מדינה בלי לב
למעלה מ- 300 אלף ילדים בישראל מוגדרים כילדי מצוקה: אבל תקציב המדינה לא נותן להם תשובה. המצוקה מחרידה
טל בשן
30/11/01
"אם מדינת ישראל היתה משפחה, וקברניטיה היו ההורים", אומר ד"ר יצחק קדמן, מנכ"ל המועצה לשלום הילד, "כבר מזמן היו מוציאים מרשותם את הילדים".ילדים, נהוג לומר, הם העתיד. למענם, כך חשבנו, אנחנו דבקים במדינה, בונים חברה, מקווים לשלום. הילדים, כמאמר הקלישאה, הם המחר. ובמידה שהמחר נגזר מן ההווה, עליכם לדעת: ההווה של ילדי ישראל גרוע מאי פעם.כל מי שעוסק בתחום ­ מעובדי הרווחה ופקידי הסעד, דרך ראשי העמותות למען ילדים, חברי כנסת המסורים לנושא ואקדמאים רלוונטים ­ טוען שמצבה של מדינת ישראל, בכל מה שקשור לדאגה לילדים, מעולם לא היה גרוע יותר, על פי כל קריטריון מערבי מקובל: מספר הילדים שנפלו קורבן להתעללות; מספר הילדים בסיכון שאין להם סידור מחוץ לבית; מספר המטפלים בילדים בקהילה ומספר המטפלים בהם בפנימיות; רמת התקציבים המוקצים לרווחת הילדים לעומת הצרכים; מכל כיוון שלא מביטים, הילדים בישראל יושבים, כהגדרת המומחים, "במקום מאוד לא טוב באמצע", וזה במקרה הטוב. במקרה הגרוע מדובר בקריסה טוטאלית. נכון, בהודו ובאפריקה המצב גרוע יותר. "אבל זה מה שאנחנו רוצים להיות?", שואל ד"ר קדמן, "הודו ואפריקה?"."חברה שמתאכזרת לילדיה", אומרת חד וחלק ח"כ תמר גוז'נסקי, אבירת הטיפול בנושאים החברתיים ויו"ר הוועדה לקידום מעמד הילד."חברה בלי חסד ובלי חמלה", אומר פרופ' יונה רוזנפלד, חתן פרס ישראל לעבודה סוציאלית. "אובדן דרך", אומרת עדנה שטרית, פקידת סעד עירונית מנס­ציונה, שהתפטרה לא מכבר מתפקידה לאות מחאה על המצב.איך זה קרה לנו? איך הפכה מדינת ישראל ממדינה עם תפישת רווחה למדינה שמפקירה באופן בוטה כל כך את החלשים וחסרי הישע בה?בשבועיים האחרונים הסתובבתי בשטח; שוחחתי עם מומחים, הורים כואבים ועובדים שבורים. שמעתי את הזעקות ואת הלחישות, קראתי את המספרים, ובלילות התהפכתי על משכבי באי נחת, ואני רק עוברת אורח. המרואיינים בכתבה זו הם תושבי קבע במחוזות התסכול וכאב הלב של טיפול שוטף במצוקת ילדי ישראל.
"לכל עובדת יש 170 משפחות במצוקה"
בחודש יולי השנה, אחרי 20 שנות עבודה כפקידת סעד לחוק הנוער, הודיעה עדנה שטרית לשר העבודה והרווחה שלמה בניזרי כי היא מחזירה את "מינוי פקיד סעד מס' 1520". היה זה צעד אחרון והפגנתי, שנועד לזעוק את זעקת פקידי הסעד והרווחה: "בצעד של ייאוש ובכאב רב, אני מחזירה את המינוי ומודה ­ אני לא יכולה יותר!!", כתבה שטרית לשר."רציתי להקים קול זעקה", היא אומרת. "אנשים לא מבינים עם מה אנחנו מתמודדים כאן. המצוקה גברה כל כך. הגיע גל עלייה, עם קודים אחרים לגמרי, עם מצוקה כל כך קשה, עם תחושת קיפוח וניכור קשה, קשיים כלכליים, גילויי אלימות ובעיות אלכוהול וסמים ברמות שלא הכרנו בעבר. רק לאחרונה חבורת נערים עולים כמעט הרגה אדם שהעיר להם על הווליום של המוזיקה. בעטו בו בראש, עכשיו הוא שוכב בבית לוינשטיין."את התקנים לא שינו לנו מאז 94'. הבטיחו להוסיף ולא קיימו. ואנחנו מוצפים, פשוט לא מצליחים לטפל באנשים. מטפלים רק בכיבויי שריפות, מקרים שבהם יש כבר צו מבית המשפט והתערבות משטרתית. מספרים לי על ילד שמגיע כבוי לבית הספר, שמצייר ציור קשה, ואני לא מצליחה להגיע אליו. אחר כך אני שומעת שהוא קפץ מאי זה קיר. מספרים לי על נערה שברחה מהבית מאם מכה. לא הגעתי אליה. אחר כך אני שומעת שהיא חברה כבר לגורמים עברייניים, משתמשת בסמים. ואז צריך לחכות עשרה חודשים עד שיקבלו אותה אולי ב'צופיה'. וזה נורא. זו תחושת חוסר אונים איומה."לזה תוסיפי את הקושי שבהתמודדות עם הנושאים הללו, את השחיקה בין הצרכים בשטח למה שאפשר לתת. על כל עובדת במשרה חלקית יש 170 משפחות במצוקה. העובדות קורסות, לא יודעות במי לטפל קודם. יש לי עובדת שמקבלת קבוע התקפי מיגרנה. אני התעלפתי כמה פעמים בעבודה. אתמול עובדת שלי חטפה בעיטה בבטן ממישהו. אני הסתובבתי תקופה עם שומר ראש, אחרי שגבר שהתעלל מינית ופיזית בילדיו איים שירצח אותי."אבל כל זה לא היה שובר אותי, אלמלא התחושה שאני לא באמת עוזרת. אנחנו בעצם משתפים פעולה עם מערכת הרסנית. תקראו לילד בשמו, תגידו: 'אין לנו אפשרות לעזור, וזהו'. אל תשתמשו בי כעלה תאנה, כי אני סופגת משני הכיוונים, ולא יכולה לעזור. אני חושבת על הילדים האלה, עם המבטים הכבויים, שאני לא יכולה לעזור להם, ובוכה בלילות".­ מה קרה מאז ששלחת את המכתב לשר הרווחה?"כלום. בעיקר רתחו עלי. השר אמר עלי שאני נוטשת, שמזל שלא כולם כמוני. למזלי המשרד כולו עמד מאחורי, כי מכירים את עבודתי, וכמותם גם ראש העיר שלי. אבל התחושה היא שאני נלחמת בטחנות רוח, שאין סיכוי. תסכול עצום. לכן אני כבר לא שמה רסן על הפה. לצערי, פקידי סעד אחרים לא הצטרפו אלי בגלוי, וחבל. אם כולם היו עושים כמוני, אי אפשר היה להתעלם מהבעיה".שטרית ממשיכה לעבוד באגף הרווחה של עיריית נס­ציונה ("שיהיה ברור, מה שקורה אצלנו לא ייחודי לנס­ציונה, זה המצב בכל מקום") כמדריכת עובדים סוציאלים ופקידי סעד. כשהיא מגיעה הביתה, היא אומרת, היא מחבקת את ילדיה חזק ומודה לאלוהים שהם בסדר. "אבל אני חושבת על המדינה שלנו, ונעשה לי פשוט עצוב. לפעמים אני מקנאה בפלסטינים. להם לפחות יש כיוון, ערכים, אמונה. אנחנו באובדן דרך".
