"אנחנו חייבים גדר. אחרת אין לנו חיים" יהודה עמר, חבר מרכז הליכוד: "עשיתי חומת מגן בתוך הבית" שלום ירושלמי 14/06/02 ביום שלישי בשעה 09:30 בבוקר ירד ראש השב"כ אבי דיכטר מהג'יפ הממוגן שהסיע אותו בתוך שיירה גדולה ומאובטחת, וניגש לתצפית רם­און, על קו התפר בצפון, באחד המקומות הרגישים והמסוכנים בארץ. הפסטורליה המדהימה מסביב הטעתה, כמובן. שדות הכותנה של מושב רם­און הוריקו, ובריכות הדגים הכחולות השתלבו בתוכם כמו בציור. הכפרים הערביים ימון, זובבה וסילי, היושבים על הגבעות ממול, בשטחי הרשות הפלשתינית, נדמו לפתע שקטים ולא מאיימים. אפילו ג'נין, ממרחק של ארבעה קילומטר בקו אווירי נראתה ציורית משהו. תל תענך המקראית, שמזדקר ממש מול התצפית, הוסיף לרגע את הרושם שדיכטר בא לסיור ידיעת הארץ. רק כמה שניות חלפו, והמקום השלו­לכאורה חזר למצבו האמיתי כאזור מלחמה מוכה אסון. כלי נשק נדרכו, מפות נפרשו ופלאפונים התחילו לזמזם ("תעיף אותם מעבר לגדר, בחזרה לשטחים", הורה העוזר של דיכטר למישהו מעבר לקו). רב­פקד גידי עובדיה, מפקד פלוגת כוח מג"ב בגיזרת התענך, סיפר לדיכטר ש"אני תושב גן נר הסמוך, ומבחינתי זו מלחמה יומיומית על הבית". רפ"ק עובדיה, שתידרך את ראש השב"כ, לא שכח גם לקטר, ובעצם חשף את חוסר הרצינות, או המחסום האידיאולוגי, או שניהם, שעומדים בין ראשי המדינה ובין קווי התפר. "אין לי פה סד"כ (סדר כוחות), אין לי אמצעים. אני דומה לחיל אוויר, שבמקום מטוסי אף­16 מקבל נצנצים". דיכטר, במכנסי 'ליוויס' שחורים ומשקפי שמש כהים במיוחד, שמע את הדברים בעניין. מדי פעם סידר את האקדח שתלה על החגורה. בחודשים האחרונים הפך ראש השב"כ ללוביסט מספר 1 של גדר ההפרדה מול הפלשתינים, ועורר בכך את זעמו של שרון, מנהיג הליכוד, שרואה בנפש חצויה איך ארץ ישראל המערבית מחולקת לו ממש מול העיניים. דיכטר מאמין כי הגדר, אם תיבנה כראוי, תיתן מענה רציני מול הטרור הפלשתיני. על בסיס האבחנה הביטחונית הזו, קמו לאחרונה מערכים פוליטיים חדשים, בימין ובשמאל, ושורה של תנועות ציבוריות, התומכות בהפרדה, מ'יוצאים גדולים' ועד 'גדר לחיים'. הוויכוח הלאומי הזה רק מחריף עכשיו, עם תחילת העבודות. "ברצועת עזה הגדר הוכיחה את עצמה", אמר אבי דיכטר לדני עטר, ראש המועצה האזורית גלבוע, ויו"ר פורום מרחב התפר. "אבל גדר לבד לא תעזור. צריך גם אזורי תפר ופעילות ביטחונית מסביב לגדר. זה לוקח זמן. גם הקמת הגדר בעזה נמשכה הרבה זמן. היא עלתה וצנ חה, עלתה וצנחה והרבה כוחות רדפו אחרי הפלשתינים שחיבלו בה. בסוף עשו תפיסת ביטחון, ואז הכל השתנה. היו תקופות שמי שחתך את הגדר היו בעיקר גנבי רכב יהודים, שרצו להעביר מכוניות