הקדוש נתן זהבי נפרד מאלון גולדנברג, הבן של החבר הכי טוב שלו, שנהרג בפיגוע בואדי ערה נתן זהבי 26/03/02 לכל מקום אליו הגיעו אנשים היו נעצרים ומביטים בו בעיניים בוהות. "אלוהים, כמה הוא דומה לג'יזוס", היו אומרים. אלון גולדנברג, 27 וחצי, נרצח בדרך לנצרת, לבית המשפט בגלל איזו עבירה מחורבנת, שהמקסימום שהיה יכול לחטוף עליה במקרה הרע היה 200 שקל קנס.1.98 מ', משקל 83 ק"ג, גוף שרירי בלי אף טיפת שומן, ראסטות בלונדיניות צרובות שמש, זקן ג'ינג'י קטן, עיניים כחולות­ירוקות. בנאדם טוב שלא הזיק לאיש בחייו, אמרו עליו ילדי הפרחים כשהקיפו את קברו הרענן ושרו לו שירים. ילד ים, גולש, יוגיסט, טייל, צלם, פילוסוף בתחילת הדרך, בנאדם שכאילו לא היה שייך לעולם המטורף שלנו, עלה בסערת פיצוץ ואש השמיימה בגלל מתאבד מתוכנת שנשלח על ידי שכן מניאק, מאלו המוגדרים בני דודים. עוד קורבן למאבק הבלתי פתיר בין הצאצאים הארורים של אברהם אבינו.ביום שלישי שעבר עסק אלון בבניית מתקני עץ לילדים בכפר ילדים הנבנה בניצנים שבדרום. בערב הוא הגיע לבית הוריו בת"א, עשה את הערב בבית עם אביו שלמה גולי "הדייג" גולדנברג, אמו, בתיה, ואחיו הצעיר, דרור. "אבא, אתה צריך את האוטו מחר?", שאל. "כן", ענה גולי, "יש לי סידורים בנמל ובעוד כמה מקומות". "או.קיי", השיב אלון, "אני אקח את האוטובוס הראשון ב­5.30 בבוקר".כבר איזה שנה יש לו איזה תיק מטופש, שהחל בטמטום של שוטר שלא למד את הנחיות המפכ"ל שיש עבירות קלות שאינן מוגדרות פשע שלא עוצרים בגינן, והמערכת לא מתעסקת איתן. זה נמשך בהליך מתמשך של דחיות אינפנטיליות של המשפט והסתיים בפיצוץ באוטובוס לנצרת. גולי מארגן בר מצווה כיד הדייג חוף מציצים, :1974 זלדה לברטובסקי, בלונדה שופעת עם בגד ים נמרי, תופסת שמש מתחת לסוכת המציל. הבת שלה, בתי, בלונדה לא פחות, נמצאת בחודשי הריון מתקדם. בתי היא אשתו של חברי מנוער, גולי הדייג. בחוף הזה, שבו מתרכזים דייגי בורי, דייגי בלונדיניות, וסתם כאלו שדגים כל דבר שזז, שתי בלונדות זקוקות לשמירה אישית ממטרידנים ומציצים, בעיקר כשמהבגד ים של זלדה אפשר בקושי לתפור חליפה לכלב האש­פאפי.בנובמבר 1974 נולד אלון ­ ילד ים בלונדי ותכול עיניים.ב­1975 אלון הפצפון מתחיל את הקריירה הים תיכונית שלו בחוף הדתיות.אני עוקב אחרי הגידול שלו מאותו יום. לקראת הבר מצווה של אלון מחליט גולי הדייג, שלא נולד למשפחת רוטשילד, לעשות לבן שלו בר מצווה ברמה של חמישה כוכבים. "וואלק, אני רוב הזמן בים, לי לא היתה בר מצווה מי יודע מה, אז לפחות שלאלון יהיה זיכרון מאירוע אירוע", הוא אומר. השתתפתי עם גולי בהכנות, לא עשינו חשבון, טונות אלכוהול, הבאנו דגי ים ישירות מהסירות לאולם פילץ על חוף הים ליד הטיילת. הבאנו נגנים, זמרים, בקיצר יצא חתיכת בר מצווה מהסרטים.