במלוא הדרה ממש באחרונה הוציאה הדרה לוין- ארדי אלבום שלישי בשנתיים שי להב 15/03/02 בגיל 36, הדרה לוין­ארדי החליטה שבא לה לעשות מוזיקה. היא הביאה הביתה אורגן ופצחה בלימוד עצמי. בתוך כמה ימים בצבצו לה מהקלידים טקסטים, אקורדים ולחנים. אחרי כחודש כבר היו בבעלותה עשרות שירים. היא יצרה קשר עם מספר נגנים, וכעבור שבועיים נכנסה איתם לאולפן כדי להקליט את אלבום הבכורה שלה, This is a True Story"". האלבום הוקלט ביום אחד. החודש, פחות משנתיים אחרי שנגעה לראשונה בקליד, לוין­ארדי מוציאה את אלבומה השלישי (!), King O"", שמכיל לא פחות מ­20 רצועות. לאור סמיכות מגוריה לאצטדיון הכדורגל הירושלמי, אין לנו אלא לאמץ את הקלישאה הידועה ולקבוע כי הר הגעש בטדי שוב התפרץ.אבל עם כל הכבוד ללבה, הסיפור הזה עשוי היה להישאר קוריוז חביב, אלמלא היתה יצירתה של לוין­ארדי זוכה לסופרלטיבים חובקי עיתונים. דומה כי הוויכוח היחיד בין מרבית המבקרים היה אם מדובר בג'ניס ג'ופלין הישראלית, או בגירסה הנשית ציונית של טום ווייטס. המחמאות התנפחו, כמובן, לאור הוואקום הממושך בתחום השירה הנשית בארץ, אבל חייבים גם לתת קרדיט לארדי, שמביאה כנדוניה משהו אחר ואמיתי. טקסטים ישירים ובוטים, לחנים כובשים, ובי יחוד שירה שמגיעה משיפולי הבטן. לא פלא שחובבי השוליים הישראלים אימצו אותה מיד. אבל לוין­ארדי (אמיתית, כבר אמרנו?) רוצה לאמצע: "אני שוליים מכורח, לא מאידאולוגיה. השאיפה שלי היא חוזה בחברת תקליטים גדולה, ואני מקווה שהשירים שלי יהיו יותר פשוטים וקליטים. מיינסטרים אמריקני, זה האידאל".פריצה בקריירה מוזיקלית בשלהי העשור הרביעי לחיים היא סוגיה שמטרידה את לוין­ארדי ללא הרף, בייחוד לשלילה (נושא שעוד ידוסקס כאן רבות), אבל יש לה גם יתרון בולט. בניגוד למוזיקאי הישראלי הממוצע, שגורר נסיון חיים עשיר המבוסס על השתתפות בצעירי תל אביב, שירות בלהקה צבאית ומגורים בשינקין, לוין­ארדי הספיקה לצבור חוויות שמספיקות לחמישה אנשים סטנדרטים. היא נולדה וגדלה בירושלים ואחרי הצבא נסעה לניו יורק כדי ללמוד קולנוע NYU­ב. היא סיימה את הלימודים בהצטיינות יתרה ומיד אחריהם ביימה סרט באורך מלא. היא נישאה לג'וש, צלם קולנוע לא יהודי, וילדה את אדם (במלעיל). החיים בתפוח הגדול הם הגורם לכך שרובם המכריע של שיריה נכתבו באנגלית.