להיות שם רק למקרה שאקבל את האוסקר, אני כבר מתאמנת על הנאום המתאים תמי שמש­קריץ 09/04/01 יש משהו מדכא בטקסי האוסקר, ולו רק בשל העובדה שאנחנו לא שם. אם בשביל לשחק אותה בארץ צריך להגיע מתישהו לתל­אביב, אז בשביל לשחק אותה גלובלית צריך להיות בניו­יורק או בלוס אנג'לס. ולנו הרי אין ארץ אחרת. אז אנחנו פה, והאוסקר שם. לא שאם אתה מגיע לשם, כל כך קל להשתחל, כפי שתעיד מילי אביטל. יש בתור כל מיני ג'וליה רוברטסיות. ובכל זאת, עצם הידיעה מראש שאין לנו סיכוי לא ממש מרנינה. הדבר הכי מסקרן בטקס, אחרי המחשופים, הוא לראות את הפנים הקורנות מאושר של אלה שזכו. המצלמה מתמקדת בהם, ומשדרת לנו, האנשים הרגילים, איך זה מרגיש להיות בפסגת העולם.וכמובן המשפטים שיוצאים להם מהפה, משפטים שוודאי שיננו בהקיץ, עוד הרבה לפני שנהיו מועמדים. וזה לא אומר שאם אין לנו סיכוי, אנחנו לא מגלגלים תסריטים כאלה בראש. כמו לשיר באמבטיה ולקוות שמישהו שומע. זה קצת אינפנטילי, אני יודעת, אבל הנה התסריט שהסתובב לי בראש באחת מנסיעותי במושב האחורי במונית: שאלתי את עצמי שאלות מהסוג שמפנים מדי פעם למרואיינים, שמרוב שרואיינו כבר לא נשאר מה לשאול אותם. שאלות בנוסח מהו המאכל האהוב עליך, איזה ספר השפיע עליך ו כיוצא באלה. פתאום היה נדמה לי שאני חייבת להכין את עצמי, שלא יתפסו אותי לא מוכנה במקרה שאהפוך לכוכבת על.מתחת למראה, במונית שבה נסעתי, היה אוסף חביב של תליונים עם דולפינים, ומיד החלטתי שאם ישאלו איזו חיה אני אוהבת, אומר דולפין. לדולפינים יש מעין חיוך תמידי, ואני, כוכבת העל, מאמינה שאם אתה מחייך לעולם הוא מחייך אליך בחזרה. הוליווד תתלהב מהמשפט. עודי מהרהרת, ראיתי מהחלון חרציות, וזה מיד הוביל אותי לשאלה הבאה: איזה פרח את אוהבת? חרצית, תמיד התלהבתי מהפרח הזה, שמצליח לפרוח גם בתנאים קשים. את ההקשר האוטוביוגרפי, אשאיר כמובן לקהל הרחב.סנדי בר, פרושה על חזית בניין, פיתתה אותי לומר שהיא האישיות שהשפיעה על תודעתי: היא יפה עד כאב, במעמדי אני יכולה להרשות לעצמי לפרגן, ובמקום להפוך לסנדי ברבי, הצליחה לנתב את הקריירה שלה באופן שיבטא את כישרון המשחק שלה.ברדיו התנגן שיר של ברי סחרוף, "עבדים", ומיד ידעתי שאם יהיה עלי לנקוב בשיר שאל מילותיו אני מתחברת, אבחר בו, שהרי "עוד מעט יגמר הסרט, בקרוב המציאות...". היתה אינתיפאדה? מהן הקטסטרופות המקומיות לעומת קטלוג שבדי אחד? טאץ' וודבזמן האחרון, כל בחורה שאני פוגשת עוברת סערה חזקה בחייה האישיים. מה סערה? טלטלה. מה טלטלה, טייפון רציני. זה לא האביב, זה לא ההורמונים, זה עניין נשי מובהק, שצריך להטריד את השרה לבנת יותר מאשר שיכתוב תוכניות הלימודים. כל אחת שתפגשו בימים אלה, הדבר הראשון שיהיה לה לשאול הוא אם כבר קראתם את החדשות האחרונות. והכוונה היא כמובן לא לכותרת הראשית, למצב המים במשק, לצלילת הנאסד"ק או להתרסקות תחושת הביטחון האישי. הכוונה היא לקטלוג איקיאה, שמבשר את בוא הקרחנה של עיצוב הפנים והכיס.