ברגע שמכים לא רואים כלום. אחר- כך אתה נגעל מעצמך "עוברים כאן ניקוי טוטאלי ממחשבות על אלימות, כמו מסם", מספר גבר אלים שמטופל כיום במעון היחיד בארץ לגברים מכים ציפי שגיא 08/01/01 זמיר (כל השמות בדויים. השמות האמיתיים שמורים במערכת), גבר חסון ומרשים בשנות ה­40 המאוחרות, אב לשלושה ובעל תפקיד בכיר, היכה נמרצות את בתו הבכורה ("כיוון שנחשדה במשהו"), וגם דרש ממנה לעזוב את הבית. אשתו, שבמשך 20 שנות נישואים התרגלה לספוג ממנו בשקט סטירות ובעיטות ("כשהעזה לשבור לי את המלה"), לא יכלה עוד להבליג. לראשונה היא שיתפה את קרובי המשפחה בסוד הזה של היותה אשה מוכה, ויחד הם פנו למשטרה. בעקבות תלונתה זמיר נעצר והנשק שהחזיק עד אז בביתו, ברשיון, הוחרם."היא לא רצתה שאני אהיה עצור. היא מאוד פחדה ממה שיקרה לה אחרי שישחררו אותי. אפילו כדי לסגור עניינים בינינו הגיע כל אחד מאיתנו בליווי של המשפחות", אומר זמיר. הוא ואשתו התגרשו "באווירה טובה", לדבריו, "ואחרי שקיבלנו החלטה שטובת הילדים תהיה לנגד עינינו התחיל להיווצר בינינו קשר מחדש, למרות ההתנגדות העזה מצד המשפחה שלה". היום, הוא מספר, הם יוצאים לבלות יחד בגלוי, נוסעים לסופי שבוע, מנסים לבנות שוב את הקשר בהדרגה."אני מנסה היום לתת לה תחושת ביטחון בקשר. פעם היא אפילו פחדה להיכנס איתי לאוטו. אני מגיע היום הרבה, יושב עם הילדים בזמן שהיא הולכת לחוג, עוזר לה בבית בכל מה שצריך". פוטנציאל של רוצח את התחדשות היחסים ביניהם הוא זוקף לזכות "בית נועם", ההוסטל היחיד בארץ לגברים מכים. את המקום ייסדה עפרה קינן, יו"ר "עמותת נועם", שבאחרונה זכתה בפרס "הדסה ישראל", יחד עם חנה רוזנברג, פסיכולוגית קלינית, שגם מנהלת את המקום. שתיהן, יחד עם הנשיאה, רותי בן עמי, מחזרות על הפתחים כדי להשיג תקציבים. משרד העבודה והרווחה מממן רק חצי מהעלות. החצי השני מגיע מקרנות ומתורמים פרטיים."זה מאוד לא סקסי לבקש כספים בשביל גברים אלימים. מאוד קשה לחברה להחליט שהיא משקיעה כסף בתוקפן, שהרי הנטייה שלנו היא להעניש; לחתוך לו את הידיים, להכניס אותו לכלא", אומרת רוזנברג. "אנחנו לא מבקשים כספים עבור הגברים האלה. אנחנו מבקשים עבור הטיפול בשורש הבעיה. אנחנו מאמינים שהאלימות עוברת מדור לדור, ושאם מתקנים את נזקי העבר וקוטעים את האלימות מהשורש, נותנים מודל חדש לילדים."ממחקרים עולה, שהמודל לגמילה מאלימות שמציע 'בית נועם' נחשב לפריצת דרך. 1,300 איש יושבים בבית הסוהר בגלל אלימות במשפחה, ומדובר על 200 אלף נשים מוכות. לפי החוק האזרחי למניעת אלימות במשפחה, שופט שמרחיק גבר מהבית יכול לחייב אותו בקבלת טיפול, אלא שזה כמעט שלא נעשה".אשתו של דניאל, בן 40, סוכן בחברת מזון ואב לשתיים, חוותה בעשר שנות נישואיהם אלימות כלפיה "באמצעות חפצים", כהגדרתו. "הייתי מרים עליה כסאות. פעם זרקתי עליה בקבוק בירה, שפיספס את הראש שלה בשני סנטימטרים". האשה התלוננה במשטרה, והשופטת בבית הדין לענייני משפחה שלחה אותו למעון."כל מי שמגיע לפה תמיד 'לא עשה כלום'", אומרת רוזנברג, "יש הכחשה, מינימליזציה. כולם אשמים שהוא פה: אשתו, המשטרה, העובדים הסוציאליים, ואת אמורה להפוך אותו למטופל. כדי שהוא יגיע לפה זקוקים לעזרה של החוק, כי וולונטרית כמעט שלא באים"."