יותר חציל, כך הוא יותר סביח. הבעיה היא שאחר כך, כפי שמעידים רבים, כאלה שאינם מסוגלים להעביר יממה בלי "המנה הטובה ביקום" (הסלוגן הוותיק של הסביח הנדון), מגיע הקריז.
אריק סולטן
לא סתם קוראים לזה המנה הטובה ביקום. עובד דניאל אריק סולטן

"יש במנה הזאת שלושה שלבים", מסביר עובד, הפותח בימים אלה, כ-25 שנה אחרי שנחנך דוכנו האגדי בגבעתיים, סניף חדש בקרליבך, תל אביב. "השלב הראשון הוא ההתאקלמות, השני הוא ההתמכרות והשלישי הוא חלימה על המנה מתוך שינה וגם בהקיץ. כל יום באים אליי אנשים ואומרים לי דברים כמו 'חלמתי על המנה שלך במשך שבועיים עד שיצא לי סוף סוף להגיע אליך'. יש אחת שגרה בוושינגטון ולילה אחד היא חלמה שאני מכין לה את המנה בפיתה גדולה, ענקית כזאת, ואז, איך שהיא באה לתת ביס, בעלה העיר אותה לעבודה. אתה מבין? דברים קשים. יש איזה אחד שאני תמיד שם לו חציל במיליטנטי ו...".

שנייה, שנייה. תסביר רגע למה אתה מתכוון, למען הקוראים החיים ביקומים אחרים.
"אוקיי, הכוונה היא לכמות של החצילים שאני שם בפיתה: יש לשים חציל קל, יש בינוני, יש כבד, יש מסיבי, יש אגרסיבי ויש מיליטנטי, שזה רבע מגש חציל בתוך הפיתה. בקיצור, ההוא חלם ששמתי לו רק חציל אחד, קם בבהלה והעיף מעליו את השמיכה. עד היום אני נבהל כשאני נזכר בזה. מה אני אגיד לך? שלא נדע. מזל שזה היה רק חלום".

מה שבהחלט לא היה רק חלום זה מה שקרה לעובד מאז שהכין את הסביח הראשון בחייו ועד היום. הוא מצא דרך מקורית לשלב את חלום הילדות המוחמץ שלו, להיות מראדונה, עם הקריירה שבה בחר לבסוף, כפשרה. עובד, בקצרה, לקח את עולם המושגים של הכדורגל ושילב אותו בזה של הווי הסביח: את האזור שבו ממתינים הלקוחות בתור לסביח הוא החל לכנות "רחבה", לסחוג הוא קרא "הפועל" (משום שצבעו אדום), העמבה הצהובה הפכה ל"מכבי" והשאלה המסורבלת "כמה כפיות סחוג וכמה כפיות עמבה אתה רוצה בפיתה?" שונתה, בהתאם לחוקי הלשון החדשים, ל"כמה כמה בדרבי?". בנוסף לכך השתמש עובד בפרפראזה על שם הפועל "לכדרר" כדי לשאול את לקוחותיו האם הם רוצים במנה שלהם גם חומוס ("לחמס?"), טחינה ("לטחן?"), ביצה ("לבצבץ"), סלט ("לסלט?"), חציל ("לחצל? "), בצל ("לבצל?") וכו'. עם הזמן הפכה שיטת המכירה הייחודית והמשעשעת הזאת שלו לאטרקציה בפני עצמה, וקהל רב החל זורם אל הסביח של עובד מכל רחבי הארץ - לא רק כדי לטעום את סביחו המופלא אלא גם כדי ליהנות ממופע להטוטי המילים של המוכר הצבעוני.



אמנם הנוסחה המשלבת בין סביח סוף לצחוקים ברחבה עבדה, ועודנה עובדת, היטב, יש לה גם עקב אכילס: רק עובד עצמו, האיש והאגדה, יכול להשתמש בה. במילים אחרות, הסניף החדש בקרליבך, שבו עובד לא ימכור סביח אלא רק ייתן הוראות להכנתו ויוודא שהוא עומד בסטנדרטים הראויים, לא יכול, מטעמים ברורים, להציע את החוויה המלאה. מן הסתם, עובד מודע לכך, ולכן גם חושש מעט לקראת הבאות.