פנימה". אחרי התדריך הכללי עבר רפ"ק עובדיה לתיאור מקרה ספציפי, שהמחיש היטב את חשיבות גדר ההפרדה: ב­2 באפריל השנה הגיע מחבל, כנראה מכפר ימון אל הקו. הוא ירד בניחותה לתעלה, טיפס בקלות מעל מעקה הביטחון, חצה את שדה הכותנה, חתך את גדר הביטחון החדשה של רם­און, עבר את החממות ומצא את עצמו בתוך המושב. בבית הראשון איש לא פתח לו את הדלת. המחבל פתח באש מבחוץ על משפחה בבית הסמוך, אבל איש לא נפגע. בינתיים הוזעקה למקום כיתת הכוננות, שאנשיה הם יוצאי יחידות מובחרות. המחבל נמלט, וחצה בלי בעיה את הקו הירוק. מסוק של צה"ל איתר אותו במנוסתו וחיסל אותו ביריות. האירוע נגמר בנס. המעקה מנופץ בשלב זה של הביקור זיהה ראש השב"כ את העיתונאי, ועוזריו סילקו אותי באדיבות. ירדתי לעבר הפועלים ממול, שהקימו את מעקה הביטחון. מוחמד מכפר קרע ועלי, הטרקטוריסט מאיכסל, הניחו עיקולי ברזל בגובה חצי מטר על הקו הירוק, מעבר לתעלה שנחפרה בעומק של מטר. האווירה היתה מבודחת, ובצדק. המאבטח, שוטר מג"ב, ריקרדו שמו, הניף את דגל ארגנטינה וייחל להפסד של צרפת במונדיאל. מוחמד ועלי הודו שהמעקה, שנועד למנוע מעבר כלי רכב, יעיל עד לרגע שבו מופיעים המחבלים ובידיהם את חפירה פשוט ומסור חשמלי. הם מכסים את התעלה בשתי רצועות, מנסרים את המעקה והמכונית חוצה פנימה בלי בעיה. לאורך המסלול הזה על קו התפר, ממחסום סאלם ועד למחסום מוקייבלה, משם עוברות המכוניות לג'נין, ראיתי את המעקה חתוך ומנופץ. קו הגבול הפך לבדיחה. עיד סלים, ערבי תושב הכפר מוקייבלה, סגן ראש המועצה בגלבוע, הוא איש הליכוד, שתלה בסלון ביתו תמונה ובה הוא מחובק עם אריאל ועמרי שרון. הפלשתינים, הוא מספר, משתמשים בסימונים הצבאיים לאורך הגדר לצורך חדירה ונזק. עיד עצמו תומך בגדר הפרדה מסיבות חברתיות דווקא: חמישית מתושבי הכפר שלו הם אנשי ג'נ ין לשעבר, שמצאו לעצמם קומבינות, התיישבו במוקייבלה, "והם אוכלוסיה חלשה שרק מושכת את הכפר אחורה". מול האבסורד, מתברר, איש עדיין לא הציב גבול וגם לא גדר הפרדה. תושבים רבים, בעלי תעודות זהות כחולות, מתגוררים בג'נין, כי שם אין מסים גבוהים והחיים זולים בהרבה. אלא מה, את בניהם הם שולחים ללמוד בבתי­ספר ישראליים, שבהם הרמה גבוהה יותר. מאות נערים מג'נין, שחווים בלילה את פעולות צה"ל בעיר, מגיעים מדי בוקר למחסום, והולכים ללמוד בבתי­ספר בעמק יזרעאל. בצהריים הם חוזרים לבתיהם בג'נין. גדר ביטחון אלקטרונית משוכללת, כמו בלבנון, עשויה לעזור, למנוע, להתריע או לעכב מעבר של מחבלים ברכב וברגל. ברור שגם הפיקוח במחסומים יהיה הדוק ורציני יותר. כמעט כולם חושבים כמו דיכטר, אבל רבים מפחדים. התומכים, וגם המתנגדים, מבינים