אהבה עם פורטיס פנקייק, אינפקציה ושייגעצ גילו לים מאיפה משתינים הגדולים בן זילכה 01/08/02 בוקר יום חמישי, היום השני של פסטיבל חג האהבה בחוף ניצנים, הביא איתו משב של רוח נעורים עליזה ופורקת עול: עוד לפני שהרמקולים אפפו את המתחם בלהיטי רוק פופולריים, בעוד הקהל עסוק בסילוק קורי השינה מהעיניים, החל הים להתגבש לכדי שורות של גלים, לא מושלמים ­ שכן עדיין מדובר ברצועת חוף ים תיכונית, אבל כאלה שכל גולש ישראלי היה מברך עליהם דיינו ודיינו. ואכן, בסביבות 8:00 בבוקר כבר נאספו הגולשים אל מול מתחם הפסטיבל והחלו קורעים את הים בביצועים מכובדים לפי כל קנה מידה. היה זה מקדם אדרנלין גבוה לקראת פתיחת ההופעות בבמת היום שהוקדשה לאלטרנטיבה.ממקום מושבם של כמה עשרות צופים שצמאו לדם חדש, מתחת לסככה מול הבמה, כשברקע הים, נדמה היה שהאמנים רוכבים בהצלחה על גבי הצלילים הרעננים ששטפו את המתחם. רק שלוש נערות צמוקות בשחור ואיפור כבד ונער בעל מראה דומה העדיפו להיצמד לגדר המפרידה בין הקהל לבמה ולא ליהנות מהצל. הם היו כוח החלוץ מטעם מעריציו של אביב גפן, שהגיעו לתפוס מקום כבר עכשיו להופעה שתחל רק בעוד כ­20 שעות. הם היו בני לא יותר מ­16 אבל כבר עייפים, צפויים, ולמרות החזות המודגשת עדיין נשארו שקופים.כשסיירת יותם עלו לבמה, ילדי אור הירח נראו משתוממים מול העניין שעורר בקהל הסולן השדוף בעל הצרידות המרשימה. כשאמיר שור הפך את החום לגיהנום (בעזרת עבודת הגיטרה המדהימה של ג'נגו), הם לא הבינו למה אף אחד לא זז ממקומו. אלקטרה כבר גרמו גם להם לנוע לפי הקצב, והבילויים שפכו אותם סופית: זוהי להקה בעלת קוד כמעט בלתי ניתן לפיצוח, משהו הזוי שמייצר רוק, שנסונים ושירי הורה מחאתיים בגוון קולו של ויסוצקי, עם אזכורים מכוורת, מלווה בטקסטים בועטים כמו גם קורעים מצחוק ובנאומי ביניים שהם הופעת סטנדאפ. מעל הכל הם נגנים מעולים.אחריהם עלו פנקייק, לקראת תקליט שני, וכשהוכרז שמם לפתע קמו על רגליהן 20 נערות צווחניות ועוד מספר מחוצ'קנים שידעו בעל פה את כל המילים של הלהקה הצעירה והבועטת. כשהלהקה ביצעה את "שמעלץ", פארודיה אדירה על בלדות רוק (פלאס סולו צוקים בונוס), נדמה לי שאחת השרופות של גפן לקחה את זה אישית. התופעה, שבה אמנים שלא נחשפו על ידי המדיה זוכים להכרה לא מבוטלת, קיבלה ביטוי כבר בערב הראשון, על הבמה המרכזית.לא שטל שגב, שמאומץ על ידי החברה העצמאית צוללת (ובכל זאת שיריו "י מים בינוניים" ו"חברי הטוב בן" זכו למספר ראוי של השמעות) ­ לא שהוא לא כבש את לב הקהל; לא שברי סחרוף ירד מכס המלכות כשמוקי הוכרז כיורש העצר, ובגירסה משותפת חדשה ואפלה ל"משיח" הם צמררו את הקהל כשהפכו את העובדה שהוא לא מצלצל להכרה שכנראה שגם ניתקו למשיח את הקו; לא שפורטיס הוא כבר לא הסנדק, ויעידו שמונה הנערות שהוא העלה לשיר איתו את "אין קץ לילדות" וצרחו את המילים בהתלהבות, ויעיד הקהל שעדיין צועק לו "פורטיס משוגע" במקהלה מלאה ביראת כבוד.