אבל אז, בתום שבע השנים הטובות, הגיע עידן הרזון. חופשת מולדת בעיר הקודש הפגישה אותה ע ם אהבה חדשה, שהותירה אותה בארץ. "הפרידה מג'וש היתה הדרגתית", היא משחזרת, "למרות שזו היתה אהבה גדולה. הוא מצלם בכל העולם והמרחק הכריע. הילד היה מגיל אפס רק איתי. בהתחלה, אחרי הפרידה, נפגשנו הרבה בחו"ל, אבל זה הלך ופחת. היום כמעט שאין קשר, וזה נוח לשני הצדדים". בשנים הראשונות אחרי הגירושים לוין­ארדי חיה בתחושה מתמדת שהיא אוטוטו חוזרת לניו יורק, תחושה שבדיעבד קצת דפקה לה את החיים בירושלים: "היו לי כמה שנים Void­ב. בסדר, גידלתי ילד, אבל זה תירוץ טוב לאשה שלא עושה כלום. חייתי שנתיים אצל ההורים, כל הזמן על חבילות, בקטע של תכף נוסעת. לימדתי קולנוע בתיכון לאמנויות והתחרבשתי בכל מיני סרטים בלי כסף".ואז, דווקא מלב החרבוש התחילה לפעום המוזיקה. "עשיתי סרט דוקומנטרי על להקה בשם 'אין ספק'", לוין­ארדי מספרת. "הם היו דתיים, נאו­היפים, שהגיעו מסן פרנסיסקו. מיד הפכתי לגרופית שלהם וגם התאהבתי באחד מהחברים. לטעמי, כל דבר גדול חייב להתחיל בהתאהבות גדולה. הרגשתי שיש לי ארבעה בעלים, קראתי להם 'מיי בויז', ופתאום עלה לי הריח הזה של לחיות את המיתוסים התשוקתיים. סוג של היי, לצאת איתם לסיבוב הופ עות וכל זה. אני זוכרת שקראתי פעם ברולינג סטון ראיון עם מריאן פייתפול, שמספרת איך היא התעוררה בוקר אחד מגולגלת בשטיח עם מיק ג'אגר וקית ריצ'רדס, בלי לזכור מה היה בלילה. קינאתי בה נואשות. האימג' הזה חזר לי עם הלהקה, שהיא כאילו אנטיתזה. היה לי כיף שהם דוסים ואני בת. סידרתי להם להיות להקת הבית בטוק שואו הקצרצר של אורי זוהר."ואז, מה שקרה הוא שדיוויד, שהיה אהובי, הלחין שיר שכתבתי. אני באתי ממילים, פרסמתי פעם גם ספר שירה. אורי בחר דווקא בשיר הזה, ופתאום נורא התלהבתי. זה התגלגל להיות משהו יצרי מאוד עם דוביד, לא ידעתי אם התאהבתי בבנאדם או במוזיקה או בשניהם. איפשהו בהתנהלות, חשבתי שהוא צריך להיות בפרונט של הלהקה ובסוף זה גרם לפרישה שלו ולפירוק ההרכב. בינתיים התפתחה בינינו קנאת יוצרים גדולה, כי פתאום קלטתי שאני רוצה להיות דוביד. שרתי קול שני בשקט, וראיתי שהוא בכלל לא מעודד את זה. הרגשתי מסורסת ונפרדנו".במקום לעשות את מה שמרבית האנשים היו עושים בשלב הזה, כלומר להתחיל ללמוד מוזיקה בצורה מסודרת, להתאמן ואז לתור אחרי שותפים מוזיקליים, לוין­ארדי החליטה, פחות או יותר, לאבד את עצמה לדעת, וכהגדרתה: "לקפוץ ראש לתוך בריכת בטון, ביג טיים". היא לקחה את הקלידים, שבקושי ידעה לתפעל, ונסעה להופיע בתיאטרון תמונע. "חשבו שאני מופע אוונגארד", היא צוחקת, "כי כל הנוירוזות שלי התפרצו. שתיתי יין ופקששתי על הקלידים. בשלב הזה עוד נראה לי בלתי אפשרי העניין הזה של לשיר ולנגן באותו זמן. היה ממש מופע אימים, אבל כל מיני אמני מיצגים שהיו בקהל התלהבו ממנו. זה מצחיק, כי בכלל לא רציתי להיות כזו".