היטב כי הגדר מסמלת את קו הגבול החדש, אולי הקבוע, בין ישראל ופלשתין. "אני יודע שאקום בבוקר ואראה מול העיניים גבול מדיני, כמו שהשמאל רוצה, שלא יועיל בכלום", אומר אליעזר חסדאי, ראש המועצה אלפי­מנשה, מעבר לקו הירוק. "מי שמקים גדר הפרדה מחסל את ההתיישבות ביש"ע", מוסיף יחיאל חזן מאריאל שהוא, שימו לב, מנהל משרד ראש הממשלה ביהודה ושומרון. "מי ירצה לבוא לבקר אותנו מעבר לגדר? איזה תחושה תהיה לנו? כמו בגטו". ממשלות ישראל, יחד עם הציבור, מתייסרות סביב גדר ההפרדה זה 15 שנים ויותר, מאז הציעה מפלגת העבודה את תוכנית האלופים המפורסמת, שקראה להקים גדרות תיל בין קלקיליה וכפר­סבא. גם היום, כך זה נראה משיטוט בשטח, ניגש משרד הביטחון לעבודה בהיסוס רב, בלי החלטות מוגדרות על סגנון הגדר, ללא עבודת הכנה רצינית (באום אל­פאחם עוברת הגדר על תוואי תחבורה מתוכנן, ומפקיעה קרקעות פרטיות). לפי שעה מדובר גם רק על כמה מקטעים לאורך קו התפר. האזורים האחרים נשארים פרוצים לגמרי. ביום שלישי בבוקר, למשל, הוזמנה התקשורת לצלם טרקטורים שעובדים במרץ במחסום סאלם, כדי להכשיר את השטח לגדר ההפרדה במקטע הראשון, שיגיע עד כפר קאסם. בערב נעלמו הכלים. בשטח נראו רק נגמ"שים, שהתכוננו להיכנס לג'נין. התוכניות מוקפאות סיפור ההפרדה צבר תאוצה ממשלתית בינואר 95', אחרי הפיגוע בבית­ליד. השר לביטחון פנים דאז, משה שחל, גיבש את תוכנית ההפרדה הראשונה, "והיה ברור לכולם שהיא תהיה שלד לכל הסדר מדיני", כדבריו. התוכנית לא יושמה מטעמי תקציב. אחר­כך באה לעולם תוכנית מצדי"ם (ראש תיבות: "מכשול צפון­דרום ירושלים ומרכז"), מבית מדרשו של השר אביגדור קהלני, מחליפו של שחל בממשלת נתניהו. אז דובר על מכשולים, מגדלי תצפית, קוביות בטון וסוללות עפר לאורך הקו הירוק, אך לא על גדר. התוכנית הוקפאה מסיבות פוליטיות, אם כי חלק ממנה יושם בשטח. כאשר פרצה אינתיפאדת אל­אקצה שב ועלה נושא ההפרדה. אהוד ברק המיר את מתווה קלינטון בנסיגה חד­צדדית. בהמשך הבטיח להקים גדר סביב גושי ההתנחלויות שהציע לערפאת בקמפ דיוויד ובכביש עוטף ירושלים, וגם בין השכונות הערביות והיהודיות בתוך ירושלים. האלימות שגאתה בשטח קידמה כמובן את התוכנית. הסגרים הממושכים, העצים והמטעים שהוכרתו, והבתים שנהרסו בעקבות פעולות טרור פלשתיניות, העמיקו את ההפרדה בין האוכלוסיות. באזורים מסוימים, בת חפר למשל, הקימו כבר אז גדר, שבינתיים שוכללה ביוזמה מקומית, וה פכה לחומה של ממש נגד ירי שטוח מסלול. בבחירות בפברואר 2001 הפך ברק את ההפרדה לקמפיין, תחת הכותרת "אנחנו כאן, הם שם". ברק, שדיבר גם על פינוי התנחלויות בודדות, הפסיד בבחירות. אריאל שרון שבא במקומו