אבל את ההצגה גנבו "שייגעצ" בהנהגת יובל מנדלסון, להקה שלא שמעתם ברדיו, אבל אם אתם בגיל הנכון אתם כבר יודעים את כל המילים. זה התחיל במחיאות כפיים סוערות כשהחברים עלו לבמה, נמשך בשירה בציבור בלהיטי הדיסק הראשון, והגיע לשיא כשמנדלסון זכה לקריאה שסימנה את אביב גפן כרוק סטאר אמיתי: כשמנדלסון המליץ לקהל לא להתגייס בעקבות העברת חוק טל בכנסת, חלק גדול מגברברי האגף המערבי צעקו לו "הו­מו", "הו­מו" באינטונציה של אוהדי כדורגל. כשהמעריצות מחאו כנגדם כפיים סוערות, חייך אלון י', מנהל הלהקה, חיוך רחב של ניצחון.מדובר כאן בכיבוש זוחל של אלטרנטיבה לאו דווק א מוזיקלית, כי אם מבנית, שבה אמנים שמגיעים "מן החוץ", לא דרך הצינורות המקובלים עד עתה, אוספים אחריהם גדודי מעריצים דרך במות המועדונים הקטנות. הם מנצלים את העובדה שהרדיו מחלק בעשור האחרון את הרוק לשני מחנות ברורים: אלה שבפנים ואלה שבחוץ. אלה שבחוץ זוכים להילה אנטי­ממסדית ויכולים להישאר חפים ממסחריות בידיעה שכדי להיכנס לרשימת ההשמעות גם פשרות מינוריות לא יעזרו. למרות, ואולי בזכות נקיון הכפיים הזה, הם מופיעים היום על הבמה המרכזית, לצד סחרוף, מוקי ואביב גפן. היהודים, חלוצי המגמה (לפחות באלבומם הראשון), בחרו דווקא לא להגיע לפסטיבל, בדרך כלל מגרש הבית, והעדיפו לחשוף את התקליט השלישי בהופעת בכורה מתוקשרת במועדון התיאטרון, שם לא ייאלצו להתחלק בפוקוס. גם הם יודעים שהם כבר לא לבד בשטח הפתוח.הנה, למשל, אינפקציה. עוד להקה שמוצאה במועדון הבארבי, שחרשה את הבמות הקטנות והביאה לכך שדיסק הבכורה שלהם נמכר באלפי (!) עותקים. בערב השני הם היו הסמן הדומיננטי להתנהלות החדשה של סצנת הרוק. אחרי שדניאל סלומון עשה נעים, ג'נגו התקבלו באדישות וסבלימינל הרקידו, עלו אינפקציה. כבר בצלילים הראשונים נ רשמה דהרה היסטרית של הקהל ממתחם המסעדות אל עבר הבמה. הקהל השתולל, קפץ כאיש אחד, וכולם ידעו מתי לצעוק "בכוס הקפה שלי". אחר כך כבר הכל היה פחות או יותר צפוי: עברי לידר, חמי רודנר, ירמי קפלן ולסיום כרגיל, אביב גפן. לא נשארתי לברר אם הוא צרח או לא צרח "רוצים שינוי?!". הוא ממילא כבר כאן. זמן פציעות סוף סוף אלמודובר מתבגר ומתחיל להתגבר על מחלות הילדות המעצבנות שלו ­ הוולגריות הפרובוקטיבית, ההצחקה הכפייתית והגימיקים הזולים. התוצאה, כפי שהיא באה לידי ביטוי בסרטו החדש "דבר אליה", לא רק מבריקה ומרהיבה אלא גם אנושית ומרגשת. ויש כאן כמובן, כמו בכל יצירה של כל יוצר, הקבלה מרתקת בין התהליכים העוברים על אלמודובר כמספר סיפורים קולנועי, לבין הסיפור הקולנועי שבחר לספר לנו בסרט הזה.