אני זוכר שבאותו אירוע הסברתי לאלון שאני שונא אירועים כאלו ולא נוהג להשתתף בהם, אבל גולי ביקש ואני לא יכול לסרב לו. אלון שאל על כל מי שהגיע, מי הוא ומה הוא, ואם הוא איש טוב או איש רע. הסברתי לו אז את הביטויים פוזאי, חארטטניק, פסטרמה וכו'. אמא שלו ביקשה שאני לא אהרוס לה את הילד. הבר מצווה של אלון היא האירוע האחרון שנטלתי בו חלק. לך תדע ש­14 שנה אחר כך אני אקבור את הילד בעל פני המלאך, מה עוד שלבתי קברות אני בחיים לא מגיע. אלון חורש את המזרח ודרום אמריקה ילדי ים הם לא מי יודע מה חובבי בית ספר. הם מעדיפים את ההשכלה הים תיכונית על פני הלימודים בעירוני ה'. בגיל 16 מתקרב אלון גולדנברג לגובה 1.90 מ', מה שמביא אותו באופן טבעי למגרשי הכדורסל. למרות שהוא שחקן בכלל לא רע, הראש שלו הולך לכיוונים אחרים, ובטרם הוא מתחיל בקריירת ה­ ABN הוא עובר לענף הגלישה.את הקריירה הצבאית שלו כאיש הנ"מ הוא מחלק לשניים: שנה וחצי במנרה שבצפון, שנה וחצי במשאבי­שדה שבדרום. בשני המקומות הוא מתלהב מיפי הנוף, מהעוצמה שבטבע, מה שגורם לו אחרי השירות הצבאי להתחיל לטייל ולנדוד בכדי לספק את יצר ההרפתקנות והאהבה להיות בדרכים.בכדי לעשות כמה לירות למימון המסע הראשון שלו עובד אלון, שכבר מתנשא לגובה של כמעט שני מ', על ספינת הדיג יסעור. אביו, גולי הדייג, חולם שבנו ימשיך את הדרך שלו ויהיה יורד ים. מגיל 13 עוסק גולי בדיג. הוא התחיל עם בוסה (מקל דיג פשוט מקנה סוף), עבר לחוטים עם פתיונות, התקדם לדיג בחאסקה, וכך לאורך השנים הגיע לספינת דיג, אותה בנה במו ידיו עם שותפו לספינה, אורי שרון, בנמל טורקי נידח.אלון עובד עם אביו בדיג. ארבעה מ' לבית גולדנברג מדייגי ם בחופי הים התיכון. עבודה עברית, דייג יהודי ­ מחזה נדיר.יצר ההרפתקנות של אלון מביא אותו למסעו הראשון ב­,1996 להודו ולסרי­לנקה. הוא מתחבר בקלות לטיילים מכל העולם, עוזר לאנשים במצוקה, מגדל שיער, מתחיל להתעניין באמונות המקומיות, מצלם ומתעד את מסעותיו, עובר להיות אדם רוחני, למרות שעדיין אינו בטוח מה בדיוק הוא מחפש.אחרי המסע הראשון בא התיאבון. הוא חוזר לעבוד בדיג, בסבלות, בעבודות מזדמנות, ואוסף כסף למסע הבא. היעד ­ דרום אמריקה. ב­1998 הוא יוצא לדרום אמריקה, חורש את צ'ילה, ארגנטינה, פרו, אקוודור, קוסטה­ריקה, נקלע לרעידות אדמה, לסערות, נתקל בטוב וברע, במתח ויצרים, אבל מתגבר על כל בעיה ברוח טובה, באנושיות, בדברי רוגע. הדמות האצילית שלו מקרינה שקט על אנשים, והוא רוכש ידידים, בעיקר ידידות, מכל רחבי העולם.