אימץ לשעה את תכנית מצדי"ם של קהלני, אך גם היא הלכה לאיבוד באמצע הדרך. "התוכנית תסתיים תוך פחות משנה", הבטיח במארס 2001 תא"ל יוסי מלמד, יועץ ביטחוני לשר לביטחון פנים. שנה עברה, שנה חלפה והשטח נותר פרוץ. ביוני 2001 עדיין התנגד שרון באופן נחרץ לגדר ההפרדה, ולעג לכל בעלי התוכניות ויוזמי הרעיונות. "האנשים הללו לא יודעים לקרוא מפה", הוא אמר לי. "תראו איפה היישוב ואיפה הגדר שהם מתכננים. גדר היישוב תהיה גדר המערכת. המחבלים יקפצו פנימה, לתוך היישוב. צריך מרחב שמעבר לו פועלים כוחות. חייבים שיהיה מקום להיערכות אחרי חדירה. אנחנו ניאלץ להילחם בטרור אחרי שהוא יהיה כבר בפנים. אף אחד גם לא מסוגל להסביר לי איך עושים הפרדה בירושלים. איפה בדיוק תעבור הגדר? בתוך בית חנינה?" שרון שנא לחלוטין את השימוש במלה גדר, שפירושה גבול מפריד, ודיבר תמיד על 'מרחב התפר'. בעיני רוחו ראה רצועת ביטחון ברוחב של ארבעה­חמישה ק"מ מעברו המזרחי של הקו הירוק, שתכלול את אזור הגבעות שחולשות על קו התפר, ושעליה ינועו כוחות צבא ופטרולים. שרון דיבר על מתחמי ביטחון, שיכילו את רוב ההתנחלויות. ב­3 במארס האחרון יצאה משלחת של ועדת החוץ והביטחון לבחון בשטח את תוכנית שרון. "קציני הצבא שהדריכו אותנו אמרו שאם התוכנית תתקבל, יהיו בתוך ישראל 104 כפרים ו­400 אלף פלשתינים", אומר ח"כ טומי לפיד, חבר הוועדה. "הבנתי מיד ששרון רוצה לספח 60 אחוז מהשטח, ולתוכנית שלו אין לכן שום ערך ביטחוני". בינתיים הלכו הפיגועים ותכפו, הלחץ הציבורי גבר. גדר ההפרדה טיפסה בעקשנות על סדר היום הציבורי, בסיוע הפוליטיקאים והתנועות החוץ­פרלמנטריות שקמו. לאורך קו התפר נבנו גדרות ביוזמות מקומיות. נחום איצקוביץ, יו"ר המועצה האזורית עמק חפר עיבה והאריך, כאמור, את החומה שבנה. דני עטר, יו"ר פורום קו התפר, סיפר השבוע כי נואש מאוזלת ידה של הממשלה. אחרי הפיגוע במגידו הוא החליט להקים חברת השקעות בארצות­הברית, שתגייס כסף להקמת גדר המערכת באזור הגלבוע והתענכים. בפברואר האחרון, בישיבות הקבינט וועדת החוץ והביטחון, שידרג ראש השב"כ אבי דיכ טר את המאבק סביב הגדר: הוא התעלם מהוויכוח הפוליטי ותמך בעקשנות בבניית גדר ההפרדה, ובמהירות, שעשויה להפוך לקו גבול רשמי. כך הוא העניק לגדר לגיטימציה ביטחונית וציבורית עצומה, והרעיון זכה לאחוזי תמיכה גדולים בסקרים. אם הגדר תקום, לטוב ולרע, ראוי שתיקרא "גדר דיכטר". העבודות מתחילות לפני חודשיים בדיוק, ב­15 באפריל, אחרי כמה החלטות ממשלה אמורפיות על היערכויות במרחב התפר, החליט הקבינט להקים גדר הפרדה, בשלושה מקטעים בין מחסום סאלם וכפר קאסם, וכן סביב ירושלים. במשרד הביטחון הוקמה