הרגליים השמנמנות של מדליין בגלל העייפות הרבה ממעשי הטרור הבלתי מסתיימים, אנחנו מתחילים להיתפס לטפל תמר אבידר 25/10/01 "לאחר שעות האימה מפנים ילדים מתוך היישוב אלי סיני" ­ זה הכיתוב המופיע בעמוד הראשון של העיתון מתחת לתצלום של אם צעירה ותינוק ישן בזרועותיה. אך מה שאותי מעניין שם בצילום, הם דווקא המכנסיים שאותה האם לובשת ­ "מכנסי טלאים" ("פאץ'­וורק") צבעוניים וססגוניים כאשר אהבתי. לפי המידע שבידי, המכנסיים הללו תפורים בעזה ואולי לכן אני לא מוצאת אותן בתל­אביב.מעבר לפן האופנתי של אירוע הטרור הרצחני, כאשר טרוריסטים כבר נכנסים לבתי המתנחלים, אני בושה רק מעצם העובדה, שבמקום לחשוב על העיקר אני נתפסת לטפל. וכך בדיוק גם היה בעבר הקרוב, למראה צילומיה של מדליין אולברייט ­ לשעבר מזכירת המדינה האמריקאית ­ שהתעקשה ללבוש חצאיות קצרצרות שגילו את שוקיה השמנמנות בפגישותיה נוכח כל העולם, וכך זה היה, אבל בדיוק להפך, למראה הצילום של ראש המטה לביטחון לאומי, קונדוליסה רייס, בעלת הרגליים הארוכות והחטובות שהיא דואגת להבליט. האם עברנו להתרכז בכל אותם פרטים משניים, בלתי חשובים, משום שעייפנו כבר מן הבעיות הרות­עולם שכל בוקר מקדמות אותנו?פעם, למראה צילום של אריק שרון, הייתי חושבת על סיכוייו להגיע אל רא ש הפירמידה השלטונית. היום אני שואלת את עצמי האם יש בצוות העוזרים שלו גם מי שדואגים לביגוד התואם שלו, מסוג המגהצת שמישהו שתל בעבר בחשבון ההוצאות של ראש הממשלה לשעבר שמעון פרס? או שמא זה כלול בין התפקידים של בנו, עמרי?בים האסוציאציות החדשות שלי, מזכיר לי נשיא ארצות­הברית את הפרחח השכונתי שהיה מציק לי בילדותי ואבי קרא לו "הפושטק הזה". למראה הצילום של אוסמה בן­לאדן, איני יכולה שלא לחשוב על סבר פניו הנאה, שפתיו החושניות... ולמראה רודי ג'וליאני, גיבור ניו יורק, שרק לפני כמה שבועות שמו אותו ללעג ולקלס כאשר במסגרת שערוריית הגירושים שלו נתגלה כי הגבר הנ"ל אינו גבר ­ עתה הוא גבר שבגברים , והוא עוד יגיע רחוק, עם סקס תקין או בלעדיו.אני רוצה להדוף מעלי את הררי העיתונים, לכבות את הרדיו, ולזוז הצדה מפינת הטלוויזיה, שם התנחלתי במקום הכי רך באמצע. אני רוצה לקחת איתי את הספרים הנאבקים ביניהם על מקומם ברשימת רבי המכר, להסתגר בבית, ותוך כדי קריאה להתפייס עם העולם, כאילו לא היתה אינתיפאדה ומלחמה נגד הטרור.יש אנשים ש"המצב" לא מפריע להם להתרכז בספרים שקנו בשבוע הספר העברי. אני שייכ ת לקבוצת טורפי העיתונים, המחוברים בטבורם למהדורת החדשות הנמשכת 24 שעות. וצר לי, אך לא עת ספר היא העת הזו. האומנם קטע זה ייכנס לעיתון או יידחה בשל מלחמה? מה חשוב היום, מה? לשר החורף היקר, שלום רב. שוב ביאסת אותנו השנה, והקדמת את החושך לשעה בלתי הגיונית, מסיבה בלתי הגיונית. הבת שלי יושבת בגינה, אנחנו מזיעות להנאתנו והיא שרה לערב היורד אחר הצהריים: "באנו חושך לגרש", ושואלת, "למה כבר לילה"? "למה? כי שר החורף החליט לבאס אותנו", אני עונה. למה? ככה. כי אם החורף יתחיל לפני יום כיפור, הצום יהיה יותר קל, אבל הדיכאון יהיה ארוך הרבה יותר.שר החורף הישר, לא קרה לך שחטפת את הבלוז בשעת בין ערביים? שעצבות קטנה ומחלחלת ירדה לך מהגבות עד לברכיים בשעה שהערב ירד וסגר עליך? לא קרה לך שהתחלת לחשוב בנוגות על מה עשית, לאן אתה הולך ומה יהיה כשתגיע, כשהערב ירד? לא שמעת על השפעת האור על מצב הרוח? לא קרה לך פעם שהיה לך עצוב, בלי סיבה, בשעה חמש וחצי אחרי הצהריים, באוקטובר, עד שהרגשת צורך להדליק את כל האורות בבית ולשים מוזיקה בקולי קולות? לא היית פעם בטיפול?