"מעגל אבטלה ומצוקה חדש נפתח כאן"
לפני תשע שנים הגתה נעמי פלמון, מאגף הרווחה בעיריית אשדוד, פרויקט: שילוב ילדים חריגים בקהילה, על מנת שיוכלו להשתלב לאחר מכן במוסדות חינוך רגילים. ילדים עם שיתוק מוחין, תסמונת דאון, חירשים, שבאופן רגיל היו נשלחים אוטומטית למוסדות לחינוך מיוחד, נשלחו לגנים רגילים, ואליהם הוצמדו חונכות שסייעו להם להשתלב, פיזית ונפשית. התוצאה: מאות ילדים נכים השתלבו בהצלחה בגנים ובבתי ספר רגילים.כל זה נעצר. אין תקציב. 60 אלף שקל לחודש ­ עלות אחזקת המטפלות ­ חסרים. החונכות נשלחו החודש הביתה, מהיום למחר, משאירות את הילדים הנכים ללא השגחה ואת הוריהם מיואשים."אני כל הזמן מוטרדת, מה יהיה עם הילדה עכשיו?", אומרת גלית אביטל (32), אמם של נעמה ואריאל, תאומים בני שנתיים וחצי. נעמה, ממושקפת וערנית, נולדה פגה, נכה בארבע הגפיים, "אבל קוגניטיבית היא בסדר גמור, מבינה, משתתפת, מדברת", מסבירה גלית, "ודווקא בגלל זה היה לי כל כך חשוב שתשתלב בגן רגיל. עכשיו היא לא תוכל להמשיך. בלי השגחה אין סיכוי שהגננת תוכל להתפנות לילדה עם צרכים מיוחדים".מדי יום היתה החונכת אנט כהן עובדת עם נעמה בגן, מורידה ומ רכיבה את הסדים, מלמדת ללכת בהליכון, עושה לה פיזיותרפיה ומותחת לה את השרירים (ילדים עם שיתוק מוחין סובלים כרונית מהתקצרות שרירים). "היא התפתחה בתוך שנה בצורה מדהימה. מילדה שרק שכבה, היא למדה לעשות הכל עם הילדים ­ לרקוד, לגזור, היא פורחת", מספרת אנט. "עכשיו אני בבית וכואב לי הלב. קודם כל על הילדה, ועל אמא שלה, וגם על עצמי, מה אעשה עכשיו? אני כבר לא צעירה. תראי איזה טמטום: בכסף שישלמו דמי אבטלה אפשר היה להחזיק את המשרה הזו כאן"."מעגל אבטלה ומצוקה חדש נפתח כאן", מזהירה נעמי פלמון. "המטפלות מובטלות, האמהות יצטרכו כנראה להפסיק לעבוד כדי לטפל בפעוטות, וההוצאות על ילד נכה כבירות"."פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, המכשירים ­ הכל עולה המון", מסביר מאיר וזאנה, אב לשני פעוטות נכים (בת שנתיים וחצי ובן שנה וחצי).ביטוח לאומי עדיין לא הכיר בילד כזכאי לקצבת נכות. מאיר עובד כמנהל שיווק ב"כרמית". אשתו, ליאת, עובדת בעירייה. עכשיו אולי תצטרך להפסיק לעבוד. שני ילדיה יצטרכו לעזוב את מעון היום הרגיל שבו השתלבו, כי החונכת שטיפלה בהם במשך שנתיים עזבה. וגם כך, הם אומרים, הם נופלים מהרגליים. "ש ני ילדים נכים זו עבודה בחמש משרות. זה להקים, להלביש, להסיע ולהחזיר כמה פעמים ביום לפיזיותרפיה, וככה עד הלילה", אומר מאיר. ליאת, לידו, לא מדברת. היא פשוט בוכה."זה מוציא אותי מהדעת", אומר מאיר. "250 מיליארד שקל תקציב המדינה, ואין 430 אלף שקל לפרויקט הזה? איך זה יכול להיות? אני נתתי כל מה שיש לי למדינה הזו, אני משלם מסים, עושה מילואים, שומר על המדינה שלי, אבל אין מי שישמור על הילדים שלי. את המינימום שמגיע להם אני לא יכול לקבל".
"כמה עולה ילד שלא מטפלים בו?"
