"השואה נמצאת במחזור הדם שלנו"
"זיכרון השואה הוא כמו דופק. אני רוצה להקשיב לדופק, להתנגח איתו, לא לשמוע אותו לפעמים כי אני רוצה לחיות, אבל הוא שם כל הזמן"
אסף חיים
09/04/02
יותר מחמישים שנה עברו מאז התבצע השואה והזיכרון עדיין מעצב את חיינו. השואה תמיד פה, מכתיבה את השפה, את השקפת העולם הפרטית והציבורית. אין לנו דרך להתנתק ממנה. הסופרת נאווה סמל, דור שני לשואה, שמרבה לכתוב על השואה, אומרת: "השואה נמצאת במחזור הדם שלנו. אני מרגישה שזה כמו לעמוד מול המראה עם מראה ביד, לראות הכפלה של הכפלה. כך השואה מוכפלת ומועצמת. היא לא נעצרה בטראומה עצמה, החרדה הקיומית משוכפלת כל הזמן ביומיום שלנו. כשהיתה התקפת טרור באלון מורה ואשה הסתתרה עם התינוק, הדימוי היה החרדה הקיומית בגטו. הרפלקס המותנה שלנו מוביל אותנו למקום הזה."אני מאמינה גדולה בזיכרון הרגשי. בספרי 'צחוק של עכברוש', אין שריד לזיכרון המקורי אבל הזיכרון הרגשי קיים. אני חושבת שגם בעתיד יחוו כאב אמיתי שבא ממקום של הזיכרון המקורי, העדים הולכים ומתמעטים ואז הדור שלי יהיה דור הזוכרים, אלה שיודעים על האירוע מכלי ראשון ואנחנו נהייה עדים אותנטיים אבל זה לא ייעצר בנו, זה יזרום במחזור הדם, יועבר מאחד לשני כי ההשפעה שלו קיימת בתוכנו.אי אפשר לגדל ילדים ולחיות יום יום אם אתה בתוך זוועה. לכן הניצולים, ב רפלקס שיקומי מדהים, שמו את הטראומה בכספת רגשית והתקדמו עם החיים. אבל זה כל הזמן פעל בתוך מחזור הדם. הדמויות שלי חוות את כאב הזיכרון עצמו, גם אם הפרטים האמיתיים לא ידועים להם. אבל הזיכרון הוא כמו דופק. אני רוצה להקשיב לדופק, להתנגח איתו, לא לשמוע אותו לפעמים כי אני רוצה לחיות, אבל הוא שם כל הזמן."בעיקר מדובר בניסיון למצוא את הניסוחים המדויקים ביותר למצב רגשי שהוא חסר מילים. זה גם פרדוקס. למשל המילה חושך, שנמצאת בספר כי הגיבורה היתה בחשיכה מוחלטת במשך שנה. אז איך אסביר את המילה חושך לאדם שבשבילו חושך זה לילה"?"הפיגוע הנורא בנתניה זרק לנו את השואה בפנים בעוצמה אדירה", אומרת חנה יבלונקה, ראש המסלול ללימודי מדינת ישראל במחלקה להיסטוריה באוניברסיטת בן גוריון. "חמישה מההרוגים הם ניצולי שואה ואי אפשר להתעלם מזה. אין חדירה יותר קשה של השואה לתוך האקטואליה שלנו."החברה הישראלית רדופה בחרדה קיומית בסיסית בגלל השואה. לארץ הגיעו יותר מחצי מיליון ניצולים ויש להם ילדים ונכדים שגדלו על איזה ריק, מוות, וזו תחושה שמלווה אותם מאז שהם נולדו. זו קבוצה מאוד גדולה, אנשים בגיל 40­50 שמ חזיקים את המדינה הזו. כל השאר, כולל המזרחים, גדלים על הסיפור הזה ומתחנכים עליו. אנחנו אוכלים שואה ונושמים שואה. השואה היא מעצבת התקופה".השואה, שהיא קנה המידה לרוע המוחלט, משתרבבת כמעט לכל תחום, מושכת בחוטים האפלים ביותר של הפחדים שלנו. יבלונקה: "די אם ניזכר במה שעשו לרבין בהקשר של השואה בימים שקדמו לרציחתו. כולנו ראינו את כרזת האס.אס וההשוואה של ממשלתו ליודנראט ושמענו על גבולות אושוויץ. השואה כיכבה בהסתה נגד רבין. בצד השני, נעשתה השוואה בין ילדי המתנחלים לילדי המפלגה הנאצית. השואה משפיעה גם על הערבים ועל תפיסתם הפוליטית והם מנסים לנצל אותה לצרכיהם. ברור שהשימוש בשואה והאנלוגיות ההיסטוריות שנעשות לשואה בכל דבר מגמדות את הזוועה, שאין לה אח ורע בתולדות האנושות. השימוש התכוף מעוות את הזיכרון הנכון."העם היהודי מנה 20 מיליון לפני השואה והיום הוא כ­11 מיליון. השואה חיסלה את הציביליזציה היהודית. רוב העם היהודי חי באירופה ומכמני התרבות שיצר נהרסו. זה פצע פתוח ומדמם. השואה היא עדיין הנושא הכי טעון בשיח הישראלי. השואה נמצאת כל הזמן ברקע ומשפיעה על ההתנהגות, על המחשבה, ומעצבת אותן. השואה תמיד עולה, למשל לפני מלחמת ששת הימים כשדיברו על שואה אפשרית. מדובר בצברים, המדברים שמתקרבת שואה. אבל השואה גם מעוותת את הראייה שלנו. הישראלים תופסים את הסכסוך עם הפלסטינים כאיום על הקיום שלנו בגלל השואה. קיימת בנו תחושת חרדה שאי אפשר להתווכח איתה ואולי הערבים לא מבינים את זה."התחושה הזו שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו מונעת מאתנו להיות אומה נורמלית. אנחנו כל הזמן על סף יאוש עמוק. זה גם הכישלון הכי גדול של הציונות, שחשבה שאם תהיה מדינה ליהודים, יגדל פה דור נורמלי. זה לא קורה כי אנחנו סוחבים איתנו את חרדת הגלות וזה מונע מאיתנו להרגיש חלק אינטגרלי מהמרחב שבו אנחנו גרים. כל הסכם שלום מלווה בנבואות חורבן נוראיות".