כוחו של הרגל השיער שלי, שבמשך שנים חשבתי שרק ספרית מיומנת יכולה לאלפו, התגלה במלוא יפעתו תמי שמש­קריץ 21/11/01 הרבה אנשים הרימו גבה, כששמעון פרס הופיע על המסך ביום בהיר אחד, וסיפר למיכאל קרפין ובהזדמנות זו לכל העולם, שיש לנו פצצה גרעינית. רק אני ומרדכי ואנונו כלל לא הופתענו. את ואנונו, שנרקב בכלא שום דבר כבר לא יכול להפתיע, ואני? אני פשוט למדתי על קרקפתי שיש דברים הנעשים מכוח האינרציה, בשם איזה צידוק עלום, שביום בהיר אחד מתברר שהם היו מיותרים. ממש כשם שבערב בהיר אחד הוסרה העמימות מעל סוד יכולתנו הגרעינית, כך נחתה עלי הארה לגמרי שולית, עניין של מה בכך בכל קנה מידה, אבל מבחינתי גילוי מרעיש, שמצדיק פריצה של מבזק חדשות ללוח השידורים. במשך שנים נהגתי ללכת אחת לשבוע לעשות פן. זה היה מין הרגל, שאת נחיצותו מעולם לא העמדתי במבחן. מדי פעם ניסיתי לעשות בעצמי את הפן, אבל זה אף פעם לא יצא כמו הפן של הספרית, ומאז התייצבתי אצלה כל שבוע כמו שעון. הפן הפך לחלק משגרת חיי, עד שאפילו ילדי לא ידעו איך נראה השיער שלי בלעדיו. הכל התנהל למישרין ­ במיוחד השיער שלי ­ עד ליום שבו החלטתי לצלול. הייתי באילת עם חברים ואחרי הצלילה הראשונה, סידרתי מהר תור אצל ספרית המלון. כך היה גם למחרת, ביום הצליל ה השני. רק ביום השלישי החלטתי שדי. הפעם אשאיר את השיער כמו שהוא, עד שאגיע הביתה. לתדהמתי, השיער לא בייש אותי. להפך ­ אנשים סביבי שאלו מה עשיתי עם השיער, כאילו מדובר ב"לוק" חדש ואופנתי. ברוח הצלילה, החלטתי לרדת לעומקם של דברים, ולראות אם אני יכולה לייבש את השיער בלי פן, לשביעות רצוני. השיער שלי, שבמשך שנים חשבתי שהוא מהזן שרק ספרית מיומנת יכולה לאלפו, התגלה במלוא יפעתו: לא חלק ולא מתולתל, סתם גלי, בדיוק כפי שתמיד רציתי. הרגשתי כאילו התחברתי לאני האמיתי שלי, ולא יכולתי שלא לתהות איך זה שלקח לי כל כך הרבה זמן לגלות את הסוד הזה, והאם יש עוד דברים, שעלי להפסיק לנסות "ליישר". מבחינתי, הצורך לעשות פן מדי שבוע, היה כמו איזו נכות.יציאה ספונטנית לים? לא בא בחשבון. בריכה בשביל הכושר? רק בכפוף לתור אצל הספרית. וזה לא שאני בן­אדם מוקפד, בכלל לא. אם כבר, אני מאלה שמנסות להיראות יפות בצורה נונשלנטית, עניין שעומד בסתירה גמורה לצורך בקצת עזרה מידידים, בשביל להיראות כמו שצריך. הידיעה שבלי הפן אני לא נראית מספיק טוב, נתנה לי תחושה הדומה לזיוף אורגזמה. אבל מעכשיו עידן חדש הפציע! מזרח תיכ ון חדש! אני, כמו פרס, שמחה לבשר לעולם: יש לי פצצה גרעינית, ואף יפה אמיתית לא תוכל להפחיד אותי. כובעון למקלחת יגרום לכך שהשיער לא יירטב? הצחקתם אותי. אני לא זקוקה לאביזרים, נולדתי ככה. אינפוזיה אלקטרונית לסבתא המספרת כבר אין ביקוש בעידן של קלטות הווידיאו לילדיםההורים של עילי, נכדתי הקטנה, בת שנה וחצי, קנו לילדה כורסת טלוויזיה, אך עד שלא ראיתי את הפלא במו עיני, לא האמנתי: הנכדה הפעוטה הזו חולצת את נעלי הטיול שלה, נועלת (לבד) נעלי בית, מתיישבת בכורסה ומבקשת בשפת הפנטומימה כי יפעילו למענה את הטלוויזיה. מקץ חמש דקות, כשהיא מואסת בתוכנית, היא קמה ופותחת את המגירות, שם מאוחסנת ספריית קלטות הווידיאו הפרטית שלה ­ עשרות שעות של הקלטות.