"לילדים מתייחסים אצלנו ברצינות רק כשרוצים שהם יקנו", אומרת ח"כ תמר גוז'נסקי, יו"ר הוועדה לקידום מעמד הילד והכתובת הרצינית בכנסת בכל מה שקשור במצוקת ילדים. "כצרכנים מתייחסים אל הילדים כאל מבוגרים קטנים, אבל כשזה נוגע לזכויות ­ הם לא מעניינים אף אחד".גוז'נסקי מדברת בכאב גדול על ההחמרה במצב: "הקיטוב החברתי גבר, המצוקה הכלכלית גדלה. תוסיפי לזה את אווירת האלימות, הפנימית והחיצונית, והאי ביטחון לגבי המחר, ותקבלי חברה שאין לה מה להפסיד. זה מיד מתבטא ביחס לילדים. על רקע כל זה, היית אומרת: 'סטופ. בואו נגדיל את המשאבים לטיפול בילדים ב­50 אחוז', אבל במקום זה מקצצים כל הזמן: בהבטחת הכנסה, בדמי אבטלה, בחוקים לרווחת ילדים".לפני שנה העבירה גוז'נסקי את חוק ילדים בסיכון בגיל הרך, שנועד להבטיח מעון יום מסובסד לפעוטות שסובלים מהזנחה או מאלימות. "פעוטות בסיכון הם בגיל הכי קריטי, מכיוון שמה שמפסידים בגיל הזה אי אפשר לתקן. בפועל, ביצוע החוק נדחה בחוק ההסדרים, שנה אחרי שנה. אמרו שזה עולה יותר מדי. וכמה עולה ילד שלא מטפלים בו, שמגיע אחר כך לחינוך מיוחד?"בינתיים, יש מכסה של 14 א לף מקומות במעונות לילדים בסיכון שלא משתנה. הבטיחו שיגדילו את המכסות, אבל זה לא קורה. העובדים הסוציאלים צריכים לעשות כל פעם סלקציה אכזרית, כי אין מקומות לכולם. אחר כך את רואה ילד בן שנתיים שהגיע למעון בחולון, העובדת הסוציאלית איתרה אותו אחרי שאמו לא הוציאה אותו מהמיטה במשך שנתיים. הוא לא ידע ללכת."בזמנו של אלי ישי (כשר העבודה והרווחה ­ ט.ב) היתה תוכנית לילדים בסיכון; מועדוניות, פנימיות, טיפול משפחתי; זה היה פרויקט הדגל שלו. שנתיים היה תקציב, נעשו פרויקטים, וזהו, נגמר הכסף, הכל נסגר. הלכו הביתה. איך אפשר לפרוץ ככה דרך לילדים בסיכון?"בש"ס נושאים את דגל שיקום המשפחה כערך עליון. יפה מאוד, אני איתכם. טפלו במשפחות, אל תמהרו להוציא ילדים מהבית לפנימיות. אבל הם רק מדברים, ובפועל לא נותנים את הכסף. אז שולחים הרבה מדי ילדים לפנימיות ­ ובמקום שהמדינה תיקח אחריות ותפתח מוסדות מטעמה, היא מפריטה את הפנימיות ומעבירה את הטיפול בילדים לידיים פרטיות, שפועלות על פי שיקולים של רווח והפסד. ואין מספיק מקומות. בבת­ים לבדה מחכות 350 נערות בסיכון לסידור. עד שהן יגיעו למעון הן יכולות להתפגר פעמיים".משרד הרווחה נוטה להפריט, בנוסף לפנימיות, גם משפחות אומנה ואפילו חוקרי נוער. לפחות מחצית מהפנימיות כיום כבר פרטיות. "כל זה מלמד דבר אחד: החברה הישראלית מאוד אכזרית כלפי ילדיה, במיוחד אלה שאין להם. ילדים נרצחים כאן יום­יום, אם לא פיזית אז נפשית. מי שדפוק ­ דפוק עד הסוף. גם בחינוך, גם ברווחה, גם בתעסוקה, גם בדיור. אין יותר בנייה ציבורית. המדינה לא בונה, העיריות לא בונות. מגיעות אלי עכשיו בלי סוף אמהות חד הוריות שעומדת להיזרק מהדירה לרחוב. זה תסריט קבוע ­ הבעל נעלם, אין להן כסף לשלם 800 שקל משכנתה מתוך 2,400 שהן מקבלות לחודש. עומדים לפנות אותן. למה המדינה מתירה לבנקים לעשות את זה? הרי הכסף של המשכנתה הוא ממשלתי!"ולאן הלך הכסף מהורדת שיעורי המס למעסיקים? הורידו מס חברות מ­48 אחוז ל­36 אחוז, מדובר במאה מיליארד שקל שהלכו למי? למעסיקים, לעשירון העליון. הממשלה מוותרת על הכנסות מאלה, ואחר כך אומרת שאין לה כסף לילדים במצוקה. משדרים לילד מגיל צעיר 'אתה לא תקני', ואנחנו מגדלים כבר דור רביעי לעוני."האבסורד הגדול הוא שילד בן 17 במוסד או בכלא יעלה למדינה אחר כך פי מאה. אני אומרת להם שוב ושוב, כל שקל שתשקיעו בגיל הרך, תרוויחו פי אלף מאוחר יותר. אבל באוצר מתייחסים כאילו זו בעיה אישית של המשפחות. אנחנו הרי בעידן הקפיטליזם, עידן זבש"ך, כל אחד יכול ­ הוא רק לא רוצה. מתייחסים להוצאות על רווחה כאל בזבוז. למה הם מתייחסים כצמיחה? לקו רכבת בין באר­שבע לירוחם. ילד נכה שיודע לזוז, זו לא צמיחה בעיניהם".