גולי הדייג הקשוח נכנס לפעמים לקטעים של אטרף מדאגה, בעיקר כשבעיתונים ובטלוויזיה מתפרסמות ידיעות על רעידות אדמה וסופות בדרום אמריקה, ואלון, שנמצא באזורי המצוקה, אינו מתקשר. כשכבר נוצר הקשר, וגולי שואל אותו איך עברה עליו רעידת האדמה, הוא משיב לו: "לא ידעתי שהיתה רעידת אדמה, הייתי בג'ונגל". את כל הנסיעות שלו הוא מתעד באלפי צילומי טבע מרהיבים, רגישים, עוצרי נשימה. אלון מתחבר לטבע ולומד פילוסופיה כשאלון חוזר מהמסע הוא הופך שותף פעיל באירועים של חובבי טבע, מיסטיקה, איכות הסביבה. הוא נוטש את העיר לטובת חולות המדבר בדרום, או הרי הצפון הירוקים. הוא שותף פעיל בוופסאנה, וגוזר על עצמו שתיקה והתנזרות. הוא משתתף בריינבו עם ילדי הפרחים המודרנים, הוא עובר לשנטיפי בלהבות­חביבה, לבומבמלה בניצנים, לבראשית במגידו. בכל מקום הוא מוקף בחברים אוהבים, שמאוהבים בענק הנראה כדמות של קדוש בציורים עתיקים.בין נסיעה לנסיעה לומד אלון פילוסופיה באוניברסיטה. הוא משקיע הרבה מחשבה במהות החיים, בפנימיות, הוא מתעמק בנושא ההארה, הוא נכנס עמוק לעניין האנרגיות החיוביות, הוא מקרין סביבו רק טוב ורוגע, למרות שהוא חי בסביבה עצבנית למדי (אני, למשל).בתקופת הלימודים שלו וההשתקעות שלו בנושאים פילוסופיים, הוא כותב קטעי הגיגים שאת אחד מהם מוצא אביו, שהמום מעוצמת הדברים והקשר שלהם לאסון. וכך כתב אלון ב­24 ביולי :1999"הכאב הוא החברבפחד אני יוצר.הכאב מכריח אותךלהיישיר מבט למולךלעצמך, לאמת שאתה מבין שהפחד הוא המצאהאשלייה שגורמת לך להיתקעורק הכאב בועט בך רגע לפני שאתה הופך לא דמה.חוזר שוב לתנועהלריקוד לשירה ליצירה לאהבהלכוח הבריאה שמעולם לא נפסקה אה... אה..הכאב הוא החבר של הפחדהאם חייב אני לחיות איתם לנצח ביחד?" אדון שרעבי ממצפה­רמון מתפרק אהבתו למדבר ולדרום גורמת לאלון לשכור חדר מהאדון שרעבי תושב, מצפה­רמון, אדם דתי, ליכודניק, שמוקסם מהבחור הענק שמתגורר אצלו. לא הייתי מתוודע לקטע עם אדון שרעבי, אלמלא הרמתי ביום חמישי אחרי הקבורה את הטלפון בבית גולדנברג. מעברו השני של הקו נשמע קול מרוחק ששאל בתקווה: "אלון?". "אלון נרצח", השבתי לו, ושמעתי קול שבר נורא: "השם נתן והשם לקח, יהי שם אדוני מבורך".אדון שרעבי הציג עצמו כבעל הדירה בה התגורר אלון, הוא ראה ידיעה בעיתון ולא האמין שדייר המשנה שלו נרצח. מעבר לקו נשמעו קריאות שבר של הגברת שרעבי: "הוא היה כמו בן שלנו, היינו מדברים שעות, ביקשתי ממנו שיתחתן, יש לנו בת בגילו. הוא היה כזה נשמה, כזה טוב".