הסיפור הוא על שני גברים, שהנשים שהם מאוהבים בהן נפצעו בתאונות ומאושפזות במצב של תרדמת, הנפגשים ליד מיטותיהן הסמוכות בבית החולים. האחד, מרקו (בגילומו של דאריו גארדינטי), שאכן ניהל רומן עם הבחורה "שלו" לפני שנפצעה, מבין שעליו להינתק ממנה כדי להתחיל בחיים חדשים. השני, בנינגו (חאבייר קמארה) ­ שיחסיו עם הבחורה "שלו" לפני שנפצעה הסתכמו בפנטזיה על יחסים איתה ­ מקדיש את עצמו ואת חייו לטיפול בה, מתוך תקווה הזייתית שתחזור לחיים, ואז כמובן תתאהב בו ותינשא לו.זהו, אפוא, סרט על חוסר היכולת לממש אהבה, או ליתר דיוק ­ על חוסר היכולת לאהוב. לכאורה, אי אפשר לממש את האהבה בשל נכותן של מושאי האהבה, אלא שנכותן ה פיזית של הנשים אינה אלא בבואה מטאפורית לנכותם הרגשית הקשה של הגברים האוהבים, ובעיקר זו של בנינגו, שמעולם לא אהב ­ וגם לא יכול לאהוב ­ אשה חיה, אמיתית, של ממש.על אף הקשר האמיץ הנרקם, בתוקף הנסיבות, בין שני הגברים, מכריעים בכל זאת ההבדלים ביניהם לא רק את התנהגותם, אלא גם את המשך סיפורו של הסרט. מרקו אכן עוזב את "אהובתו" ונוסע לירדן להיטהר (והסרט גדוש, כרגיל אצל אלמודובר, בסמלים נוצריים למכביר) על מנת שיוכל להתחיל בחיים חדשים, ואילו בנינגו נשאר וממשיך להשקיע את כל כולו ב"אהובתו". ואולם, הכאילו מונוטוניות חסרת החיים הזו מופרעת באופן המאלץ את מרקו לחזור לספרד, והמוליך את הסרט אל הסיום המפתיע, שסימני החיים המתגלים בו יש בהם כדי לטעת סוף סוף תקווה מציאותית של תחילת היכולת לאהוב, למרות ­ ואולי דווקא בגלל ­ הפציעות והנכות ששני בני הזוג מביאים עימם אל הקשר החדש.ואולם, מה שקורה לבני דמותו הקולנועיים קרה גם לבוראם. ולפיכך סימני החיים הראשוניים הללו, של ניצני היכולת לאהוב, מצויים לא רק ביחסים שבין הדמויות בתוך סיפור הסרט, אלא גם ביחסו ­ המתבטא בסיפור שבחר לספר ובדרך שבחר לספר אותו ­ של יוצר הסרט לצופיו.ואכן, אלמודובר נקי הפעם כמעט (כי הסרט האילם "המאהב המתכווץ" שבתוך הסרט, על האשה הענקית והגבר הזעיר, נותר כגרורה של פוביית הנשים הוולגרית של אלמודובר הישן, שלא רק שאינה מוסיפה דבר לסרט אלא אף גורעת ממנו) מכל השטיקים והטריקים של גיל ההתבגרות הקולנועי שלו. וזו הסיבה שהוא מצליח הפעם לספר את הסיפור הסבוך והכואב של "דבר אליה" ביד אמן בוטחת, המנצחת על תזמורת משוכללת של תמונות וצלילים מרהיבים, היוצרים יחדיו סרט נפלא, יפה ומרגש.9 בסולם יעקב דבר אליה Hable con Ella(). תסריט ובימוי: פדרו אלמודובר. ספרד 2002. שעה ו­56 דקות.