"אין לי אגורה אחת לרזרבה"
יואב אפלבוים, מנהל הפנימייה הטיפולית "אהבה", לא ישן בלילות. הוא חושש שיקרה משהו לאחד מ­185 החניכים שלו. לפני חצי שנה ביצע ילד בוגר מעשים מגונים בשני ילדים צעירים, במקרה אחר פרצה שריפה שבמזל אותרה על ידי אחת הנערות. "מדובר בילדים הכי קשים שיש, עם עבר של התעללות מינית או פיזית, ילדים עם סיוטים, חלקם על כדורים. אי אפשר וגם אסור לי על פי חוק להשאיר אותם לבד". אלא שמשרד הרווחה לא מתקצב שומר­מדריך בלילה. הכסף, אומר אפלבוים, מספיק בקושי להשגחה ביום. "משרד הרווחה הופך אותנו לעבריינים ביודעין. הם עצמם מודים שהם חייבים לנו 27 מיליון שקל על מנת לעמוד בתקן שהם עצמם קבעו". התקן, אגב, נקבע בשנת 77'. "מאז רק הבעיות גדלו, התקציבים ממש לא. כל חודש אני בגירעון של 200 אלף שקל. אם הכספים לא מועברים, אין לי אגורה אחת לרזרבה. זה נורא, מה שעשו עובדי משרד הרווחה. הם ממשיכים לקבל שכר ושובתים על גבם של הילדים. ממש חוכמה גדולה". כדי להגיע לכל מה שמעבר לקיום הבסיסי, אפלבוים נאלץ כדבריו "לחזר על הפתחים", ולבקש טובות ממפעלים. "תרומות של אוכל אני לעולם לא מקבל, אני לא רוצה ליצור אווירת ד לות. אם אני כועס? בהחלט. ממשלת ישראל מפקידה בידי ילדים ומצפה שאוציא אותם ממצב של שולי החברה למצב של אזרחים מתפקדים, אבל את מה שצריך לתת היא לא נותנת. "מה שמחזיק אותנו זה הילדים. כשילד בוכה כי הוא מתגעגע לאמא חולת איידס, אתה שוכח מהכל ומתגייס בלי חשבון. האנשים שעובדים כאן, בשכר ממוצע של 4,700 שקל לחודש, כל אחד עם 12 ילדים בסיכון, יום ולילה ושתי שבתות מתוך ארבע, הם אנשים עם תחושת שליחות. אחרת הם לא היו כאן". התשתיות במוסד הן משנת 38' במקור, עם שיפוץ חלקי שנערך ב­91'. "פה אני מגייס תורם, שם ירושה, אבל לקבל מועדון נוער ממפעל הפיס, כמו שכל רשות מקבלת, אין לי סיכוי בחיים. כל שנה אני מגיש בקשה, אבל מפעל הפיס מעביר את הסכומים לעיריות שעושות חשבון ­ למי כדאי יותר לבנות, לשכונה עם מצביעים פוטנציאלים או לכפר עם ילדים בעייתיים? אני עובר ליד מועדון נוער בכפר­ביאליק, שעומד כמעט לא מנוצל, ועיני כלות. "אנחנו בתחתית הרשימה, בכל דבר. השבוע היינו בכנסת, ניגשנו לכמה חברי כנסת לדבר איתם על מצוקת המוסדות שלנו. הם בהו בנו בחוסר עניין מוחלט. יוסי שריד הנהן והלך הלאה. ענת מאור לא הבינה מה הבעיה. זה היה עצוב".
"דוחים הכל לשש אחרי המלחמה"
לרמי בר­גיורא, פסיכולוג קליני, לשעבר מנהל התחנה לטיפול בילד ובנוער על שם אילן בירושלים, שעבד שנים ארוכות עם נוער בסיכון (לא מכבר פרש לגמלאות), יש פרספקטיבה שבאה ממקום אחר לגמרי. אין מה להתפלא על היחס המדכא של החברה לילדים, הוא אומר. "התפישה שלילדים יש זכויות היא בת מאה שנה, לא יותר. לפני כן, במשך כל הדורות, ילדים, כמו נשים, היו העבדים של העולם, בתחתית סולם החשיבות, בלתי נראים, בלתי נשמעים, חסרי זכויות לחלוטין. הם נולדו כמו זבובים, חיו ומתו כמו זבובים, ולא היה פוצה פה ומצפצף. מי שרוצה לדעת איך זה נראה, שיציץ בעולם השלישי."אצלנו, בעולם הנאור, נעשתה אמנם קפיצה מדהימה בכל מה שקשור לשינויים חברתיים וחוקתיים ­ אלא שהחוק הקדים את הפסיכולוגיה של נפש האדם. לוקח לאנשים זמן להסתגל. אנשים עוד לא הפנימו עד הסוף את התפישה שילדים, כמו נשים, הם בעלי זכויות. זה בא לידי ביטוי ביחס בין הורה לילד פרטי, וגם ביחס של המדינה, כהורה קולקטיבי. לכן אני לא מתפלא על מה שאני רואה: זו פשוט האמת יוצאת לאור. האטימות כלפי ילדים היא בסך הכל התגלות של עמדות פסיכולוגיות­היסטוריות שעוד לא השתנו. "מה עושים? צריך להשתמש בתבונה של קבצנים. שלושה מיניסטריונים לפחות מתעסקים כיום בטיפול בילדים ­ משרד החינוך, משרד הרווחה ומשרד הבריאות. מהשקל הבודד שמוקצב לילד נחתכים קופונים לעובדים ומפקחים ומנהלים בשלושה משרדים. במקום לשרת את הילדים משתמשים בהם כדי לבנות שכבות שומן לכל מיני פקידים. "כל משרד נוסע כמו קטר, על המסילה שלו. כשאתה עני כמונו, אתה לא יכול להרשות לעצמך מצב כזה. חייבים לאחד את כל הכספים ואת כל הטיפול בנושא ילדים למיניסטריון אחד. רק ככה אפשר יהיה להחליט ברצינות על קדימויות, למנוע כפילויות ולהשתמש בכספים ביעילות. הרי ילדים במצוקה לא מחולקים כך שהבת שייכת למשרד הרווחה והבן למשרד החינוך. הם ישות כוללת וכך היה צריך להתייחס לזה."חסר כוח אדם שאפשר לנצל לטיפול בילדים? במקום לשלוח 20 אלף חיילות להיות פקידות שעושות קפה, שיעשו שירות לאומי עם ילדים. משרד החינוך היה יכול להטיל פרויקט חובה לנוער בתיכון, לעבוד עם ילדים במצוקה. אבל אין פה מי שיחשוב על זה, כי כולם עסוקים כל כך במצוקות הרגע. ידו של העתיד אצלנו כל הזמן על התחתונה, דוחים הכל לשש אחרי המלחמה, ואז זה מאוחר מדי . כל זה לא ישתנה, אלא אם יהיה פה שר רציני לענייני ילדים. עד אז ילדים כאן לא יקודמו כראוי להם".­ פעם היה כאן יותר טוב במה שקשור למצבם של ילדים?"פעם היתה כאן חמולה. מסגרת משפחתית מורחבת. לכאורה זה היה שם נרדף לעוני, לפרימיטיביות, לחוסר פרטיות ­ אבל החמולה נתנה המון: חום לב וחמלה, סולידריות. לא היה צריך בייביסיטר, ולא חוגים. איפה איציק? משחק מחבואים עם בן דוד שלו שלמה. לא לחינם יש המון מבוגרים שמתרפקים על ילדותם בחמולה. היום אין יותר חמולה, אין סולידריות. אדם בודד היום, בודד כמו ערער בערבה".