אריק סולטן
כבר עייף. עובד דניאל אריק סולטן

"במשך הרבה זמן נמנעתי מלפתוח עוד סניפים מהסיבה הזאת", הוא מודה, "בסוף נתתי את הזיכיון הזה לכמה משפחות בגלל שהבטחתי להן במשך שנים, ועכשיו הן מצאו מקום טוב לפתוח בו דוכן, אבל תדע לך שאין יום שבו אני לא מקבל לפחות 20 הצעות לפתוח עוד סניפים, בארץ ובחו"ל, ושתמיד אמרתי לכולם 'לא, אין מצב' - במיוחד כשהגיעו הצעות מחו"ל. מה לעשות, אי אפשר להביא לקנדה או לארה"ב, למשל, את המוצרים שאני משתמש בהם כאן, ובמצב כזה אין סיכוי שהסביח ייצא באותה איכות. אמנם בארץ זה אפשרי בעיקרון, אבל עד עכשיו לא נתתי אישור לזיכיון כזה בגלל שזו משימה לא קלה להכין את הסביח שלי, ובעצם המוח שמבצע כאן הכל הוא אני. אנשים שבאים הנה רוצים לקבל את המנה שלהם מהידיים שלי. במיוחד אלה שמבינים טוב בסביח".

למה, בעצם? מה כל כך מיוחד באופן שבו אתה מכין סביח?
"זה הכל קשור לכך שבעבר הייתי כדורגלן בעל פוטנציאל להפוך לאחד השחקנים הטובים בעולם. זה קשור לראייה מרחבית, הבנה של המגרש, חדות, שליטה, דיוק - דברים כאלה. הרי לא כל אחד שיודע לשחק כדורגל באמת עושה את זה טוב, ואותו דבר עם סביח. שחקן כדורגל ישראלי, לדוגמה, לא יכול לשחק כמו מראדונה, אבל אם תביא את מראדונה לסביח שלי ותגיד לו להכין מנה, אני מאמין שהוא יוכל להכין אותה פחות או יותר ברמה שלי".

הבנתי. אז מה קרה לפוטנציאל שלך כשחקן כדורגל?
"לא היה לי מזל, בוא נגיד ככה. הייתי כישרון גדול, ענק, אבל גם הייתי ילד ביישן, לא ידעתי לדחוף את עצמי וגם ההורים שלי לא ידעו לדחוף אותי. חוץ מזה, רצו אותי אז במכבי תל אביב ואני גרתי ברמת גן ולא ידעתי לנסוע באוטובוסים, כי הייתי ילד קצת מבולבל. אם לא הייתי כזה, תאמין לי שיכולתי לשחק בכל קבוצה בארץ, ואפילו באירופה. ברסמי, היום אני מצטער על זה קצת, כי אהבתי כדורגל אפילו יותר מכמה שאני אוהב היום להכין סביח, וידעתי שיש לי את זה, אבל יש לי את זה גם בסביח".

ומתי גילית שאתה מוצלח גם בלסבח?
"בהתחלה פתחתי קיוסק כזה, פיצוצייה, אבל מיד שמתי לב שיש כל הזמן ביקוש לאוכל, אז אמרתי 'יאללה, ננסה להכין את המנה שאני מכיר מהבית', זו שאמא שלי היתה מכינה ברמה גבוהה מאוד. בזמנו עדיין קראנו לזה רק 'המנה הטובה ביותר בעיר'. אחר כך זה נהיה 'המנה הטובה ביקום'".

אבל המנה הטובה ביותר בעיר היתה אז המנה המקורית של סביח, האיש שהמציא אותה, לא?
"שמע, הוא היה הראשון, אין ויכוח על זה, ואני לא בתחרות איתו. הוא שם, ברחוב נגבה, ואני כאן. אני רק אומר שלא כל יד ולא כל מוח יכולים להכין את המנה הזאת ברמה גבוהה. צריך גאונות בשביל זה, מדענות - ולי יש את שתיהן. חוץ מזה, אל תשכח שאצלי יש גם העניין של השפה. בהתחלה לקחתי את זה בהומור, בצחוק, אבל כשראיתי שאנשים התחברו לזה, הפכתי את זה למשהו רציני, ומאז אני מדבר עם הלקוחות רק ככה, בשפה של הסביח, שאני המצאתי, פיתחתי ושדרגתי".