מי שהכיר אותה, לפחות ברמה השטחית, דווקא לא הופתע ממפגן האוונגארד דלעיל. כשלעצמי, פגשתי בה בכל הופעה אפשרית שנערכה במועדון הצוללת הצהובה בירושלים. היא ניצבה תמיד בצד, רוקדת עם עצמה ועם כוסית יין ומנותקת לגמרי מהמתרחש סביבה. בסטנדרטים הישראליים של להיות תמיד חלק מ"חבר'ה", לוין­ארדי נראתה כמו הדבר הכי מוזר בשטח (ומדובר, להזכירכם, בירושלים, שבה מקובל להיות חריג). "נהייתי ווירדית בעל כורחי", היא מודה. "אני לא רוצה להיות מוזרה, אבל מה לעשות שרוב האנשים מתנהלים בעדר ואני לא. גם כשהתחלתי להיחשף בקידמת הבמה נראיתי מוזר לאנשים. הפוזה העקמומית שלי והצרחות. היו מבקרים שהתלהבו מזה והתייחסו אלי בתור מיצג, אבל אני רציתי לעשות פאנקי ולהיות מיינסטרים. נוצר דיסוננס גדול בין מה שרציתי להיות למה שייצגתי."בבית אני אף פעם לא שומעת מוזיקה שמכנים 'אלטרנטיבית'. אבל תמיד הייתי פה שונה. כשהגעתי לארץ הלכתי עם אדם שהיה בן שנתיים לכל מיני מאורות ברים והסתכלו עלי בעין עקומה. מבחינתי, אני רואה נכוחה את הדברים ולכן מתפקדת על תקן הילד שצועק 'המלך הוא עירום'. השאיפה שלי היא להיות אני עד הסוף. לכן לא גידלתי את הילד לפי קלישאות החינוך, וגם לא הקשבתי לאף עצה שקיבלתי בעניין הדיסק. לא מתוך דווקא, פשוט לא שמעתי אף עצה טובה".לא להקשיב היתה, בדיעבד, העצה הכי טובה שלוין­ארדי יכלה לקבל. לראיה ­ הקריירה המתרוממת שלה היא פרי טוטאלי של גישת עשה זאת בעצמך. "ראיתי בצוללת המון להקות שיושבות שלוש שנים במחסן של אבא", היא מסבירה, "מתווכחות על כל אקורד ואף פעם לא שמעת עליהם. השאלה היא מה יותר חשוב. לשבת עוד יום בשבוע בחזרות כדי להיות מושלם, או לשחרר משהו פחות שלם, אבל לשחרר. אצלי, שבועיים אחרי שפגשתי בנגנים כבר נכנסנו לאולפן, הקלטנו הכל ביום אחד ותוך חודש יצא הדיסק. הוצאתי במודע משהו שלא היה של ם בעיני, ואפילו לא עשיתי מיקסים. פשוט אמרתי לטכנאי, 'תריץ פה קצת אחורה ואני אעשה קול שני'. לפעמים הוא פספס, לא נורא. זה לא מה שיעצור את הדיסק. טיפשי לשבת עשר שנים על פרויקט חייך שלא ייגמר לעולם. יש משהו טוב בלסיים משהו, שמקפיץ אותך מדרגה לפרויקט הבא".מה שעשוי לענות על השאלה הבסיסית ­ איך, לעזאזל, מצליחה אשה נטולת נכסים, גב כלכלי או חברת תקליטים תומכת לממן את הפקתם של שלושה אלבומים בפחות משנתיים? פשוט מאוד, מתברר. עלותו של יום עבודה באולפן ההקלטות היתה כאלף שקלים. על המיקסים, שמייקרים את כל התהליך, היא כאמור ויתרה. סך כל ההפקה, כולל הדפסת הדיסקים ויצירת העטיפות, הסתכם ב­7,000 שקלים. "מאוד שמחתי לגלות שהחברה שייצרה את הדיסקים שמה לי צלופן עליהם", היא אומרת. "הייתי בטוחה שאני אצטרך לעשות גם את זה". השמחה מובנת, לאור העובדה שארדי מתפקדת כמוזיקאית, המפיקה ואפילו השליחה שמביאה את הדיסק עד לעיתונאי. ניסיון אישי.