אדון שרעבי התפרק בטלפון, כמו עשרות ומאות ששמעו בכל רחבי הארץ שאלון גולדנברג, "המלאך", "הגולש", "הקדוש", נרצח.בנסיעה האחרונה שלו להודו לפני שנה נכנס אלון חזק לעניין היוגה. במרחקים הוא מתקרב לאחיו, דרור, שנמצא אף הוא במסע בין מדינות המזרח. בין השניים נקשרת חברות עמוקה, שגורמת אושר לגולי ובתי. הדייג הקשוח לוקח איתו לים פקסים שהשניים שולחים אליו ממזרח אסיה, וקורא ב הם פעם אחר פעם, ומגלה בכל פעם מחדש את "הראש הטוב" של שני בניו.באחת משיחות הטלפון של אלון מהודו הוא שואל את גולי מה קורה בארץ. "פיגועים", משיב לו גולי לקונית. "אז לא כדאי לחזור?", שואל אלון, וחוזר בדצמבר האחרון ארצה.בבקרים הוא עולה לגג בית הוריו ועושה מדיטציה, חוזר רגוע ושליו, מקרין סביבו אווירה של שלווה, דבר נדיר במדינתנו המטורפת. לכל מקום שהוא מגיע, בכל חברה שהוא יושב, הוא מעביר אנרגיות חיוביות. בימים האחרונים הוא היה מאושר שהוא יוצר במו ידיו עבודות נגרות למען ילדים, כשלמד באוניברסיטה הצטרף לפרויקט פרח וטיפל בילד ממשפחה הרוסה. הילד נקשר בו בכל נימי נפשו. לאיש לא היה אומץ לספר לילד שהמלאך שלו עלה השמיימה. בידיים של פרופ' היס ביום רביעי, 20 במרץ ,2002 יצא אלון מבית הוריו ברחוב דיזנגוף לתחנה המרכזית החדשה. השעה ,5:00 והוא מצטייד במיני דיסק, ספר של קרלוס קסטנדה, "הצד האינסופי של היקום", פלאפון למקרה שיצטרך לעשות שיחות כלשהן בנצרת, ורצון להיפטר מהמשפט המחורבן ששיבש לו את העבודות בכפר הילדים בניצנים.בסביבות השעה 7:15 דווח לראשונה על פיגוע באוטובוס בוואדי­ערה, ועל נפגעים רבים. גולי הדייג שמע על האירוע בהיותו ביפו. אני שמעתי על האירוע בבית. גולי צלצל ואמר לי שאלון היה בדרך לנצרת באוטובוס הראשון, ויש לו הרגשה לא טובה.חיכינו לעוד פרטים. נסעתי לרדיו להתכונן לתוכנית, הפרטים שהחלו לזרום היו מדאיגים, הרוגים, עשרות פצועים, לציבור נמסרו טלפוני חירום לבירור.בבתי החולים לא היה פצוע בשם אלון גולדנברג. הפעלתי חבר עו"ד, והוא ביקש מפקיד העזר לבדוק אם אלון הגיע לבית המשפט בנצרת. עברו מאולם לאולם, הכריזו במערכת הכריזה, ואלון איננו.צלצלתי לחברים במד"א, לחברים בזק"א (זיהוי קורבנות אסון), לאלון אין שום סימן בשום מקום.ב­10:45 אני מודיע ברדיו שאני לא מסוגל לשדר, נוסע לגולי.מנסים למצוא אות חי ים מכל כיוון אפשרי. נאדה.באיזה שלב מחליטים לנסוע למכון הפתולוגי באבו­כביר. גולי, האח דרור ואני. המתח חותך את האוויר, דמעות בזווית העין, לחץ בחזה. הודעה טלפונית שקיבלתי בטלפון אינה מבשרת טוב, בין הגופות ישנה גופה העונה לתיאור: 1.98 מ', ראסטות בלונדיניות, קעקוע על הזרוע הימנית...