"המסר הכללי הוא 'חלשים, נמאסתם'"
"לכולם נותנים ­ לזה נתנו, לזה נתנו, ולמי לא נשאר? לילדי ישראל", אומר ח"כ אילן גילאון, הפועל למען ילדים נכים. "לכל ח"כ יש בבגאז' שני ילדים, רוסי ואתיופי, שהוא שולף בשעת בחירות, ומחזיר לבגאז' עד הבחירות הבאות. הפוליטיקאים שלנו מתנזרים מעניינים חברתיים במודע. הרבה יותר קל להגיד 'סאיב עריקאת אמר לי אמש', אבל ילדים נכים זה מעניין בדיוק עד שזה מגיע אליך. תבדקי כמה לוקח לחלק מהח"כים לחזור, אם בכלל, לפניות בנושאים האלה."עושים רעש סביב ילדים, לכאורה יש ימי נוער ומועצות תלמידים, אבל בעצם יש שניים וחצי מיליון איש שאיש לא מכבד אותם, וזה מתחיל בדוגמאות הכי קטנות. איך זה שילדים עדיין סוחבים על הגב שמונה קילו ספרים? וזה מספר אמיתי! יש מיליון פקחים לשמירת שבת, אבל לעבודת ילדים בשדות אין אפילו פקח אחד. "נוח לכולם להתעלם, ובינתיים הזכיינים זוכים, העשירים מתעשרים והילדים נדפקים, וכל שנה זה נהיה יותר גרוע. התקציב לא השתנה מימי שמחה ארליך, וילדים נשארים בלי סל תרופות ובלי קצבת נכות. להכניס משהו על זה לעיתון? בשביל זה אני צריך להוכיח שילד נכה נשך כיסא גלגלים. לילדים אצלנו יש יל דות מאוד קצרה. בגיל 17 כבר מודדים להם את המדים, ויאללה, נגמר. "זה עצוב מאוד להיות ילד כמו שעצוב להיות קשיש או נצרך. המסר הכללי הוא 'חלשים, נמאסתם', ו'ילדים, תגדלו מהר ותהיו חיילים'".
"שר האוצר אמר 'לא', וזהו"
15 שנה עובד יצחק קדמן במועצה לשלום הילד, ומעולם, הוא אומר, לא היה קרוב יותר לייאוש מאשר בתקופה הנוכחית. "ראשית, מפני שהמצב האובייקטיבי הולך ורע, על פי כל מדד ­ העוני גדל, האלימות בחברה גדלה, האבטלה גדלה, וזה מתכון בדוק לעלייה בהתעללות בילדים. קליטת העלייה יוצרת משברים נוראיים. ושנית ­ וזה העיקר, מפני שאני לא רואה שום תקווה לשינוי. כל המערכות שעזרו לנו לדחוף את עניינם של הילדים במצוקה מתפוגגות."התקשורת איבדה בהם עניין. תני לה עוד בן לאדן, עוד פואד או שרון, עוד קו הפרדה. אין שום פרופורציה בין הבעיות החברתיות בשטח ובין המקום שהתקשורת מקצה להן. האירועים של השנה האחרונה הורידו מסך עשן על הכל. הבעיה היא שהמסך יום אחד יתפוגג, ונישאר עם ההריסות".בכנסת, אומר קדמן, נותרו רק חברי כנסת מעטים שמוכנים להירתם ברצינות לנושאים חברתיים: "אין לנו עם מי לעבוד. האופוזיציה נעלמה, כולם נעשו שרים וסגני שרים. לח"כים ותיקים לא נאה לעסוק בילדים, רק בנושאי חוץ וביטחון. חלקם אומרים בגלוי: 'לא משתלם לי, זה לא יביא לשום אזכור שלי'. ילדים לא מצביעים בבחירות, התקשורת לא נותנת הד לעשייה בתחו ם הזה, אז למה להם? יגידו משפט שנון אחד על האנתרקס ויקבלו יותר כותרות."גם מערכת המשפט כבר איננה משענת לחלשים בחברה שלנו, וכאן אני איתלה באילן גבוה, פרופ' מנחם (מני) מאוטנר, דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל­אביב, שאומר בפירוש: בגדול, מערכת המשפט והצדק שלנו מגינה על זכויות המבוססים. כל זכויות הפרט, חופש העיסוק, חופש הביטוי ­ למי הם נועדו? למישהו שאין לו קורת גג? אין לו עבודה? אין לו לחם לאכול? אלה זקוקים לחוק יסוד של זכויות חברתיות, שלא קיים אצלנו עד היום ­ לזכות יסוד לתעסוקה, לאבטחת קורת גג והכנסה מינימלית. בג"ץ אישר לחברת תפוזינה לשדר פרסומת מזעזעת (בחורה שולפת בקבוק ממכנסיו של בחור ­ ט.ב), שהערוץ השני פסל אותה, בשם קדושת חופש הביטוי, אז מה נשאר להגיד? אחר כך בוכים, איך זה אונסים ילדות בנות 13?"אנחנו עם רגל אחת בהיי­טק ורגל שנייה לגמרי בעולם השלישי. טועה מי שחושב שאנחנו מדינה אחת. תראי איך חיים כאן ילדי עובדים זרים; ילדים בדווים; ילדי עולים. לא מזמן ערכנו סיור בנגב, סיפרו לנו על ילד בדווי חירש, שבמאמץ עצום וקולקטיבי קנו לו מכשיר שמיעה ­ שתביני, מכשיר כזה עולה בס ביבות 10­15 אלף שקל. הוא התקדם מאוד בהתחלה, אחר כך נעצר. מה התברר? שלהורים לא היה כסף לקנות את הבטרייה למכשיר! את מבינה?"