המלחמה זה פויה והשלום זה אחלה ז'ורז' פרק, איזה טוסטוס קטן עם כידון מצופה כרום בקצה החצר?, מצרפתית: חגית בת- עדה, בבל, 91 עמ' אמנון יובל 08/03/02 מוטו: סתם בנאדם, שהולך לקנות חלב בנעלי ביתבמקום אחר, ברגע אחר, ובתוך הקשר אחר, האמירה שמותירה יצירתו של ז'ורז' פרק יכולה היתה להיראות נאיבית מאד, שלא לומר פאתטית. עשו אהבה ולא מלחמה? נו, באמת. הזעקה כנגד המלחמה איננה חייבת להיות אפקטיבית מבחינה רגשית ומשכנעת מבחינה רציונלית, רק משום שמלחמה היא דבר רע. מחאה אנטי­מלחמתית בעלת עוצמה היא דבר קשה יותר ליצירה ממה שנדמה. פרק מודע לכך ומעדיף לספר סיפור, שהאלמנט הצפוי היחיד שאפשר למצוא בו הוא שהוא מכיל התחלה, אמצע וסוף.פרק, כמו רבים מחבריו לקבוצת OuLiPo ("סדנת ספרות פוטנציאלית"), נוקט בשלל אמצעים על מנת ליצור הזרה של שמות הדמויות, של הארועים, של סדר הדברים. הוא משנה שוב ושוב את קצב הסיפור ומשלב בתוכו אלמנטים של סיפור קצר ורומן, מסה ושירה, שפת רחוב ואוצר מלים עשיר, מספר כל­יודע ומספר­גיבור, הומור פרוע ודרמה מלנכולית.תקיעת המקלות האינטנסיבית בגלגלים של כל דגם צפוי הופכת בעצמה לדגם מוביל ולעיקרון המארגן את הסיפור, לא רק ברמה המבנית אלא גם ברמה התוכנית. הבלבול, חוסר העקביות, השינויים התכופים ­ כל אלה מאפיינים לא רק את צורת הכתיבה הפרקיאנית, אלא גם את עלילתו ואת הדמויות הראשיות בכתיבתו. אחת מהן היא דמותו של חייל צרפתי, הנדרש לצאת לאלג'יריה על מנת ליטול חלק במאבק הקולוניאלי, והוא מחפש דרך להתחמק מכך. דמות זו מתוארת באופן חלקי למדי: "...היו לו דופק איטי וארשת נעימה... שתי עיניים כחולות, אף אחד מקסים, פה אחד רחב, שתי אוזניים בולטות, צוואר אחד לא כל כך נקי..." (עמ' 48). גם שמו לא ידוע לנו לחלוטין. קוראים לו קאראשטיין, ואולי קאראפלוק, או קאראפלאזמה, ובכל מקרה זהו שם "שלא שוכחים בקלות" (עמ' 9). כלומר, זה יכול להיות כל אחד כמעט.פרק מפר את האיזון המקובל, במיוחד בטקסטים קצרים כמו זה שלו, בין פרטים מרכזיים לשוליים, כאלה המניעים את העלילה וכאלה שאפשר לוותר עליהם. הוא חוזר שוב ושוב על פרטים פעוטים, ומטופשים­לכאורה: מפקדו וחברו של קארא, אנרי פולאק, מתהלך באחת הסצינות יחד עם מישהו אחר, "ששמו לא יגיד לכם דבר" (עמ' 67). ושמו ממשיך לא להגיד לנו דבר שוב ושוב, כך לפחות שבע פעמים.כמותו מצויות דמויות משנה רבות, שאליהן מסופח שביב מידע אחד, החוזר בכל פעם שמופיעה הדמות. לאווארייר המכונה שובר­הקרח, ואן­ אסטראק הגזען המלוכלך ופלאמפן האמיץ מופיעים מספר פעמים, ובכל פעם הקוראים לא­לומדים עליהם כמעט דבר, פרט לאותו מאפיין אחד ידוע זה מכבר: לאווארייר מכונה שובר­קרח, וכו'.השימוש התכוף באיפיונים סטריאוטיפיים אלה, תוך יצירת מרחק אירוני בינם לבין הקוראים, מדגיש את מרכזיותם בעולם המבוסס על דימויי אינסטנט (שהצבא הוא מייצגו האולטימטיבי), ולעומת זאת ­ שוליותם וחלוליותם בכל עולם אלטרנטיבי, שהמספר (וגם המחבר) ללא ספק שייך אליו ברוחו.