זו לא אני. כלומר, ההפרעה שלי כבר ידועה, אבל זו לא רק אני. כל מי שמסביבי כבר סימנה עמודים מועדפים, פריטים נחפצים ומסלול נסיעה עוקף פקקים למחלף פולג. וזה קורה הרבה לפני שנפתחו השערים.במדינה חמה ומאורגנת כשלנו, בשורת הסופרמרקט הענק של הרהיטים משבדיה היא כמו מפלט קריר אל מחוזות הנדמה לי. אז מה אם מדובר בצומת לא רחוק בין חיפה לתל­אביב. תמיד נוכל לחשוב שאנחנו על ההיי­ווי באירופה. אז מה אם כבר הפסקנו לנסוע לצפון, לדרום ולמזרח, מחשש לחיינו? הנו רמליות תחזור אלינו בדמות ארון עץ ארוז קטן קטן בתוך קופסת קרטון בבגאז'.אנחנו נמשיך לחיות בגיהנום, אבל איזה גיהנום מעוצב! טוב, לפחות נשלם מחיר הוגן. רגע, מה זה אומר, שעד עכשיו עשקו אותנו? כן, עשקו אותנו, ואנחנו שילמנו מאות ואלפי שקלים בשביל להריח אירופה. היתה לנו ברירה? קראתם עיתון, ראיתם חדשות? על האינתיפאדה שמעתם? על הרעיון של ליברמן, סליחה, השר ליברמן, להעביר את הספארי לנגב שמעתם? נו, לא עושה חשק לנסוע לנתניה להסניף רהיטי עץ?חברה אחת שלי כבר ארזה אוהל קטן והלכה לתפוס מקום ליד דלתות החנות. מה חנות, המתחם. היא שמעה שכבר פתחו את הדלתות למקדימים את זמנם ושיוכיחו לה אחרת. שתי חברות נוספות שלא ראיתי עשר שנים, הגיעו לפגישת מחזור מתואמת מראש, ועל השאלה מה השתנה בחייהן בעשור האחרון ענו בנפנוף נמרץ של הקטלוג של איקיאה."את יודעת שיש לך הפרעה רצינית", אמר לי במבט מודאג האיש שכבר התרגל לכל ההפרעות שלי. "בואי, שימי ראש, ותיפרדי כבר מהקטלוג". שמתי ראש, התכסיתי בשמיכה. לעזאזל, אני חייבת לנסוע לאיקיאה, אנחנו חייבים מצעים חדשים. ואלה שמות זה שהן נושאות שני שמות משפחה, זה פשוט בשביל להשוויץ שהן התחתנואף פעם לא הבנתי מדוע הצופה התמים בטלוויזיה צריך לדעת בסופו של השידור את שמות כל העוסקים במלאכת עשיית התוכנית, כולל זו שחילקה מים למנחה, על גבי מה שנקרא רולר הקרדיטים. שהרי על האריזה המקסימה של היוגורט לא כתוב מי עירבל את החלב עם התותים.למה מקצועני הטלוויזיה ראויים לכבוד הזה והחלבן מקיבוץ משמר הגולן לא? אבל נניח שזה מה שמקובל במשך 50 שנות טלוויזיה בכל העולם. מבט חטוף ברולר הקרדיטים חושף תופעה אחרת, גדלה והולכת, של נשים עם שני שמות משפחה, שמתפשטת, אגב, לכל אמצעי התקשורת. מתוך סקרנות כנה, אני רוצה לדעת למה, לכל הרוחות, כל הנשים העלק­מודרניות האלה מתעקשות לשמור על שם משפחתן הקודם ולהוסיף לו את שם בעליהן, ועוד לטרוח לשבץ אותו ברולר הקרדיטים הארור הזה? הרי אם זה בא להביע סלידה מהמנהג הקלוקל שאשה צריכה לשאת את שם בעלה, אז למה הן הוסיפו את שמו לשמן מלכתחילה?השקעתי בכך מחשבה מרובה ויש בידי השערה: כל הנשים האלה, עם שני שמות המשפחה, בסך הכל רוצות לומר לכל העולם שהן התחתנו. הן עשו את זה. שלא כמונו, הר ווקות שרק מייחלות לרגע שמישהו יחפוץ בכך שנישא את שם משפחתו. במילים אחרות: עינת ארליך­בכור, גאולה אבן­אוברקוביץ', ג'ודי ניר­מוזס­שלוםוחברותיהן, בסך הכל משוויצות בכך שהן נשואות.