הפרענק התורן ספר הביכורים של יוסי סוכרי מוצג כאישום נגד האשכנזים, רק חבל שהוא מפורסם בהוצאה אשכנזית ירון אביטוב 02/01/03 מדי שנה, בערב יום הזיכרון, כאשר נשמעת הצפירה לזכר חללי מערכות ישראל, ניצב יוסי סוכרי דום לזכר סבתו הלובית, אמיליה. מדי שנה הוא מקיים בדבקות את הטקס הפרטי הזה, שמטרתו לזכור לא רק את "אלה שנפלו למען המדינה, (אלא גם) את אלה שהמדינה הפילה אותם" (עמ' 94).המחווה הקצת ילדותית הזו מאפיינת חלק מרמת הטיעונים של המרצה לפילוסופיה סוכרי, באשר לקיפוח העדתי. ועוד דוגמה, מביכה אף יותר. כשסוכרי מספר לחברו שהוא נקלע למבוי סתום בחייו, וגם דמותה המגוננת של סבתו, שאהבה ערבים, כבר אינה פוקדת אותו יותר, מציע לו החבר להתאהב בערבייה. "אחרי שתצא תקופה מסוימת עם ערבייה, סבתא שלך תשוב לראש שלך" (עמ' 108). גם אם מבינים את הרובד העמוק יותר של הצעתו הסהרורית של החבר, הרעיון אינו זוכה לפיתוח ומובא בצורה גולמית ואינפנטילית למדיי, ובדרך שיש בה, לטעמי, טעם לפגם. מה רוצה סוכרי למכור לנו: שזיון טוב עם ערבייה יפתור את כל תחושות הקיפוח העדתי שלו? הקיפוח העדתי היה ועודנו אחת הרעות החולות של החברה הישראלית, אבל למרבה הצער ספרו של סוכרי אינו מחדש דבר בנושא. הגעתי אל הספר בעקבות המלצה של הסופר משה ב ן הראש, שמניף את דגל המחאה נגד הקיפוח העדתי. קראתי גם ראיון עם סוכרי ב"ידיעות אחרונות" ("אני וסבתא נגד האשכנזים", 29.11.02) והתרשמתי מטיעוניו. מהספר התרשמתי הרבה פחות. סוכרי מדבר הרבה יותר מעניין מכפי שהוא כותב ו"השאלות הכאובות" (גב העטיפה) שהוא מעלה בספר, מוחזרו כבר בלא מעט מאמרים וספרים לפניו וחלקן הפכו כבר לקלישאות.כך, למשל, מספר סוכרי על קיפוחו בצבא. מפקד בסיס בחיל האוויר חשב אותו לאשכנזי בגלל עיניו הכחולות ורצה לצוות אותו לקורס מיוחד, אך כשהתברר לו שהוא, לא עלינו, ממוצא מזרחי ­ נשלח למטבח. כאילו כדי לאשש את קביעותיה של סבתו שצה"ל הוא "צו הרס לספרדים" (עמ' 28), כל חבריו למטבח היו מזרחיים, דבר שהגביר את שנאתו של סוכרי לצה"ל, למדינה, לכל מה שזז. "האשכנזים נועדו למסלולי קצונה", כותב סוכרי, "המזרחיים נשלחו להיות נושאי כליהם" (עמ' 27). אז נכון שהחוויה של סוכרי בצבא היא לגמרי אותנטית, ועדכנית לסוף שנות השבעים כאשר היה חייל, אבל היא הרבה פחות רלוונטית לצה"ל של ימינו שהרמטכ"ל הקודם שלו, שאול מופז, היה מזרחי, וכמה משרי הביטחון הקודמים שלו (איציק מרדכי, פואד בן אליעזר ו מופז עצמו) אף הם מזרחיים. משהו השתנה, לפחות בצה"ל, ויללות הקיפוח של ש"ס (ושל סוכרי) אינן נכונות לכלל