לא במקרה, כאמור, מדובר, ברוב מקרי הייצוגים הסטריאוטיפיים הקצרים, בדמויות של חיילים. פרק עושה שימוש נרחב בז'רגון צבאי, גם כאשר התיאור נעשה במרחב אזרחי לחלוטין. כך הוא ממחיש את חדירתו של המיליטריזם למרחב האישי, ואת האופן שבו הוא מצר את גבולות המחשבה. על­ידי התיאור של אותו צמצום אפיסטמולוגי וסמנטי, מצליח פרק להרחיב את הבנתו של הקורא, שאיתו הוא מנהל דו­שיח מתמיד, לעיתים סמוי אך לא פעם גם גלוי לחלוטין.שמות הם מרכיב נראטיבי חשוב אצל פרק. השימוש שהוא עושה בשמה של הדמות המרכזית בספר הוא מאלף, והוא מייצג את נקודת המבט המיוחדת שלו: אנרי פולאק, שהינו מחצית יומו מ ש"ק צבאי מסור ובמחצית האחרת איש­רוח ובחור המאוהב בחברתו, מכונה לעיתים כך ולעיתים בנוסח הצבאי ההפוך­מגוחך פולאק אנרי. ככל שמתקדם הסיפור, כך הוא מכונה יותר בהיפוך, דווקא על­ידי חבריו האזרחים ודווקא בהקשרים אנטי­צבאיים מובהקים. בעזרת פערים אירוניים מסוג זה מדגיש פרק את חוסר האפשרות לשלב צבאיות בחברה אזרחית חופשית, מבלי לפגוע בה עד לבלי הכר.הסטיות הרבות לאנקדוטות צדדיות, ההומור המטורף ו/או הילדותי ו/או חסר­הטעם, הספונטניות­לכאורה ("אז איפה הייתי?", עמ' 30), המלים המומצאות, שבירת המבנה הלינארי של הנראטיב ­ כל אלה תופסים את מרבית החלל הסיפורי, ובאים מבחינה כמותית על חשבון העלילה כשלעצמה, ועוד יותר מכך ­ על חשבון המחאה האנטי­צבאית הגלויה.אך לא רק שאין בכך כדי לטשטש את הביקורת הקטלנית שמעביר פרק, אלא שההיפך הוא הנכון. השימוש התכוף באמצעים אלה הוא המאפשר לרגעים הבודדים של המחאה הגלויה להיות כה מצמררים. כפי שאמר פעם במאי הקולנוע האנגלי קן לואץ', יש לעבוד קשה לאורך היצירה כולה כדי להרוויח את הזכות להשתמש ברגעים דרמטיים בודדים. ופרק מרוויח ביושר את הקטע היפהפה הבא, המתייחס לזכות שלא ללכת למלחמה: "האם לא די היה להיות סתם בנאדם, בחור קטן וטוב, צנוע ועניו, סתם בנאדם מהשכונה, שהולך לקנות חלב בנעלי בית, שלא אוהב את המלחמה, למה שהמלחמה זה פויה, שאוהב את השלום, למה שהשלום זה אחלה, שאוהב לרקוד בליל שבת לנעימת כושי כלב קט, לצלילי האקורדיון, בכיכרות, תחת פנסי הרחוב בשלושת צבעי הדגל" (עמ' 53).והטוסטוס שבכותרת, עם הכידון שלו, זה המצופה כרום והנמצא בקצה החצר? זהו הטוסטוס המוליך את אנרי פולאק, או שמא פולאק אנרי, יום יום, מן המחנה הצבאי הביתה ומן הבית למחנה הצבאי, מן הפויה לאחלה ובחזרה (מחמאות לחגית בת­עדה על התמודדות חכמה עם טקסט בלתי אפשרי לתרגום). זוהי התנועה החולשת על הטקסט כולו, החוויה המרכזית, שעוברות הדמויות ושעוברים בעקבותיהן גם הקוראים. אך הבעיה היא, שאת התנועה המטלטלת והמפכחת בין המלחמה לבין החירות עוברים מעט מדי בני אדם ובדרך כלל גם מאוחר מדי. פרק מודע לכך, והוא מסיים את הכותרת בסימן השאלה המהדהד, המעיד על הנטייה הכללית, ההרסנית, להתעלם מקיומו של אותו טוסטוס עם כידון מצופה כרום, ומן האפשרות להשאיר אותו זרוק בקצה החצר ללא שימוש.amnonyuval@wanadoo .fr