האירוניה היא, שאף חברת תקליטים לא היתה מספקת לה יחסי ציבור טובים כמו שהיא עושה לעצמה. על פי הנוהל המקובל היו שולחים את הדיסק בדואר, מוודאים טלפונית את דבר הגעתו אח רי יומיים ומוסיפים משהו כמו: "שמעת כבר את הדיסק? הוא נו­רא מיוחד. אולי תעשה עליה אייטם? היא נו­רא מיוחדת. סיפרתי לך כבר שהיא אם חד הורית?"."הן עושות טעות, החברות", מנתחת לוין­ארדי, שהספיקה להכיר את הצד ההפוך ככתבת תרבות בעיתון ירושלים. "הן משקיעות את המשאבים המצומצמים שלהן בהפקות ענק ומשאירות גרושים ליחצ"נות. וזה בדיוק מה שצריך מחברה גדולה, יחצ"נות וקידום. אני לא מתכוונת לשליחת מכתבים בדואר, אלא לעבודה מקצועית, בדיוק כמו שמפרסמים מוצר מסחרי בטלוויזיה. הד ארצי לא היו צריכים לפטר שתיים מתוך שלוש יחצ"ניות, אלא לקצץ בליין גיטרה באולפן".זה לא אומר, אגב, שלוין­ארדי לא מנסה להתדפק שוב ושוב על דלתותיהן של החברות. היא גם לא מכחישה זאת. אבל הבעיה שלה איתן היא עקרונית בהרבה מדרכי שיווק הדיסקים: "הזמן שלוקח לחברה להחליט אם להוציא למישהו דיסק הוא פשוט ארוך מדי במושגים ישראליים. יכולתי לחכות כמה שנים, כמו שעושים הרבה אמנים שיש להם את האשליה שאם הם במשא ומתן עם החברה, הדיסק תכף ייצא. זה אף פעם לא קורה, ואז נוצר דיליי ארוך, ואין קשר בין התוצאה למי שהאמן נהיה בינתיים. הדיבור הזה לא בא מתוך התרסה, להפך ­ אני רוצה שתוציאו אותי, אבל אני לא אשב ואחכה לכם. הבעיה היא שכבר מיציתי את כוחותי כתעשייה של איש אחד, ואני לא מתקדמת הפקתית. צריך גב כלכלי מסיבי וכוחני כדי להגיע לקהל שלא גר בשינקין. הפעילות הזו גם מתישה אותי, פיזית ונפשית. יש לי לא מעט נפילות מנטליות, ואני מתמוטטת כל יומיים וחצי".חלק מההתמוטטויות האלה מונצחות בשירים שלה. בעצם, כל פרט מחייה מונצח בשירים, וזהו חלק מסוד קסמה. אם הורגלנו בארץ לזמרות ענוגות, שעולות לבמה עם גיטרה אקוסטית, שמלה חגיגית ושירי משוררים, הרי שלוין­ארדי מספקת חוויה הפוכה. היא שרה בגרון ניחר על זיונים, משברים ואהבות מטורפות (ואף פעם לא תתפסו אותה בשמלה). "לזמרות בארץ יש בריחה מהתעסקות ישירה עם דברים", היא טוענת. "תמיד יש דיבורי אהבה כאלה, אבל שום דבר לא נוגע. בורחים למטאפורות וקלישאות. או טוב לי, או רע לי. זה קורה גם צורנית. תמיד יש מפיק ש'לוקח אותן' ו'עושה אותן'. למה אין פה מפיקות מוזיקליות? את אפרת בן­צור, למשל, הפיקו עד לשינוי שם משפחתה. זה לא ברור לי, כי נורא כיף לכתוב מהבטן. לשיר על דברים אינטימיים זה משהו שבא לי בקלות, הרבה יותר מלדבר עליהם".