אם אתחתן, אבחר לשמור על שם משפחתי. או שאם בעלי יהיה כזה מקסים, אני אשמח לשאת את שמו, כי זה יאמר לי ורק לי שאני מעכשיו המשפחה שלו, ונדמה לי שזו המהות שנחבאת מאחורי המנהג הזה. בזכותך עמדת באומץ בחקירות, חיילת צעירה, מול לוחם מהולל שסרח, גם אם הוא זוכה חלקית. תודה לךש' יקרה,לפני מספר שבועות, שנה לערך לאחר ששמעתי לראשונה על המקרה שלך, נודע לי על הרשעתו של יצחק מרדכי במעשים מגונים ובמעשים מגונים בנסיבות מחמירות. כששמעתי לראשונה מה שקרה לך, כעסתי מתוך הזדהות. הזדהות עם תחושת ההשתקה וכעס על הניצול הזה של עמדת עליונות והפעלת כוח כדי לפגוע. מי שלא היתה שם כנראה לא תבין לעולם, ותמשיך לחשוב שאם את לא מעזה להגיד לא, שאם את לא נאבקת ומתגוננת וקורעת לו את החולצה ­ אז אין לך בעצם זכות להתלונן. אבלאנחנו יודעות כמה קשה לדבר תוך כדי וגם אחר כך.לא עקבתי אחר המשפט בזמן התרחשותו. אבל כשנודע לי על ההרשעות וגם על הזיכוי, הייתי חייבת להשיג על כך ומיד כל פרט אפשרי באינטרנט ובעיתונות הכתובה. עדיין, ממרחק של אותיות כתובות, של משהו שקרה למישהי אחרת, לא בא לי לגעת בצלקת הזאת, גם אם הגלידה מזמן. קשה לי לחשוב לפעמים שדנה של היום היתה פעם במקום הזה. אבל האמת היא שאת עשית הרבה יותר ממה שאני עשיתי אז, וכמו שאמרת במשפט: "אם הייתי בחורה אחרת, זה היה מגיע לאונס". אני מתארת לעצמי שלא היה לך קל לספר את הסיפור שש פעמים, להתעמת עם מרדכי, לענות לסניגור שאומר לך שהרסת את החיים לשר, לעמוד בעצם מול כל האתוס הזה, שאותו הגדיר יפה ראש הממשלה, אריאל שרון. לצד הזדהותו הרשמית עם הנשים, אמר שרון ש"מדובר בלוחם עתיר זכויות שעשה המון למען ביטחון ישראל, ואני מקווה שחפותו תצא לאור". ואם אנסח זאת איך שזה נשמע לי: "מה המיידלעך האלה מתלוננות, שיגידו תודה שהלוחם המהולל חושק בהן. זכותו ההיסטורית לשכב איתן, אם מתחשק לו, כי הן בעצם חלק מהת"ש שלו. הוא השיג את הצעירונת כשישב בלשכות שלושת הפיקודים, ואם השירות הצבאי נתן לו זכות להיכנס לכנסת, למה לא לגוף שלה? הוא בסך הכל בחור טוב, לא?". השופטים ידעו שאת דוברת אמת, גם אם היו פה ושם דברים בלתי ברורים. הם גם ציינו זאת בפסק הדין. וגם אם במקרה הספציפי שלך הם נאלצו לזכות אותו, הרי שאת עשית משהו הרבה יותר חשוב, ש'. את שברת את השתיקה, ועובדה, אחרייך העזו להגיש תלונה עוד שתיים נוספות. אלמלא העזת את, הן לא היו פותחות את הפה. את שברת את השתיקה ­ והשיתוק ­ לא רק מול יצחק מרדכי, השר והלוחם המהולל, אלא מול תרבות שלמה שחגגה כאן שנים. יצחק מרדכי הוא רק הדוגמה הבולטת, ואולי המוקצנת שלה. בשיחה עם חברים, צברים באזור גיל ה­40, עלתה המלה "נורמות" לאוויר. כולם, מזווית כזאת או אחרת, הסכימו שזאת היתה האווירה הכללית.זה מה שרציתי להגיד לך, ש' יקרה. פסק הדין כבר לא חשוב בעיני. אני לא מאמינה שעונש מאסר עושה אנשים טובים יותר באמת. אם זה מה שהוא צריך לקבל, זה יהיה עונשו. את יקירתי, עשית את שלך, ואני, בתור אחת שהיתה שם, גאה בך. תודה.