בית נועם" הוא לא בדיוק מחנה נופש. בווילה בלב שכונה מטופחת ברעננה מתגוררים במשך ארבעה חודשים, שלושה בחדר, 12 גברים, שהיו רגילים לארוחת צהריים שמחכה להם על השולחן ("אחרת הייתי הופך את השולחן, זורק כלים, צועק, מרביץ") ולשאר פינוקים. הם מגיעים אחרי יום עבודה וצריכים לדאוג בעצמם לניקיון, לכביסה ולהכנת ארוחת ערב, ויש גם חניך תורן.רוזנברג: "סליחה, הם בכל זאת עשו משהו, לא?"דניאל: "זה כמו לחיות עם עוד 11 נשים, אחד מריח את הזיעה של השני. זה היה קטסטרופה. אחרי יומיים התכוונתי לעזוב, אבל עורכת הדין שלי הביאה אותי לפה בחזרה. בפעם אחרת היתה ברית מילה במשפחה של אחותי והאירוע התארך. הרמתי טלפון וביקשתי להישאר עוד קצת. לא אישרו לי. עזבתי הכל ובאתי לכאן כועס מאוד".רוזנברג: "רצית להרוג אותנו".בעקבות אותו אירוע הושאר דניאל ב"בית נועם" על תנאי. "רק אחרי חודשיים וחצי האסימון ירד והתחלתי להבין שיש דרך אחרת לחיות".גם זמיר לא התלהב בהתחלה, בלשון המעטה. "אחרי המעצר ראיתי בזה עוד עונש. בדיוק התחלתי אז קצת להרים את הראש, לחפש עבודה אחרת, וגם הילדים התחילו להתרגל לזה שאני מגיע לעתים קרובות לקחת אותם".היום הם אסירי תודה, מבטיחים שחל בהם שינוי של 180 מעלות. ב"בית נועם" הם דיברו על הדברים לראשונה ונוצרו חברויות, כמו זו שבין זמיר לדניאל, ששומרים על קשר טלפוני יומיומי ונפגשים בקבוצת ה'בוגרים' אחת לשבוע. זו פעם ראשונה שיש להם כתובת."היה קיים בי פוטנציאל של רוצח", מסביר דניאל. "ב'בית נועם' מלמדים אותנו טכניקות שעוזרות לנו להתמודד, לזהות סימנים גופניים. כמו, למשל, כשהרגל הימנית שלי מתחילה לרעוד זה סימן שאני צריך לקחת פסק זמן. לחתוך, לצאת".זמיר: "כבר בערב הראשון ראיתי שאני לא שונה מאחרים פה. זה עזר לי להיפתח, ואז גם הייתי מוכן לקבל. בייחוד נגע לי העניין של השפעת האלימות על ילדים. אנחנו התקשינו להביא ילדים, וזה נושא מאוד רגיש אצלי."אתה עובר תקופה שבמהלכה אתה סופג עד שאתה מרגיש שהגוף שלך נקי מאלימות, כמו מסם. עד שאתה מרגיש שאתה דוחה את זה. אתה עובר פה ניקוי טוטאלי של מחשבות על אלימות".מה היה עובר לכם בראש בזמן ההתפרצויות האלימות?זמיר: "באותו רגע לא עובר לך כלום בראש. אחר­כך אתה מרגיש חרא. הייתי בא, מבקש סליחה, והיא היתה סולחת, כנראה פחדה, וזה היה עובר לסדר היום. כעבור יומיים­שלושה זה היה חוזר על עצמו".דניאל: "באותו רגע התריס נסגר ויש חושך, אתה לא רואה כלום. אחר­כך הייתי בוכה. הייתי נגעל מעצמי, הולך לשירותים ומנסה להקיא. היו פעמים שרציתי למות, ופעמים אחרות שרציתי לירות בה. אחרי המכות דאגתי לפצות אותה, לקחתי אותה לטיולים, קניתי לה מתנות, אוטו חדש".גם זמיר דאג לצד החומרי. "הבית היה ארמון", הוא מספר, "לא החסרתי כלום מהמשפחה".מה, בעצם, הפריד ביניכם לבין ביצוע רצח?דניאל : "חוט השערה. אני לא יודע להגיד מה עצר אותי. אני לא חושב שיש מרחק גדול בין לזרוק כיסא שיפגע לה בראש ובין לדקור אותה בסכין".זמיר: "האקט הזה של לקחת סכין הוא יותר חריף, וזה כנראה מה שבולם. הזעם עולה, ויכולים להגיע לרף הזה שנקרא אי­שפיות. יש משהו שבולם אותך בכל זאת, אבל האפשרות קיימת".