מנהלת, שחתמה על חוזים עם קבלנים והחלה לפעול בשטח. בדיונים שקיימו ראש הממשלה ושר הביטחון הוחלט על הקמת גדר רציפה, לאורך כל הקו, מהלך ששניהם התנגדו לו בעבר הקרוב. שרון מצא את עצמו מול מתקפה גדולה של אנשי הימין, וניסה לטשטש את משמעות הגדר. "הגדר היא לא גבול מדיני", הוא טען. אחר­כך הוא הבטיח שהגדר תעבור גם ממזרח לקו הירוק, ואנשי משרד הביטחון החלו להתבלבל מול שאלות על אורכה. ההסברים לא עזרו. שלשום התכנסו בכנסת ראשי מועצת יש"ע, ח"כים מהימין ופעילים שדרשו "לפרק את גדר האשליות". רוב הדוברים טענו כי הגדר לא מונעת ירי טילים ופגזים, והקמתה היא ניצחון לטרור. הם תבעו לגדר את הערים הפלשתיניות דווקא. ח"כ אלי כהן (ליכוד), שאחראי לכינוס מרכז הלכוד שדן במדינה הפלשתינית, איים בכינוס טראומטי נוסף, הפעם בעניין גדר ההפרדה. למען האמת, הוויכוח קורע את הימין לחתיכות קטנות. ביום שלישי הגיע ה השרה לימור לבנת לביקור במועצה האזורית גלבוע, והתארחה לארוחת צהריים אצל ישראל יעקב, במושב פרזון. כמה עשרות חברי מרכז הגיעו למקום. אפילו ועידת הליכוד החדשה לא הלחיצה אותם כמו הפלשתינים. לבנת אמרה שהיא מתנגדת לגדר ההפרדה, כי "לא יתכן שהפלשתינים יתקפו אותנו, ואנחנו נמגן. הם יתקפו, ואנחנו ניסוג. בסוף גם תל­אביב תהיה בתוך גדר. אנחנו נמצא את עצמנו בין חומה לים. גם אבות תנועת העבודה לא היו מסכימים לכך". חברי המרכז תושבי המקום משכו בכתפיים. מאז האינתיפאדה הם חיים בפחד, ורואים איך הרכוש והחסכונות שלהם יורדים לטמיון. הם לא חלמו על נסיגה לקווי 67' ועל מדינה פלשתינית מול הבית, אבל החיים עולים על כל דמיון ועל כל אידיאולוגיה. יהודה עמר, חבר מרכז ממושב אדירים בחבל התענכים, איש חרוש קמטים, חובש כיפה גדולה, סיפר איך הפלשתינים רוקנו לו את המשק, גנבו כלים חקלאיים, ו"אפילו את התערובת לחיות הם לוקחים". עמר: "עשיתי חומת מגן בתוך הבית. הקמתי תעלות, טלוויזיה במעגל סגור, כדי לשמור על 200 הכבשים שנשארו לי. שום דבר. ההורים במושב הפסיקו לשלוח את הילדים לגנים. אנחנו חייבים גדר. אחרת אין לנו חיי ם". * ביום רביעי הבא יתכנס הקבינט המדיני­ביטחוני, ועשוי להחליט הפעם על הקמת גדר הפרדה רציפה, לאורך כל קו התפר. בלישכת ראש הממשלה דיברו השבוע בלי חדווה על החלטה בקנה מידה היסטורי, בגלל הצורך לצמצם את מספר הפיגועים. ואם המחאות לא יעזרו, והגדר תוקם בסוף, תישאר רק התקווה בימין ובשמאל. בימין יגידו שהמלחמה שעוד תפרוץ תחסל גם את הגדר. בשמאל יאמרו שיבוא שלום, ואז הגדר תהיה מיותרת. "היום אני ראש הפורום להקמת הגדר. בבוא היום אעמוד בראש התנועה לפירוק הגדר", אומר דני עטר מהגלבוע. shalom@maariv.co.il