עניינים לא סגורים שתלו לי, אכלו לי לאה רודיטי 27/10/02 ­ "או, שלום, כנסו כנסו, בכבוד!".­ "שלום, נעים מאוד. דירה יפה, באמת". ­ "תודה, באמת תודה. גרושים. כיליה שמאלית. הרי המשכנתה מספיקה בקושי לשכר טירחת עורך­דין, אז צריך איזה סכום ראשוני, כמה עשרות אלפים".­ "בטח, מה, אנחנו חיים על הירח?".­ "לגמרי באדמה. זאת שיטה נהדרת לאנשים כמונו, שחיים ממשכורת ממוצעת, להצליח לקנות דירה יום אחד. באמת, אין מה להתלונן. יש מקומות שבהם גם אם אתה צעיר, בריא וחזק, לא יוצא לך מזה כלום. כאן ­ הכל חוקי, מסודר, יפה. יש תעריף, יש עדכון למדד, יש לאן להגיע".­ "והבת שלך, איפה?".­ "במעונות הסטודנטים. רצתה ללמוד, הטיפשונת, חושבת שתוכל לחיות מהשכלה גבוהה. אמרה לי, 'אמא, תשלמי לי שכר לימוד'. אמרתי לה, 'מה זה הפינוק הזה, לכי תהיי אם פונדקאית, תמסרי את הילד ותשלמי שכר לימוד'. אמרה לי שיש כאלה שההורים שלהם משלמים בשבילם שכר לימוד, אז הסברתי לה שלא כולם מתחתנים עם שר האוצר או עם חבר כנסת".­ "נו, ונהייתה פונדקאית?".­ "לא, זונה. אמרה שככה היא מוכרת רק את החלק החיצוני של איברי הרבייה. מדברת יפה, אה? תגידי, מה עכשיו המחיר של קרניות ב שוק? יש לי מינוס מטורף".­ "קרניות?".­ "עיניים. להשתלה. כל מה שיש ממנו שניים ­ די מיותר, לא?".­ "לא יודעת. את במצב למכור עוד איברים? את לא נראית טוב בכלל, עם הקרחת והתחבושות לחץ על כל הגוף".­ "אה, זה שטויות. מע"מ. פשטו ממני את העור".(* בעקבות ההצעה לדון במשרד הבריאות בהנהגת תשלום עבור תרומת כליות) החתונה של החברה שלי / דנה ג. פלג את השבוע הקליפורני של הנסיעה סיימנו כיאה וכיאות, בשלוש חגיגות שהתחברו להן כמעט ברצף לאחת. זה היה הסופשבוע שכונה "סופשבוע של גאווה" ­ Pride Weekend"" ­ ולמרות החיבור המוזר לכאורה, בין חגיגות הגאווה לבין חגיגת חתונתה של חברתי הטובה רבקה (רי"ש ובי"ת בסגול) עם בח"ל טום, בעיני זה היה מושלם.ביום שבת נסענו לסן פרנציסקו, Dyke March"ל", מצעד הלסביות. נשים, נשים ורק נשים. שישים אלף בערך, מכל הסוגים והצבעים, המינים והג'נדרים. למחרת תפסנו מקום בסיום מסלול מצעד הגאווה. במצעד הנערך בסן פרנציסקו משתתפים כמיליון בני אדם, אבל יש להירשם אליו מראש, וכל קבוצה צועדת בנפרד, ממש כמו בחגיגות האולימפיאדה, רק הרבה יותר צבעוני. מרחוק נשמע רעם האופנועים, שבישר את הגעתן של Dykes on Bikes"­ה" ­ בוצ'יות ופמיות, בבגדי עור ובנוצות, שמנות ורזות, חשופות מקדימה ולבושות מאחור (וההפך). הפגנה כזו של עוצמה נשית מזמן לא ראיתי. והכי כיף היה, שבעצם זו היתה חגיגה, לא הפגנת נוכחות, כמו במצעדים בארץ. איזה כיף היה להיות קהל.מכאן המשכנו הישר לחתונתה של רבקה, אותה הכרתי בקבוצת נשים ביסקסואליות בירושלים , והיא הכירה לי את מימי. כשנסעתי לבקר את מימי, לפני כשנתיים וחצי, הכירה רבקה את טום, שמיד זכה לכינוי Lesbian Boy"" בשל היותו מקסים כמו אשה, אבל אוהב נשים (בניגוד לרוב הבנים המקסימים). לפני שנה ומשהו הם הודיעו לנו שהם מתחתנים, ואנחנו ידענו בדיוק מתי נבקר בארצות­הברית.