חנה רוזנברג: "אני לא מקבלת את העניין הזה של חוסר שליטה. יש מצב של בחירה להיות באי­שליטה, של הסכמה להיות באי­שליטה לגבי האלימות. אבל הם לא הסכימו לרצוח, כי לא היו מוכנים לוותר עליה". בכי של געגועים איזה רגש אתם חשים כלפי הנשים?דניאל: "הייתי אובססיבי בקנאה שלי, לא יכולתי לראות שהיא מדברת עם מישהו אחר. אגרתי את זה בתוכי והייתי מוצא פתאום איזשהו תירוץ, ומשהו קל שבקלים היה מביא להתפרצות".רוזנברג: "הוכח שב­%70 ממקרי הרצח קדם לזה מעקב טורדני. למשל, כשהאשה מקבלת קלטות וידיאו שמתעדות את כל המפגשים שלה. בארה"ב זה נחשב לאלימות לכל דבר. בישראל לא".זמיר: "כשהייתי במעצר היה אסור לי לדבר איתה. הייתי יכול לדבר עם הילדים, דרך המשפחה. כשהייתי שומע את הקול שלה בטלפון הדמעות זלגו לי כמו לילד קטן. בכיתי מגעגועים אליה, בגלל מה שהבנתי שהפסדתי. השיר 'בלעדיך' הוא השיר שלנו, ככה היא אומרת".רוזנברג: "זה שיר יפהפה עם מסר הרסני: מה זה אומר 'בלעדיך אני חצי בנאדם'? אם את הולכת ממני, ואני נשאר, זה אומר שאני צריך להשתגע; או להרוג אותה, או להתאבד".כיום, מגבר מכה הפך זמיר לגבר מכה על חטא. "הנתינה שלי למשפחה היתה רגשית, אבל בתוספת אלימות, בגלל שהרגש לווה בקנאה", הוא מודה. "הייתי במעצר, נגרם לי סבל. נכון, אני אשם. איבדתי את המשפחה, עולמי חרב עלי ואני מנסה היום לשקם אותו. היום אני יודע איזו אשה היתה לי בידיים: מוכשרת, אהודה בחברה ובעלת יכולות. היא רק לא ידעה להתגונן בפני המכות".דניאל, לעומת זאת, מגדיר את עצמו כבר מזל, שכן חזר הביתה לחיק המשפחה. "זה לא שהפכתי להיות פודל", הוא מדגיש, "אבל אני מסוגל היום לבוא ולומר לאשתי: בואי נשב, נדבר על זה. פעם, כשזה לא היה נראה לי, זה היה עד הסוף. אני רואה את השיפור גם אצל הילדים, בלימודים ובחיי החברה שלהם. עם זאת, אני במבחן אצלה בכל רגע ורגע, והיא יכולה להחליט שבא לה להתגרש."בעצם, אף פעם לא הרשיתי לה להתבטא. היום היא סוף­סוף מתבטאת בצורה חופשית. תראי, עשר שנים היא חוותה אלימות קשה מאוד מצידי, והיום הדברים יוצאים אצלה החוצה, ואפשר להבין אותה."אשתי אומרת היום שהסקס שלנו, לפני 'בית נועם', היה בשבילה התעללות ושהיא קיימה איתי יחסים מתוך פחד, כמו אונס. אני מרגיש היום שהקשר בינינו אמיתי, וזה כיף אדיר". משרד הרווחה: העלות גבוהה מדי נחום עידו, דובר משרד העבודה והרווחה, אומר בתגובה: "המשרד מבצע מחקר השוואתי בין סוגי המסגרות לאלימות במשפחה, כדי לקבוע את עמדתו לגבי הרחבת הפרויקט. כיום העלות לטיפול באלימות במשפחה, בגבר מכה במעון לגברים מכים, גבוהה בהרבה מעלות הטיפול במסגרות אחרות".חנה רוזנברג: "המודל שלנו כולל 85 מפגשים קבוצתיים, 16 מפגשים פרטניים, מפגש יומיומי עם אב הבית, מגורים יחד במשך ארבעה חודשים והמשך טיפול בקהילה. זה בהחלט יקר, אך כאמור, הוכיח את עצמו. הגברים, אגב, יוצאים בכל בוקר לעבודה וממשיכים לפרנס את עצמם ואת משפחתם, וגם לשלם מסים למדינה."בארה"ב הפרדוקס הזה ידוע. במדינת ניו­יורק הסטנדרט הוא שישה מפגשים לגברים אלימים. מה אפשר לעשות בשישה מפגשים? ואז מתחזקת הגישה של לא כדאי לעשות את זה, כי זה ממילא לא מצליח. בקליפורניה הסטנדרט המקובל הוא 52 מפגשים, ושם זה הרבה יותר מצליח".