היא בוחרת משם קלטת, ובאה למשוך בשמלתי שאראה לה את הסרט. הסרט הזה, של עוזי חיטמן או טוביה צפיר, דץ ודצה, ניצה שאול, נעמי שמר, או כמעט כל אמן אחר ההולך עם הזמן, מצליח להושיב אותה בכורסה עוד עשר דקות תמימות. ואני עדיין לא מאמינה לפלא: פצצת האנרגיה הזו יושבת. כאשר היא מתייגעת מהצפייה, היא עוברת אל החדר בו נמצא הרדיו­טייפ שלה, בוררת לעצמה סרט הקלטה (תוך שהיא נעזרת בציור שעל הקלטת), ושוב אותה פרוצדורה: היא מושכת בשמלתי, משמיעה קולות של פינוק, אני מפעילה את המכשיר, ושוב יש לנו חמש דקות נוספות של שקט ושלווה, דקות שנקנו באמצעות עזרים אלקטרוניים. לסיכום, התינוקת הזו, נכדתי התמה, העסיקה את מוחה הקטן במשך 30 דקות באמצעות גירויים ויזואליים. אילו הדבר היה תלוי בנו ולא ברצונה, היינו משאירים אותה בעולם האלקטרוני עד רדת החשיכה, ואז מאביסים אותה בחביתה ועגבנייה, אמבטיה ולישון. הסבתא כבר עייפה מלתת זמן איכות. אין מה לעשות, המבוגרים מתעייפים מהר יותר מהילדים.כבר מזמן חדלתי לקטר על מר גורלה של האם העברייה בשנות הטרום­טלוויזיה והטייפ­רקורדר. במה היינו מעסיקים אז את הפעוטות? במשחקי בית וחוץ ובעיקר בהקראת סיפורים. לטובה ייזכר מאז הספר "101 סיפורים" שהצליח לעניין שלושה דורות במשפחה: אותי, את ילדי, ועכשיו גם נסיכת הבית מקשיבה לאותו סיפור על הדייג ואשת הדייג. כיום, לאחר שצחצחתי את גרוני לקראת הקראת כל אותם עשרות ספרים שנקנו לילדה הפעוטה, אני מרגישה כאדם שפרנסתו נתקפחה, שהרי בי כבר אין צורך. הסבתא המספרת כבר לא דרושה לאיש, ובספריית הווידיאו מופיעים עשרות מספרי סיפורים העושים זאת בהצלחה יתרה. הם גם לעולם לא מתעייפים.מבוישת אני יושבת על כורסת הסבתא, כאשר נכדתי ממשיכה לשבת על כורסתה המיניאטורית, ומרגישה די מיותרת. הילדה מ רותקת למסך, ואני, שהמצאתי את הדאגנות, חוששת שמא עודף הגירויים יזיק למוחה. אני יודעת שיום יבוא והטלוויזיה עוד תגדיל לעשות, ותמלא תפקיד של בייביסיטר אלקטרוני טוטאלי. אחר כך היא עלולה לגרוף את נכדתי לצפייה ובהייה במשך שעות רבות, ומי יודע מה יומצא עוד בשנים הקרובות כפיתוח של האינטרנט. מה שאני יודעת, בביטחון מלא, הוא כי מקומה של הסבתא במאה העשרים ואחת יהיה צנוע ביותר. ואולי כדי להצדיק את תוארה, היא תחזור לאפות עוגיות של סבתא ותבשל מרק של סבתא? נפרדנו כך היום ההורים שלי הביאו אותי לסבתא, ארזו לי תיק קטן, מלא רק בדברים הנחוצים, ליטפו, נישקו