המזרחיים, אלא רק למגזר מסוים מתוכו, שממילא רואה בתורתו אמנותו ואינו מנסה לחלץ את עצמו מקיבעון העוני ומתחושת הקיפוח. ספרו של סוכרי עוסק בילד הנקרע בין פרדס כץ, שם נולד וגדל עד שהיה בן שמונה, ושם נשארת לגור סבתו אמיליה, לבין צפון תל אביב, אליה עוברים הוריו המנסים להתחבב על האשכנזים. מדובר בשתי פלנטות שונות לחלוטין, וסוכרי אינו מצליח להשתייך באמת לאף אחת מהן.סוכרי נקרע גם בין שאיפתו להגשים את כישוריו האינטלקטואליים המוכחים, לבין רצונו לרצות את סבתו הדעתנית ושונאת האשכנזים, פנתרה שחורה עוד הרבה לפני שקמו הפנתרים.אמיליה מתקוממת נגד המזרחים שמתחרים ביניהם. אבל גם הנכד שלה, כך נדמה, נפל ל"תהום" הזו: מלמד פילוסופיה במוסד אשכנזי כמו "קאמרה אובסקורה", ומפרסם את ספרו בהוצאה אשכנזית כמו "בבל", במקום למשל ב"בימת קדם" של קשת המזרח. אולי הוא כתב את הווידוי הזה כדי לנקות את מצפונו.גב העטיפה מגדיר את סבתא אמיליה, כ"אישה מזרחית שלא פגשנו כמותה בספרות העברית". הדברים נכונים, א בל אני מעדיף את "עוגיות המלח של סבתא סולטנה" של דן בניה סרי, כיוון ששם דמות הסבתא עגולה ושלמה יותר ומחזיקה רומן. ואילו הסבתא של סוכרי, הגם שהיא מעוררת עניין רב, לא זוכה לפיתוח ספרותי, וחבל. סוכרי כותב יותר על עצמו מאשר עליה, וגם כשהוא כותב עליה, זה בהקשרים של עצמו. את סוכרי כנראה מעניין יותר לכתוב על עצמו מאשר עליה. זוהי בעיניי החמצה גדולה, כיוון שסבתא אמיליה, לובית ניצולת ברגן בלזן, עניין מרתק לכשעצמו שמוזכר בספר די באגביות, ראויה לרומן לא פחות מסבתא סולטנה, אבל מה לעשות שדן בניה סרי, לפחות לפי שעה, סופר הרבה יותר טוב מסוכרי. ההשוואה בין השניים מתבקשת: שניהם מזרחיים, המפרסמים ספר בכורה אחרי גיל ,40 ושניהם עוסקים בסבתא.סוכרי הוא יותר פילוסוף מאשר סופר, והספר שלו, בניגוד למה שנכתב באחד העיתונים, איננו רומן, אין בו עלילה, והוא שעטנז של מסמך וידויי, ממואר, מסה פילוסופית, טור פובליציסטי ומניפסט מזרחי.אבל גם בתור מסמך וידויי, הספר אינו עומד ברמה של ספרים וידויים כמו "החיים כמשל", למשל. האם זה מכיוון שפנחס שדה היה אשכנזי וסוכרי ספרדי? ברור שלא. זה מפני שסוכרי נעול על קונ ספציה מסוימת, שאם הוא ישתחרר ממנה הוא יכתוב את הסיפור השלם של סבתא אמיליה, והרומן הזה, אם ייכתב, יעמיד בצל את "אמיליה ומלח הארץ".אסיים בווידוי: מי שחושב שזהו עוד מאמר של אשכנזי נגד הפרענקים ­ טועה ומטעה. אני בעצמי פרענק, ולכן כגודל הציפיות שלי מהספר ­ כך גודל האכזבה.יוסי סוכרי, "אמיליה ומלח הארץ", בבל (דרום), 112 עמ'.