כנראה שלא, כי אתה בעבודה כל היום, ואתה בכלל לא שר החורף, אלא השר לענייני פנים, ומה אתה בכלל מבין במה שקורה בפנים לאנשים שהורדת עליהם את הערב באמצע היום? אתה עסוק כל היום וממילא אתה חוזר הביתה הרבה א חרי שהשמש שקעה, אז מה זה משנה לך מתי היא שוקעת. אתה לא הולך לגינה עם הילדים אחרי הגן רק כדי לגלות שאחרי שעה וחצי צריך לחפש אותם מתחת לפנס, אתה לא צריך לחזור איתם הביתה ולהעסיק אותם עד ארוחת הערב, ולהסביר להם למה ערב כל ערב.לא מספיק שאנחנו לא מספיק במערב, והקיץ שלנו מתגאה בשקיעה לא מרשימה בשמונה בערב במקום בעשר, אתה מחליט מתי יבוא החורף, ומאיים בשנה הבאה להקדים אותו עוד יותר. אז יאללה, לך על זה עד הסוף, בוא נעבור לשיטה הסקנדינבית, כי הרי הכל עניין של משחק מחוגים, לא? בוא נעבור את החורף בחושך מוחלט, כי מה זה משנה? ממילא אומרים שתהיה פה מלחמת בני אור בבני חושך וצפויה האפלה מוחלטת. בוא נוותר על היום בכלל, מי צריך את זה? אופטימיות, שמחת חיים? סתם מצב רוח טוב? מה זה שייך לנו, לעזאזל? אנחנו יהודים שחיים במדינה קטנה ומוקפת אויבים. בוא נכבה את השאלטר, ונצא לשנת חורף. ממילא שום דבר טוב לא הולך לקרות כאן בחורף 2002. לילה טוב. בגוף ראשון, נקבה קשה וחשופה היא השפה שלנו. ממש כמו השמש הים תיכונית, היא לא מסתירה דבר, לא מותירה מקום לספק. צורם במיוחד הוא עניין הג'נדר. כל נושא כאן מתויג ומסווג באחד מן המינים. במיוחד הגוף השני, שבאנגלית אפילו המספר שלו מעורפל, ונע בין אחד לאינסוף. בעברית, אי אפשר להגיד Partner נטול מין כמו באנגלית. חייבים להגדיר: בן או בת זוג. האמת שיש יתרונות לישירות הזאת, ולפעמים היא מונעת הרבה מבוכות, אבל יש מקומות שבהם היא מיותרת לחלוטין.כמה פעמים התקשרתן ­ נשים, ילדות, נערות, בנות וקשישות ­ לכל משרד ממשלתי, פרטי, שירות טלפוני של בנק, מודיעין או חברת תחבורה, והתבקשתן: "אנא המתן ותענה לפי התור", "אנא הקש את מספר השלוחה", וכן הלאה? זה קורה אפילו באתרי אינטרנט, או בספרי ייעוץ, שמנסים לתקן את העניין באמירה שהפניות הן לנשים וגברים כאחד. זהו משפט שכולו צביעות, וזה פשוט לא אמין.לא יודעת מה אתכן, אותי זה מעצבן. זה מעצבן אותי לא רק בתור פמיניסטית, אלא גם בתור עיתונאית, סופרת ומתרגמת, וכמי שעיקר עיסוקה, חייה, אמנותה ואהבתה (כן, כן), היא השפה העברית. ובמיוחד בתור מתרגמת. כי כידוע לכן, יקירותי, ב ארצנו נהוג לתרגם את You"ה" מבלי לחשוב, כגוף ראשון זכר. הייתי רוצה להגיד לכל מי שפונה אלי במענה כזה או אחר בלשון זכר יחיד, ולרוב בקול נשי, ואחר כך קורא לי "גברת פלג" במין נימוס מזויף שממש לא נהוג במקומותינו: "תרדו מזה"!לא, אני לא דורשת, חס וחלילה, שתעשו תפנית של 180 מעלות, ותתחילו לדבר אלינו ב"את". למרות שבהחלט הייתי שמחה לשמוע או לקרוא את זה פעם. יש לי הצעה הרבה יותר פשוטה: נסו את ה"אתם". זה עדיין לא "אתן", ואני לא מבקשת שתגידו "באנה" (בפעם האחרונה שמעתי את זה כמדומני, מפי דבור'קה, המורה שלי להתעמלות בכיתה ז'). "אנא פנו ל", "שימו לב" וכו' נקלטים ונתפסים מיד, ומופנים לכולם, לא רק לאיזשהו זכר קולקטיבי. נכון שגם "אתם" הוא בזכר, אבל לפחות הוא פונה לכלל, שכולל נשים. יש כאלה שטוענים שגוף שני רבים אינו אישי. בולשיט. כשפונים אלי ב"עשה", זה לא רק לא אישי, זה ממש מנוכר. בין כה וכה, מענה קולי הוא הדבר הכי פחות אישי בעולם. במקרים שבהם באמת נדרשת פנייה אישית, אפשר תמיד למצוא פתרון נאות לסוגייה. במיוחד בספרים לייעוץ זוגי.אז בבקשה, תקנו את המעוות. שפה היא הרבה יותר ממילים. שפה הי א תרבות, דרך התייחסות לעולם. עולם שבו, בסופו של חשבון, אנחנו, הנשים, מהוות את הרוב.