ונפרדו. תמיד כשהם הולכים, אני נשארת מאחור, מאבדת את התיאבון, אין לי כוח ללכת להשתין, בקושי בא לי לשתות. הם אף פעם לא אומרים מתי הם חוזרים, אבל אני מחכה להם כל יום ליד הדלת, למקרה שירצו להפתיע. כשהם מתחילים לארוז, אני נהיית עצבנית, וכשאני נהיית עצבנית הם מתחילים להיות מלאי רגשי אשמה, שזה חתיכת רגש שבדרך כלל גורם להם לחבק ולנשק עוד יותר, אבל לא להישאר. אני מתיישבת ליד הדלת, לרמוז להם בעדינות שהפעם אני מתכוונת לבוא איתם, אבל הם רק פוטרים אותי בליטוף על הראש וממשיכים לארוז כאילו אני לא שם.כבר סלחתי להם על היצור הקטן והמיילל שהם הביאו יום אחד, היצור שהרס לי את החיים, נישל אותי ממקומי במיטה שלהם, שתה את אהבתם והפך את חיי לגיהנום. נכון, עבר זמן והסתגלתי לדבר הוורדרד הזה, ואני חייבת לציין בהתפעלות, שהוא הצליח לגדול הרבה יותר מהר ממה שציפיתי. היום גם הוא מחלק לי פקודות כאילו אין אלוהים, כאילו לא הייתי כאן קודם, הראשונה, האהובה, היחידה.קראתי בספרים שזה מאוד נפוץ, שהורים מתנהגים כמו ב המות כשנולד להם תינוק, וההורים שלי לא התאמצו לשנות את הסטטיסטיקה. כל הסיפור הזה של ניתוב הרגש מאוד לא ברור לי. אני אוהבת אותם, אוהבת אותם, אוהבת אותם. לא מצליחה לא לאהוב אותם. גם כשהם ממש בני כלבה, אני לא יכולה שלא להסתכל להם בתוך העיניים ולמצוץ להם את שארית הרגש. כי הסוד שלי זה בעיניים. אני מסתכלת עליהם במבט הזה, הקצת עצוב, ישר בתוך השחור של העין שלהם, ובום ­ הם נמסים ומתחילים להוציא את הקולות המטופשים האלה, שאני כל כך אוהבת. במיוחד אמא שלי, שמאוד חשוב לה שיתייחסו אליה ברצינות, אבל היא פשוט לא יכולה לשלוט בקולות האיומים האלה שיוצאים לה מהפה ברגע שהמבט שלי תופס את שלה. או שזה להפך.לפעמים נדמה לי שהיא קוראת לי, עם הטון הפלצטי המזעזע הזה, וכל הגוף שלי רועד משמחה, ואני רצה אליה מקצה הבית, רק כדי לראות שהטפשה הזאת מעזה לדבר ככה אל התינוקת שכבר גדלה, וגם היא מדברת איתי באותו טון בלתי אפשרי. גם אותה אני אוהבת. את שתיהן, בעצם, ואני אמשיך לישון במיטה הגדולה, עם הריח שלה בצד שמאל, שנשאר שם כשהיא קמה בבוקר בהיסטריה, מנסה למצוא את השעון, להספיק לקרוא עיתון, לשתות קפה, למצוא את ה תיק, את המשקפיים ואת המפתחות, לא לצרוח עליו ולא לצרוח עליה, לצרוח עלי, עוברת בבית כמו רוח סערה, יוצאת בטריקת דלת, מזיעה ועצבנית ומותשת, כשמחוגי השעון מראים את השעה ­ הדי מוקדמת ­ שמונה בבוקר. בום. ואז שקט בבית. אני לבד, במיטה שלה ושלו, עם הריח שלהם, שאני אתגעגע אליו כשהם ייעלמו עם המזוודות, הריח שאני אחכה לו כמו כלבה עד שהם יחזרו, וינשקו וילטפו ויאהבו. ואני אנשק אותם בחזרה, בפנים, בעיניים, באוזניים, וביחד נצא לסיבוב בפארק, ואני אשחק עם מי שאני ארצה, ואעשה כל מה שיבוא לי. וכל מה שאני אעשה, היא תאסוף בשקית, ותזרוק