טענה שלא ממש תוכח בשורות הבאות. חלק גדול מהשירים של לוין­ארדי מתמקדים בנושאי בדידות, תשוקה והפער המתסכל שביניהן. פער שרק מתרחב עם הגיל. "הייתי רוצה להיות בת 22", היא אומרת, "מהסיבות הכי פשוטות ואמיתיות. כי אני רוצה להיות נורא יפה וזה. העובדה שאני בת 38 היא אישיו גדול ומטריד מאוד אצלי. נראה לי שמלחמות הפמיניזם נעשות במקומות הלא נכונים. גבר מתבגר נתפס אסתטית כסקסי יותר. כל קמט מעניק לו עומק. ואשה, היא פשוט זקנה. אתה רואה את זה בהתבטאויות הכי פשוטות שיוצאות מהאנשים הכי נאורים, וזה חוסר השוויון האמיתי. גם אני קורבן השיטה, אבל עם יצר נקמני. אני רוצה אותם צעירים, יפים וחתיכים כל עוד הם רוצים אותי. הבעיה היא שהם כבר לא רוצים אותי. ביחסיי עם גברים הייתי עם כאלה שהיו הרבה יותר מבוגרים ממני, הלוואי שזה היה הפוך. לא בא לי להיפרד מהקמטים שלי. אני אוהבת אותי, אבל הבנים לא. יש פער ברור בין איך שאני נראית לאיך שאני מרגישה מנטלית".פער אחר מצוי בין גיזרתה הדקיקה והנערית של לוין­ארדי, שבדרך כלל מכוסה בפריטי אופנה נעריים לא פחות, ובין תווי פניה המסגירים את גיל ה. היא מודעת לעניין, ולא מנסה לטייח אותו במייק­אפ: "בחברה שלנו הנטייה היא להתכחש לבעיה הזו בצורה קיצונית. ביטויים כמו 'נוח לי', 'מה שחשוב זה הבפנים' ו'לא הייתי חוזרת 20 שנה אחורה' הם מגוחכים בעיני". מצד שני, בגילה הנוכחי לוין­ארדי חשפה סיפוקים מסוג חדש: "להופיע שעה וחצי על במה זו פשוט אורגזמה", היא מכריזה. "זה הדבר הכי חזק בחיים, חוץ מהבן שלי כמובן. צר לי שאני צריכה להמתין שלושה שבועות בין האורגזמות, אבל אין על זה. אני מדברת על עוצמות ותשוקה, לא על מניירות כוכבניות. זה גם הייחוד של עשייה עצמאית. לא להגיד 'אני נורא יפה ומוכשר, אז שמישהו יגלה אותי', אלא לעשות ולחכות שהכוכבנות תגלה את עצמה."זה גם פתח לי פתח אדיר לתקשורת. את הדברים הכי חשובים בחיים אני אומרת בשירים. העשייה המוזיקלית הפכה אותי ליותר שמחה וריככה את המחשבות והאמירות שלי. אני מופתעת מהאלמנט של הקבלה החברתית ומהחום, ופחות מההכרה שהמוזיקה זכתה לה. מופתעת מזה שהולכתי את המהפכה הנשית של עצמי, והיא אפילו קצת הצליחה". זה נשמע כמו הפי אנד קלאסי, אבל לוין­ארדי לא קראה במקרה לאלבום הבכורה שלה "זהו סיפור אמיתי". בסי פורים אמיתיים, לכל דבר יש מחיר: "לרדת מהופעה זו חוויה מנטלית קשה, כי שום דבר לא מתקרב אפילו לריגוש הזה. זה גם מחזק בעיה שתמיד היתה לי בהתנהלות של הדברים הקטנים. קשה לי אפילו להיכנס לבנק. העילגות הזו והווירדיות החברתית הן תשלום על המקומות שרציתי להגיע אליהם. מאז שאני במוזיקה מנות האלכוהול עלו, הדרמות הפכו ליותר אינטנסיביות וכך גם ההתאהבויות. זה טוב, אבל קשה".