בתאריך 8 במרץ ,2002 שלושה ימים אחרי הפיגוע בסי פוד מרקט, שבועיים לפני הפיגוע באוטובוס בוואדי­ערה, פרסמתי במדור זה את הקטע הבא: "...ברדיו מתנגן משהו כמו 'הו מלנכוליה', מחר יום חדש, מחר יהיו 'גיבורי תקשורת חדשים', מחר יהיו הורים שכולים חדשים, יתומים טריים, חברות בוכיות, גברים מזילי דמעות, ברדיו ינגנו את 'דמעות של מלאכים' ו'אין לי ארץ אחרת', רובי ריבלין ועוזי לנדאו יככבו ברשת ב', בניזרי ורן כהן בערוץ ,1 ליברמן ייצא למלחמה בגל"צ, לימור תזקוף את גב האומה ב'ערב חדש', חיים רמון ירצה על הגדר המבטיחת שקט ב'ערב ישן', החבר'ה של זק"א ישלחו עוד משלוח בשר ודם למכון הפתולוגי באבו­כביר, וכולנו, על זמן שאול, נמתין לתורנו להגיע לידיו עתירות הניסיון של פרופ' יהודה היס".בצהרי יום רביעי, ה­20 במרץ ,2002 אני מר גיש את מגע ידו של פרופ' היס במכון הפתולוגי, בחדר ההמתנה למוות ישבנו ובכינו.גולי ודרור הלכו להיפרד מאלון בחדר המתים, אני נפרדתי ממנו בפינה נסתרת בחצר האחורית, שלא יראו את ים הדמעות שנזל מעיני. + המכתב של סבא מאיר עלילותיו בימי המחתרת לא כולן פורסמו. מאיר, הסבא של אלון, אביה של בתיה, התפרק כששמע על האסון. "אם הייתי צעיר ב­30 שנה", הוא לוחש לי. ידעתי מה הוא עומד לומר וביקשתי בשביל הכבוד של אלון שלא יגיד.אהבתו לשני נכדיו מבתו היחידה היא ללא גבולות. לפני זמן קצר הציע לאלון אלף דולר שיחתוך את הראסטות. אלון חייך וסירב. הוא היה יושב איתו שעות ומסביר לו את פילוסופיית החיים שלו. בחייו לא כל כך הצליח לשכנע אותו, אחרי מותו אולי כן. מאיר הקשיש כתב לזכרו, מעין בקשת סליחה. האיש הקשוח נשבר. וכך כתב:"היית האור של כולנו, ולעולם אורך לא יכבה. דמותך השקטה המקרינה אמונה באנשים ובטוב, לא היתה דרכם של המרצחים, אשר רצחו אהבה ואמונה. וחבל, חבל מאוד, כי מרצחים צמאי דם רצחו את אמונתך זו. לימדת אותנו, המבוגרים והזקנים, מה הם שלווה, אורך רוח, נימוסים וכבוד לסביבתך. כל זאת תוך שהתווכחנו עימך, אך לך היתה הסבלנות להסביר את דרכך, הדרך היחידה לחיים בעולם בידידות, אחווה ללא אלימות. חבל שדרכך זו עדיין לא מקובלת על רובו של עולם זה.אלון יקירנו, ביושבך במרומים, בגן עדן, בהשקיפך עלינו, סלח לנו כי לא ה בנו את דרכך כי אפשר להפסיק את האלימות בזמן שמסתובבות חיות טרף, שלעולם לא יקבלו את השקפתך. סלח לנו אלון ­ אנו יודעים כי מושבך בין צדיקים. אנא, שמור לנו מקום לידך, כי בזכותך נוכל לשבת באחרית ימינו בין צדיקים וטהורים".