לפח, ותגיד לי: "בואי הביתה, כלבה טובה, התגעגעתי אליך, מפלצת שחורה". בית חלומותיי הרבה סבלנות צריך לעסק הזה ­ בית. גם כשמחפשים דירה בשכירות, צריך להיאזר בסבלנות, ועל אחת כמה וכמה כשהמטרה היא קניית דירה, בית, מעון, משלכן. משלנו. זה התחיל לפני למעלה מחצי שנה, אחרי שחזרנו מסדנת ריברת'ינג בערבה. לא אאריך בתיאור פלאי הטכניקה המופלאה הזאת, ורק אספר שזו היתה סדנה על זוגיות, שאכן הותירה בנו את חותמה. בדרך המדברית הארוכה, מאור השמש שסנוורה מישורים חשופים כמעט לגמרי, ועד לתאורת הפנסים של העיר הגדולה, הלכה והתגבשה התחושה שאנחנו רוצות בית משלנו. מקום שנוכל לעצב בו את חיינו כרצוננו, שנוכל לגור בו שנים ארוכות ולגדל בו ילד, או ילדים, הקן הפרטי שלנו.למחרת ישבנו אל השולחן וחלמנו. מימי ציירה את בית החלום של ילדותה: בית עם רעפים וגינה, בריכת דגי זהב קטנים, וילונות בחלונות ואור. כנראה שילדים בכל העולם חולמים אותו דבר. החלום כמעט לא השתנה בעצם. רעפים לא הכרחיים, גם לא בריכת דגי זהב, אבל כן, שתינו חלמנו על גינה קטנה. אחר כך התחלנו לפרט, כמה חדרים יהיו, איך היינו רוצות שהבית ייראה, ומה יהיה בו. חשבנו שנרצה שכנים טובים, לפחות כמו אלה שיש לנו היום. רשמנו גם על מה נהי ה מוכנות להתפשר. אני העדפתי שכונה אחת, אשתי אחרת, והסכמנו שנבדוק את כל האפשרויות, ונראה מה יעלה בחכתנו המטאפורית .עניין גדול, בית. הרבה כסף. קודם כל, סכומים שמעולם לא תיארתי לעצמי. כמה כסף יש, כמה נקבל מכאן, כמה נוכל לחסוך שם, מה הסכום הריאלי שנוכל להשקיע, כמה משכנתא נוכל לקבל. לאט לאט החלו להצטייר פרטים מסוימים בתמונת המציאות שלנו. בינתיים, תליתי את הציור של מימי בחדר העבודה, מגניבה אליו מבט מדי פעם.ואז החלו החיפושים. טלפונים למודעות לוח, למשרדי תיווך. פגישות עם סוכנים, בצהריים או אחר הצהריים לכל המאוחר. לרוב, את הסינון הראשוני אני עשיתי. וכמובן, ברגע שעוד אנשים מעורבים בעסק, הוא נהיה מסובך, או לפחות דורש הסברים. בהתחלה לא אמרתי כמעט דבר. ואז שאלו אם אני קונה לבד או בזוג. הסברתי, והיה גם מי שלא הבין. "אבל אין כאן שני חדרי שינה נפרדים ממש", הוא אמר על אחת הדירות המוצעות. לא התחשק לי להעמיד אותו על טעותו, ובין כה וכה שאפנו לחדרי עבודה נפרדים, והדירה שהציע אכן לא התאימה. שנאתי את השלב הזה.לאט­לאט, כמו ציור שהולך ונחשף, הסתבר שהדירות באזור שבו רציתי לגור, גם בשפל המחירים הנוכחי, לא מתאימות לשאיפות שלנו: הן רועשות, פגומות, קטנות מדי. התחלתי לחבב יותר ויותר את השכונה שמימי העדיפה, בה היו לנו חברים. מין שכונה של פעם, לא רחוקה מהמרכז, עם הרבה ילדים ועצים. וכן, יש בה דירות עם גינה, שיכולות להיכנס לתקציב שלנו. וכך הגענו שתינו לסיור הראשון שלנו בשכונה, מוכנות להוסיף צבע לרישום הזה שהתבהר לו בחלום שלנו. המשך יבוא.