הפכנו לחברה שמרוכזת באינדיבידואל, שלא אכפת לה מהאחר. זה מתבטא בתפישת העולם הכלכלית של האוצר, שמקדשת את השוק החופשי על חשבון החלשים. אנחנו מתפרקים מרעיון מדינת הרווחה, מפריטים את שירותי הרווחה, והתוצאה היא הרסנית. מה יעשה בעל פנימייה פרטית שצריך להרוויח למחייתו? יקצץ בשירותים, זה ברור, ואי אפשר להאשים אותו."לא כל דבר ניתן להפרטה. נושאים כמו רווחה אינם נושאים שראוי להעבירם מידי המדינה לטיפול של גופים חיצוניים. למדינה יש אחריות, אבל קל לה הרבה יותר להתנער מגופים פרטיים, כלומר לא להעביר תשלומים, לקצץ ולפטר עובדים. "אנשים לא מודעים לעובדה שבחמש השנים האחרונות קוצצו שני מיליארד שקל מתקציב משרד החינוך, ובינתיים יושבים במשרד החינוך שני סגני שרים. למה? אם אנחנו במצב חירום לאומי, למה צריך שר לפיתוח אזורי? למה שר מדע ותרבות? קרה משהו לתרבות כשהיא היתה במסגרת החינוך? איזה פרלמנט בעולם קונה לח"כים שלו מכוניות? אתה לא יכול להטיף לאנשים להצטמצם מתוך הוולוו והלשכה החדשה המשופצת. לאנשים קשה לקבל שאין כסף לפיזיותרפיה לבן הנכה שלהם, בשעה שהממשלה עצמה מבזבזת על שרים וכיבודים."זה לא קשור לשר או לממשל מסוים. זו ערלות לב קבועה ומתמשכת כלפי מגזרים חלשים שאין להם לובי. יש עשרות אלפי ילדים בישראל עם נכויות קשות, שלא מקבלים קצבת נכה; ילדה שנולדה ללא שתי רגליים; ילדה שמאושפזת אינספור חודשים בשנה בגלל לב לא מתפקד; ילד עם דיסאוטונומיה קשה, שזקוק להשגחה 24 שעות ביממה. מספיק קשה? הילדים האלה לא זכאים לקצבת ילד נכה על פי הקריטריונים של הביטוח הלאומי. הילד אמור לחרוג במידה ניכרת בעצמאותו לעומת בני גילו. אז הלכו לילדה חולת הלב לבית החולים, ביקשו ממנה לאכול יוגורט בכפית ולכפתר בעצמה כפתור בפיג'מה, ואמרו 'הילדה עצמאית, היא לא זכאית לקצבה'. הודיעו להורים שהתשובה שלילית, אבל הם זכאים לערער. 'מאוחר מדי', הם אמרו, 'הילדה בינתיים נפטרה'."אחרי לחץ גדול הוקמה לפני שנתיים וחצי ועדת מומחים מיוחדת עם הביטוח הלאומי, שגם אני השתתפתי בה, שהיתה אמורה לבחון מחדש את הקריטריונים. גיבשנו המלצות לעוד 4,000 מקרים חמורים, הגשנו לוועדת העבודה והרווחה ­ זה היה לפני יותר משנה. אז קרה משהו? כלום. שר האוצר אמר 'לא'. וזהו, סוף הסיפור."ויש עניין של אפקט מצטבר: בכל שנה מקצצים תקציבים שעומדים לרשותם של ילדים. ולא צריך לקצץ, מספיק לא לעדכן כשהצרכים והבעיות גדלים במאות אחוזים. בשנים האחרונות יש עלייה של 800 אחוז בקורבנות התעללות בילדים. הגדילו את מספר האנשים שעוסקים בזה? כמעט כלום. יש בארץ עשרות אלפי נערות במצוקה שהיו צריכות להישלח למוסד, מקרים איומים ונוראים, אבל אין מוסדות. יש רק מעון אבחוני אחד לבנות, 'צופיה', והתור לשם עומד על כמעט שנה. לא הגדילו את מספר המקומות מאז שנות החמישים. זה כמו עם הסוס שהרגילו אותו לא לאכול. אחר כך לא מבינים למה בשנה החמישית הוא מת."המערכות פשוט קורסות. עובדי רווחה ופקידי סעד לא מסוגלים לטפל בכולם. יום­יום אני מקבל פה דוגמאות זועקות לשמים. ראש עיריית נתניה שלחה לי השבוע מעטפה עם 200 מקרים חמורים של ילדים בסיכון שאיש לא הגיע לטפל בהם. הנה, ילד בן חמש שמסתובב ברחובות בלילה, מלא צואה, לא יודע למי הוא שייך. המשטרה לא מסוגלת לטפל, היא הפכה לצה"ל מספר שתיים. ומי יטפל בעבריינות נוער? בסמים? אני לא מבין מה רוצים שיצמח לנו כאן. עזבי לרגע את טובת הילדים עצמם ­ אפילו מנקודת ראות אגואיסטית, לא מבינים שאנחנו הורסים לעצמנו את המרקם החברתי, את העתיד".