אריק סולטן
לא כל יד ולא כל מוח יכולים להכין את המנה הזאת ברמה גבוהה. עובד דניאל אריק סולטן

זה לא מעייף - שלא נאמר מוציא מן הדעת - לדבר ככה כל היום, מבוקר ועד ערב?
"ברור שזה מעייף, מאוד מעייף, אבל למזלי הלקוחות הוותיקים כבר יודעים לשלוט במגרש, אומרים לי 'רוץ על כל הגזרה', וזהו, אני לא צריך לדבר איתם. עם החדשים זה קצת בעיה, כי אתה חייב ללמד אותם, להעביר אותם הדרכות, אבל בסוף הם לומדים, ואז אפשר לרוץ גם איתם. בוא נגיד ככה: לקוח ותיק, שיאן עולם בסביח (הערת המחבר: עובד מתעד במדויק את כל שיאי אכילת הסביח בדוכן. בין השאר, מתועדים אצלו, לדוגמה, בחור מגני תקווה שתקע 205 פרוסות חציל במנה, בחור מראשון לציון שבלע מנה ב-23 שניות ונער מתל מונד שנשאר בחיים אחרי מנה עם 28 ביצים), יכול לבוא ולהגיד לי 'תן לי בחיצול האגרסיבי ורוץ איתי על כל המגרש', אבל אם יש איזו גברת שלא כל כך שולטת ברחבה, זה הולך לאט ומעכב את התור. מה לעשות, ככה זה, אבל עם הזמן אנשים לומדים את המהלכים, מקבלים ציונים על ההשתפרות וחוזרים יותר בכושר".

ומה איתך? איך אתה שומר על הכושר שלך?
"אני, יש לי סבולת. גם בכדורגל היתה לי סבולת. כשהשופט היה שורק לסיום הרגשתי שעוד לא התחלתי לשחק, וגם פה אתה יכול לראות אותי ב-11 בלילה בשיא הכושר. אני קשור לחנות הזאת ואני נאמן ללקוחות. כשאני במקרה לא נמצא, כולם תמיד שואלים איפה אני - והאמת? צודקים. אני צריך להיות פה כל הזמן, סביב השעון. אין ברירה. כל דקה יכולים להגיע הנה לקוחות חדשים וצריך להעביר אותם טקסי חניכה. אני אפילו לא יכול לחשוב על לצאת לפנסיה".

אתה לפחות יכול להתנחם בזה שאתה סוג של סופרסטאר בתחומך. אני מניח שגם יש לך מעריצות.
"כן, אני מסכים, יש בזה משהו סקסי. תראה, אני לא מחפש את זה, אבל כן, אני מקבל הצעות מכל מיני סוגים. בדרך כלל הבחורות מתביישות, אז הן צועקות לי 'תעשה לי ילד' מרחוק, אבל עזוב, אני לא חושב על דברים כאלה".

ועל לאכול סביח אתה יכול לחשוב?
"אני לא אכלן גדול. לפעמים אני אוכל ארוחת בוקר רק באחת בלילה. אני ממש אנורקסי. אוכל קצת. העובדים שלי, כל אחד מהם אוכל מנה או שתיים ביום, אבל אני לא נוגע בזה בכלל. פה ושם אני מנשנש איזו פרוסת חציל, לא יותר. אני מעדיף שהלקוחות ייהנו. מה שכן, לפעמים אני חולם בלילה על סביח. קורה לי הרבה שיש לי על זה חלומות נבואיים: אני חולם שיש לחץ כבד על הגזרה ושאני צריך לעמוד בציפיות, ולמחרת, כשאני בא לעבודה, אני רואה שבאמת יש לחץ כבד. אתה מבין? אני חי את זה לגמרי".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב בואו להמשיך לדבר על זה בפורום מתכונים -

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

עוד ב''אוכל''

כותרות קודמות
כותרות נוספות

פייסבוק

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים