אוכפים לוהטים אלי אשד, בספרו "מטרזן ועד זבנג", כינס את כל כמוסות הזיכרון של הספרות העברית, מ"קופיקו" ועד "פטריק קים" רוני סומק 12/07/02 בכיתה ה' ביקשה המורה שנכתוב כמה שורות על המקום שבו אנו רוצים להינעל בלילה. כל תלמידי הכיתה התלבטו בין חנות צעצועים לחנות ממתקים, ואני היחיד שבחר בספרייה. הספרייה בבית הספר צהלה דמתה בעיני למקום שבו מונחות קופסאות שחורות, כספות עלילה וים שבו אפשר להשיט גם סירות נייר דמיוניות וגם משחתות ידע. הספרים היו עטופים בניילון, ובכל כמה דפים כיערה אותם החותמת העגולה של בית הספר. הספרנית שדגה את תאוותי לספרים הכירה לי את אבות המזון, ואפילו חרגה לא פעם מהתקנון והשאילה לי ספרים של ילדים גדולים יותר.יום אחד ביקשתי ממנה "חסמב"ה", והחיוך המתוק חשף לרגע שיני טרף. היא הסתכלה בי כמו שמסתכל מוכר מכוניות בבעל רולס רויס שהחליט פתאום לנהוג על סוסיתא. "מי סיפר לך על 'חסמב"ה'?", שאלה, ועל סימן השאלה נתלו טונות של בוז. "מישהו מהכיתה", אמרתי ולא הסגרתי את שם הילד. "תגיד לו", היא ירתה, "שאתה לא קורא ספרים כאלה". הנהנתי בראשי והחיוך חזר להמתיק את פניה.ברור שכבר באותו יום החזקתי "חסמב"ה" ביד. מחתרות, מתברר, מתחילות בשיני טרף של ספרניות שלא חצו מעולם את חומת הקלאסיקה. עד היום אני מודה לה, ל אותה ספרנית, על שגילתה לי את הקוד הסודי של כספת הקלאסיקה ועל שגרמה לי לסדר בסתר עוד מדף שבו טרזן בא לפאני היל ובעברית ספרותית מאבד את בתולי הג'ונגל שבו נולד. בדרך הוא מקבל שיעור בהישרדות מבוק ג'ונס, "נשיכה" מכלבתו של דוקטור שולץ, ירייה בכתף מאקדחו של ביל קרטר ואפילו שיעור מולדת משפיץ נעל הכדורגל של אלון.ממרחק השנים, החוברות והספרים האלה היו הפואמה הפדגוגית של הרחוב שבו התנהלו הנעורים. ידעתי כבר אז ש"הנסיך המאושר" של אוסקר וויילד, למשל, מנצח אותם בנוק אאוט, אבל ליד נסיך האבן רציתי גם את חלקת הבשר של הגברת פאני או את עלילות הניאופים של האימפריה כפי שטאודורה, "המושחתת בשליטות רומי", תיארה אותם. אם כבר היסטוריה, אז לא רק מלחמות יוליוס קיסר אלא גם קצה פיטמה של זו שבגיל 15 איבדה את בתוליה למנצח במרוץ מרכבות.אלי אשד, בספרו "מטרזן ועד זבנג" (הוצאת בבל), כינס את כל כמוסות הזיכרון האלה. הוא מחזיר לבמה את הגיבורים מאז הבלש העברי הראשון, דוד תדהר, ועד לסדרת הקומיקס "זבנג" של אורי פינק. הוא מציג את ה"קופיקו" לילדים וגם את הלייט­סקס של "פטריק קים". הוא מצטט, מראה תמונות, מספר, מ תיר פלונטרים, ובקיצור ­ סולל מחדש את רחבת הריקודים שבה נרקדו ימי הנעורים. זהו ספר שבו עובדת הנוסטלגיה שעות נוספות, זהו ספר שבו נעצר לרגע הזמן גם ב"תולדות חייה של תאוותנית", ואניטה גיבורת הספר כחולה יותר מהאניטות שעל מדפי ספריות הווידאו. ולא רק הזיכרון, אלא גם ההזדמנות לבחון מה קרה לשפה, מה קרה למחתרת שחלחלה מתחת לאדמה, שפסלי הקרטון שלה היו גיבורי צבא. ואם זיכרון, הנה למשל קטע מתוך "בעקבות הרוח הצפונית". האקדוחן הוא פארגו, והבחורה אומרת לו: "אני מתארת לעצמי שזאת לא הפעם הראשונה שתלית את כובעך בביתה של אשה. מעניין אותי לדעת למה לא נשארת עד כה אצל אף אחת מהנשים הללו. האם הן לא היו מספיק מושכות, או עיוורות, ולא הבינו איזה גבר חמק בין אצבעותיהן?". פארגו כמובן ינוד בראשו ויגיד: "אני נווד אוכפים... כשהרוח הצפונית נושבת, אין ביכולתי להישאר במקום ואני מוכרח לרכוב".על הסוסה של פארגו ושל האחרים השארתי מאות שעות דהרה, והבחורות ששואלות שאלות על כובעו הדירו שינה מעיני. כמה נפלא שבא עכשיו הספר הזה כדי לרתום מחדש את הלוהטים שבאוכפים.