ועכשיו הוא הגיע, היום הגדול. התקבצנו בגן אירועים מוקף כרמים, וצעדנו כמאה מטר אל יער של עצי סקויה עתיקים, אדומי גזע. מרחוק נשמע צליל של מפל. טום לבש את הקיטל (מין חלוק עליון לבן מסורתי) של סבה של רבקה, כאות להצטרפותו למשפחה. החופה נשענה על עמודי במבוק שצמחו מתוך עציצים, וכל האירוע דמה, יותר מכל, לריטואל פגאני עתיק ומסתורי. חברה זמרת שרה להם שיר במתנה, ואז נשמע "מתחת לשמים" של דייויד ברוזה, והטקס התחיל. זה היה טקס החתונה העמוק והמשמעותי ביותר שנכחתי בו מימי, וניכר היה שהושקעה בו מחשבה רבה. "שבע הברכות" בעברית היו אולי בנוסח הפטריארכלי המקובל, אבל תרגומן לאנגלית היה שוויוני ומיוחד.רבקה הקיפה את טום בריקוד, כמקובל בחתונות דתיות, אבל גם הוא הקיף אותה. הרגשתי שניתנה לי הזדמנות מיוחדת מאוד להיות נוכחת בטקס כזה , שבו חברי חוברים זה לזה מתוך אמונה שלמה. חשבתי על כל החתונות שנכחתי בהן בחיי, שנעשו עם רב וכתובה "בשביל ההורים". תמיד תהיתי איך זה שבני הזוג משקיעים כל כך הרבה זמן בעיצוב ובאוכל, אבל התכנים שמחברים ביניהם, בטקס עצמו, נותרים חסרי משמעות לרובם הגדול. בסיום הטקס הצטרפו השושבינים והשושבינות, שעמדו משני הצדדים, זה לזה, ויצרו זוגות של גברים ונשים, נשים ונשים, גברים וגברים.זו היתה החתונה ההטרוסקסואלית הכי קווירית שנכחתי בה מימי. מיד אחריה, חצינו את אמריקה וטסנו לחוף המזרחי. ועל כך, באחד הטורים הבאים. שפתון נוגד חרדה / נעמה תורןאם למות, עדיף שזה יהיה באיזו מלחמה יפה חצי שעה אחרי הפיגוע האחרון באלנבי (אולי באמת הגיע הזמן לעבור דירה), עמדתי בסופרפארם ובחנתי את כל סוגי השפתונים החומים שיש שם על המדפים. ניסיתי את כולם על גב כף היד, כמו שצריך, ולא יצאתי משם עד שנראיתי כמו אינדיאנית ועם פחות ארבעים שקל (היתה הנחה של 30 אחוז. יש!).זה לא סוד שאחת הנחמות הגדולות היא שופינג, וקניית ליפסטיק כבר מזמן הוכחה כאחד הפיצויים המיידיים הכי פופולריים. מה שעוד לא גילו, זה ששפתון חדש בתיק הוא גם תרופה מצוינת נגד חרדה. אומנם קצרת טווח, אבל תמיד אפשר להצטייד בעוד אחת, ובלי מרשם.ליד המדפים עמדו שתי בחורות והתווכחו בלהט על איכותו של שמפו חדש. יכול להיות שגם שמפו הוכר לאחרונה כתרופה נוגדת חרדה, ולא סיפרו לי? אני חייבת להתייעץ עם מומחה.חזרתי הביתה דרך קינג ג'ורג'. הרחוב היה שומם. מסתבר שבכל זאת יש משהו חיובי בפיגועים ליד הבית. צ'יק צ'ק מצאתי חנייה והלכתי לקפה, לקרוא קצת עיתונים, כי כבר מזמן ביטלתי את המנוי על העיתון, וערוץ החדשות המרכזי בבית הוא הופ קטנטנים (הידעתם שפליקס הארנב כבר חזר מאפריקה?). בקפה, שלא מזמן נפתח לאחר ששופץ מחדש מפיצוץ של מ חבל מתאבד, התנחמתי בידיעות מעיראק ומוושינגטון. לעזאזל, אם למות, אז למה בפיגוע מקומי שלא מזיז לאף אחד אחרי חצי שעה? עדיף באיזו מלחמה יפה, שתזעזע את העולם, משהו שישאיר אחריו איזשהו סימן היסטורי. שידברו גם עלי.