"דחקנו החוצה את השוליים החברתיים"
שמואל סלבין, יו"ר המועצה לשלום הילד, ובעבר מנכ"ל משרד האוצר ומנכ"ל משרד הרווחה (ממנו פרש בטריקת דלת, עקב מחלוקת עם סגן השר דאז, מנחם פרוש, על הקצאת כספים לטובת מוסדות חרדיים). לסלבין יש פרספקטיבה רחבה של שני הקצוות ­ זה של הכסף, השטח והמספרים, וזה של הלב (את תפקידו במועצה לשלום הילד הוא ממלא בהתנדבות).סלבין: "צריך להבין מה קורה פה, בגדול: התחרות על העוגה הלאומית קיימת תמיד, והחזקים תמיד זוכים בנתח גדול יותר מהחלשים. זה, אפשר לומר, חוק טבע אכזרי. אם העוגה גדלה, החזקים מקבלים את הרוב, העניים מקבלים משהו. אם העוגה אינה גדלה, כפי שקורה היום, והצרכים גדלים, המתח הפנימי נעשה בלתי נסבל, העשירים לא מוותרים על חלקם ולעניים נשאר פחות."בעשור האחרון הלכנו ודחקנו החוצה את השוליים החברתיים שלנו. הפער מבחינת הכנסה ברוטו לנפש בין העשירון העליון לתחתון אצלנו הוא הגדול בעולם. שני העשירונים העליונים אצלנו מקבלים 58 אחוז מההכנסה הלאומית. שני העשירונים התחתונים ­ פחות משלושה אחוזים. המספרים מדברים בעד עצמם".­ זה היה כך גם כשהיית במשרד הרווחה?"בעשור האחרון הדברים הידרדרו מאוד. אז (בשנים 89'­91' ­ ט.ב) היה היחס בין העשירון העליון לתחתון אצלנו משהו כמו יחס של אחד לעשרה; אי שם בין ארצות הברית לאירופה. היום אנחנו בפער חריף יותר מאשר בארצות הברית. העשירים התעשרו, העניים נעשו עוד יותר עניים."מה עוד קרה? העלייה, שתמיד מחזקת את הוותיקים ומחלישה את החלשים בלאו הכי; מדיניות הריבית הגבוהה של בנק ישראל. הריבית היא מעביר הכסף הגדול ביותר מהעניים לעשירים ­ העשירים מתעשרים ממנה, ואת הענייים היא מרוששת; ומהפכת ההיי­טק ששוב, עזרה למשכילים ולחזקים והחלישה את החלשים."לזה תוסיפי את שיטת הבחירות המטומטמת ודפוסי ההצבעה שפירקו אותנו לשבטים. כל מה שבן­גוריון הצליח ללכד התפורר. עכשיו כל שבט בוחר לו את המניין שלו: יש שבט אשכנזי, שבט מזרחי, חילוני, חרדי וכן הלאה, וכל שבט דואג לעצמו. ברגע שאין דבק מלכד, החלשים נפגעים, והילדים, שהם החלשים שבחלשים, הם הנפגעים הכי גדולים."לכאורה, על פי המספרים, האחוזים מהתל"ג (תוצר לאומי גולמי) שהוקצו לצרכים חברתיים גדלו, מ­15 אחוז מהתל"ג לכמעט 20 אחוז. מדובר ב­116 מיליארד שקל, תשלומי העברה. הבעיה היא שהכסף הזה מועבר באופן ל א חכם ולא סלקטיבי. לא ייתכן שאני, אב לארבעה, ומובטל, אב לארבעה מירוחם, נקבל אותה קצבה. פעם היתה בנושא הזה סלקטיביות, וכיום, עם חוק הלפרט, הקצבה מועברת בעיקר לחרדים ולערבים, כלומר לגורמים הלא יצרניים במשק."במקום לעזור למעמד הביניים היצרני, מפנים את הכסף לערוצים סקטוריאליים, כמו החרדים, שם בהחלט יש עוני, אבל מבחירה. במקום להזרים את עיקר הכסף לחינוך, לבריאות, לשירותים חברתיים, לטיפול מונע ­ מה שמכונה בכלכלה 'תשלומים בעין' ­ מעבירים הון עתק למשפחות רק מסיבות פופוליסטיות של פוליטיקאים, בלי בדיקה של מה נעשה עם הכסף."מה עשית? כלום. לכאורה כיסית את ערוותך, אבל הבעיות הולכות וגדלות: עלייה גדולה, אבטלה גוברת, עוד חרדים שאינם עובדים, יותר לחצים לתשלומי העברה. בסופו של דבר, אם לא תשונה השיטה אני צופה שנגיע לקריסה תקציבית ולסכנה לעצמאותה הכלכלית של מדינת ישראל".­ ושרי האוצר והרווחה לא רואים את זה?"אפילו אם נצא מהנחה שמדובר בשר אינטליגנטי, השרים מתחלפים אצלנו כל חודשיים, באים בלי שום רקע ואין להם זמן ללמוד את העניינים. וגם המנכ"לים, שאמורים להיות אנשי המקצוע, לא שולטים בח ומר".­ מה למדת כיו"ר המועצה לשלום הילד?"על המון אנשים מסורים שעושים עבודה מצוינת, על מקרים מזעזעים שהלב נקרע, ועל כמה שתהליכים חברתיים ארוכים ומייגעים בהרבה ממה שחושבים. חשבנו שהמאה ה­18 נגמרה מזמן, עם עבדות ילדים, עם סחר בנשים, עם תופעות שקשה להאמין שעוד קיימות, אבל מתברר שהכל לוקח יותר זמן ממה שחשבנו".
"לעניים יש מה לתרום לחברה"
פרופ' יונה רוזנפלד, חתן פרס ישראל, לשעבר ראש בית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית וכיום חוקר במכון ברוקדייל: "מה קרה לנו? שני דברים: ראשית, במדינה שיש בה כל כך הרבה הזנחה של תחומים חברתיים, ברור שילדים יידחקו הצדה. שנית, בחברה עם כל כך הרבה אלימות, לא ייתכן שנהיה פתאום אוהבי ילדים וחלשים. הדבר הכי בולט בחברה שלנו היום הוא חוסר הלב והחמלה. הפער כיום בין הלמעלה ללמטה אצלנו גדול כל כך, שקצה אחד אינו מכיר בכלל את הקצה האחר. מזה לא יכולה לצמוח אהדה לחלש. אנשי העושר לעולם לא מדברים עם העניים ולא מכירים אותם. הניכור חוגג, המעמד החלש הוא אנונימי, חסר פנים, חסר קול."הפתרון הוא בהידברות. לא במילה המגעילה הזו, 'העצמה', שבאה ממקום פטרוני, אלא בדיאלוג ממש, ליצור שיח, לדעת מי האנשים, מה הם באמת חושבים. אני פעיל בארגון עולמי שנקרא 'ארגון העולם הרביעי', שעוסק בעוני ובהדרה Exclusion(), ושם המוטו הוא שלעניים יש משהו משלהם לתרום לחברה. כשמערכות המשפט והחינוך מתחילות לפעול למען העוני, זה תורם משהו גם להן ­ הן גילו את הצער, את האהדה, את ההדדיות. סך הכל, גם למי שיש הרבה כסף יש על מה להיות עצוב, כי חברה כל כך מנוכרת לחלשים היא חברה עגומה מאוד."במכון ברוקדייל התחלנו בנסיונות ליצור הידברות כזו, להפוך את מערכות השירותים החברתיים למערכות לומדות שמנהלות דיאלוג אמיתי עם האנשים ומצליחות להגיע אליהם. אחיות בטיפת חלב, למשל. או מנהלי בתי ספר. המוטו הוא 'הקשב לי, אל תדבר איתי' Listen to me, don't talk with me(). באותה מידה צריך לחשוב איך מביאים חברי כנסת לאנשים האלה, איך יוצרים ביניהם הידברות, ולא באלימות ובתוקפנות. והכי חשוב: צריך לספר כל הזמן על הצלחות. ללמוד מהן".­ הצלחות?"יש גם הצלחות. יש המון אנשים טובים בשטח, שעושים דברים חיוביים, ענווי עולם וענווי נפש שאת לא שומעת עליהם. לו הייתי עיתונאי, הייתי מפרסם כל יום טור על הצלחה של מישהו בתחום הזה. תגידי, 'בודדים. טיפה בים'. לא חשוב. אם מישהו יכול להצליח במקום אחד, זה נותן תחושה לאחרים שגם הם יכולים, שאפשר גם אחרת".
תקווה, זה חסר לנו
בנימה אופטימית זו, כמו שאומרים. האמת היא שכששמעתי את פרופ' רוזנפלד, נזכרתי שכל אחד מהאנשים שעימם דיברתי מצא איזה אור קטן בקצה המנהרה ­ ילד אחד, שבגללו היה שווה כל המאמץ: נעמי פלמון מאשדוד סיפרה על ילד נכה שמצליח לעמוד על קביים וללמוד בכיתה א' רגילה; עדנה שטרית סיפרה על הנערה שברחה מפנימיות, הסתובבה ברחובות, ועכשיו, בגיל 18, על סף גיוס, באה להגיד תודה. יואב אפלבוים, מנהל פנימיית "אהבה", סיפר על ילד שאמו באה לבקר אותו לראשונה אחרי שלוש שנים "וברור שלו היה גדל איתה הוא לא היה יודע לקרוא. אצלי הוא כבר מנגן בתזמורת סימפונית"."ככה זה", אומר פרופ' רונזפלד, "הצלחה מולידה תקווה". ותקווה, אין ספק, זה מה שחסר לנו עכשיו.
סבל הולך וגדל
* כרבע מילדי ישראל, 23 אחוז, חיים מתחת לקו העוני. 510,000 ילדים. לפני עשר שנים עמד המספר על שמונה אחוזים מהילדים בלבד. 220,000 ילדים מקבלים הבטחת הכנסה מהביטוח הלאומי ­ עלייה של 170 אחוז מתחילת העשור. 330 אלף ילדים מוכרים בלשכות הרווחה כילדי מצוקה. * כ­33,000 ילדים חוו השנה התעללות, פיזית, מינית או נפשית (ואלה המקרים המדווחים בלבד). מדובר בעלייה של 800 אחוז מתחילת שנות התשעים. על הטיפול בהם מופקדים רק 163.5 פקידי סעד לחוק הנוער.* ב­85' נפתחו במשטרה 88 תיקים בגין עבירות נגד ילדים. ב­99' נפתחו 4,639 תיקים כאלה.* 15,000 נערות יהודיות ו­10,000 נערות ערביות מוגדרות כ"נערות בסיכון" ­ עזובות, משוטטות, קורבנות התעללות, מכורות לסמים. 1,000 מתוכן בסכנת חיים ממשית. ומה מספר המקומות ב"צופיה", מוסד האבחון היחיד בארץ לבנות? 40 מקומות. יש רשימת המתנה של קרוב לשנה. "בינתיים הנערות מסתובבות ברחוב, הן יכולות למות פעמיים עד שהן מגיעות לשם", אומרת ח"כ תמר גוז'נסקי.* כ­10,000 ילדים הוצאו השנה מבתיהם עקב הזנחה או התעללות. 9,000 מתוכם בפנימיות, כ­1,000 במשפחות אומנה. לשליש מתוכם אין בית לחזור אליו, והם נשארים בפנימייה גם בחופשים. השנה מקצץ האוצר 750 מקומות בפנימיות. משרד הרווחה חייב לפנימיות לפחות 15 מיליון שקל על מנת לקיים את חוק הפיקוח על פי התקן שהוא עצמו קבע. * כ­24,000 פעוטות עד גיל שש מוגדרים כ"פעוטות בסיכון" ­ כאלה העוברים בבית הזנחה והתעללות. מספר המכסות במעונות יום בעבורם: 14,000.* מספר הילדים הנכים בישראל הוא כ­140,000. הביטוח הלאומי מאשר קצבת נכות רק לעשירית מתוכם. 4,500 ילדים המוגדרים כנכים קשים ביותר, נטולי גפיים, חולי לב ואחרים, עדיין מחכים לזכאות לקצבה. * מספר הילדים המאושפזים במוסדות פסיכיאטריים ­ כ­180. כשליש מתוכם נמצאים שם רק מפני שלא נמצא להם סידור במוסד אחר.* ב­80 מיליון שקל ניתן היה לשלם קצבאות נכות לעוד 4,500 ילדים. ב­15,000 שקל אפשר לקנות מכשיר שמיעה לילד. בשבעה מיליון שקלים אפשר היה להנהיג חוק השאלת ספרי לימוד לילדי ישראל. ב­100 מיליון שקל אפשר היה להנהיג את חוק חינוך חינם לילדים חולים. החוקים הללו נפלו בחוק ההסדרים של התקציב החדש. האוצר לא אישר את ההוצאה. זה המקום להזכיר את אישור האוצר לעלות בניית האגף החדש בכנסת (200 מיליון שקל), את עלות החלפת מכוניות השרד של השרים (25,000 שקל למכונית), את עלות הטיפולים הרפואיים לאח"מים ­ שרים, ח"כים, שופטים שפרשו (5.5 מיליון שקל), ואת התקציב השנתי שמקבל חבר כנסת לשמירת קשר עם הציבור (60,000 שקל).