בבית פתחתי טלוויזיה. בדיוק תפסתי את סוף הסרט על סוף העולם, של הבמאי הקנדי החמוד שגם משתתף בו. בחיי, בחור אופטימי. אצלו בסרט מקבלים את סוף העולם ברייב ענק בניו יורק, במרתון זיונים בחדרי חדרים, בתפילות משותפות, ובסך הכל בשקט פנימי מעורר התפעלות. כולנו הולכים למות מתישהו, ואם בשנתיים האחרונות התחושה שלהגיע לגיל 40 זה לדפוק את השיטה, זה לא אומר שנהייתי פסימית. ברווזים במטווח הם לא פסימיים. הם פשוט תקועים בלונה פארק. נפרדתי מהפרייבט תמי שמש­קריץכל הגוף כאב לי מהרכיבה על האופניים. היה נפלא מאז הלידה הראשונה, שאחריה הצטרכתי לשבת על צמיג, לא הסתובבתי עם כאבים כאלה במפשעה. הפעם הפקרתי את מפשעתי לאוכף האינקוויזיציוני של האופניים. זה התחיל באופן תמים. "מה דעתך להצטרף לטיול אופניים לאור ירח?", שאלה חברתי. "סליחה?", שאלתי בתגובה. "כמה פריקים של אופניים מארגנים טיול בהרי ירושלים, ובסוף תהיה גם הופעה של אלון אולארצ'יק ואפרים שמיר", אמרה.הרי ירושלים נשמעים בימים אלה כמו הרי החושך, אבל לחברתי היתה גם תשובה לחששותי הביטחוניים. השרה ציפי לבני מצטרפת לטיול, כך שהשב"כ בתמונה.עם ירח ברקיע ושב"כ בצריח, לא נותרה לי ברירה. מצאת את עצמי על זוג אופניים במדרונו של נחל כיסלון. לנחל, בניגוד לכביש, יש תכונה מזופתת: השביל לא מזופת! צריך להיזהר מאבנים בין הגלגלים, וזו עוד צרה קטנה. ברכיבה על מושב האופניים, נדמה לך שיש לך אבנים בין הרגליים. אם נגד יתושים צריך "אלתוש", כנגד מושב האופניים צריך משהו יצירתי יותר... אתם מוזמנים לשחק עם האותיות (אמרתי עם האותיות, לא עם האצבעות!).כשהייתי ילדה זה היה אחרת. קנו לי אופניים איטלקיים, לא היו בהם הילוכים, אבל היה להם ברקס בפדאל, הכידון היה זקוף יותר, כך שלא היה צריך לרכון לעברו, והמושב... טוב, אולי המפשעה שלי היתה גמישה יותר.לתומי חשבתי שבשנים הרבות שחלפו מאז הייתי ילדה, המציאו אופניים ידידותיים יותר למשתמש, ולתדהמתי גיליתי את ההפך. באופניים שקיבלתי היו אומנם הילוכים, אבל בחושך לא ראיתי אם אני מורידה הילוך או מעלה, הברקס היה ידני בלבד, מה שהותיר באגודלי יבלת, והכידון המשוכלל אילץ אותי להטות את גבי כאילו אני עומדת לקפוץ ראש לתוך החושך. עוד כמה שיכלולים ונצטרך רשיון לרכיבה על אופניים. ותסלחו לי, אבל איך ייתכן שהקידמה פסחה על המושב? למה רק הוא נשאר תקוע בין הרגליים? מה, אי אפשר להמציא מושב רך יותר, קצת ריפוד, ואם כבר ­ אז אולי גם גלגלים עבים יותר ואיזה פח מסביב?לסיכום הנושא הכאוב, אומר רק שבימים שאחרי רכיבה ממושכת על אופניים, לא צריך כאב ראש כתירוץ, אבל זה רק הבונוס השולי בחווית הרכיבה לאור ירח. אחרי שסעדנו את לבנו בטבע, קיבלנו את אולארצ'יק, אפרים שמיר ומאיר פניגשטיין, שהגיע במקרה מאמריקה, ובמילים אחרות: שלוש שביעיות מ"כוורת". השלושה ניגנו ושרו כאילו אין להם בעיות במפשעה, והקהל הריע כאילו נחל כיסלון זה מינימום קיסריה. קיבלתי עונש קצת מוגזם, נפרדתי מהפרייבט... אבל היה אדיר!