דיוקן האמן כאיש עני גם אמנות זו עבודה, גם כתיבת שירים. הספד ליבי לאה רודיטי 19/02/03 כל הקיץ שר החרגול, וגם בחורף הוא שר, כי הוא לא ידע לעשות משהו אחר. זאת אומרת, אולי הוא דווקא כן ידע לעשות עוד דברים, אבל הוא העדיף לעשות את מה שהוא גם יודע וגם הכי אוהב לעשות. ואולי הוא בכלל היה צרצר, כי יותר הגיוני שבמשל יככב צרצר בתור מישהו ששר, וזה גם עושה אסוציאציה של הצרצר משורר הדלות, וככה תוך שנייה החרגול הופך ליהודי כשר.והנמלים היו גם הן די בסדר, עבדו קשה כרגיל, והודו לאל שיש חרגול בסביבה, או צרצר, שיכניס קצת יופי ואור ושיר לחיים שלהן כל פעם שנהיה להן קשה ללכת בטורים ארוכים ולסחוב גרגרי אוכל על הגב או מה שהן סוחבות שם, ולרדת למחילות החשוכות שלהן עם השלושה כיווני אוויר ומשכנתה במעבה האדמה. הן לא הניחו לו לקפוא מקור בחורף, כי זה סיפור אלטרנטיבי והן היו נמלים בעלות מצפון, אבל גם כאשר קינאו בו על החופש שלו, לא שכחו שהן נמלים והוא חרגול (או צרצר).לפני מספר שבועות הלך לעולמו המשורר יבי. לא הכרתי אותו באופן אישי, רק קניתי ממנו ספר איזה פעם­פעמיים. אנשים ראויים ממני, שגם הכירו אותו היטב והיו חבריו, הספידו אותו בצער כן מעומק הלב. אבל נורא כאב לי שאפילו אוהביו טרחו להדגיש בהספדים או בסיפורים אודותיו שיבי "לא עבד", הוא "רק כתב את שיריו ומכר את הספרים שלו, ישב בבתי קפה ושתה". והייתה לי הרגשה שאם הוא היה, נניח, רעיונאי במשרד פרסום (מה שקורין קופירייטר, באנגלית זה תמיד נשמע יותר סטייליסטי, איזנט איט?), ובאופן די דומה גם היה יושב לו בבתי קפה כל היום, איש לא היה רואה בכך בטלה. וזו באמת לא בטלה, כי לא בכל סוג של עבודה צריך להחזיק טורייה ביד.אתם יודעים מה זה למכור ספרים היום? ועוד ספרי שירה? לא רק לכתוב ­ רבים כותבים, וזה דווקא יפה, שאנשים עדיין מאמינים בכוחה של השירה להעניק יופי, לתקשר, לבטא ולעורר מחשבה ­ אלא גם למכור ספרי שירה, וזה בהחלט הרבה יותר קשה. והנה, היה בינינו איש שחי עד גיל 68 בלי חשבון בבנק, ועד תחילת המאה ה­21 הסתובב בתל­אביב כמו איזה מין מנדלי מוכר ספרים וככה התפרנס, אפילו בלי פרופסורה באוניברסיטה, וכנראה עם אפילו יותר מקצת עזרה מידידיו. נכון, הוא לא הדפיס כרטיס בבוקר בשום מפעל, והוא לא הכין קפה בבוקר בשום משרד, אבל בבקשה, אל תגידו שהוא לא עבד.מה זה עבודה? מרק טוויין, בקטע הבלתי נשכח על תום סוייר שמסייד את הגדר, הסביר שההבדל בין עבודה לבילוי הוא שעבודה זה משהו שמוכרחים לעשות, או שמקבלים עבורו תשלום. איזה מאושרים האנשים שיש להם הפריבילגיה לעשות את מה שהם אוהבים ולהתפרנס מזה. אפילו אם בקושי. בכלל, היחס אצלנו לעבודה נורא משונה ולא ברור, נכון? עבודה נהייתה כמו החזיות האלה ­ ללכת עם ולהרגיש בלי. אוי לך אם אתה מובטל, ומצד שני, זה גם לא כבוד כל כך גדול להיות עובד ­ כולם רוצים להיות עשירים סתם ככה, למפרע, בתור נקודת התחלה. האמת, מה רע. החרגול מנגן או שר עבורנו, ולפעמים הוא מצייר או כותב או עושה סרטים. תמיד כשצריך לקצץ בהוצאות, ילכו קודם כל על תקציבים ליצירה (נדמה לי שרק לא מזמן התחולל מאבק על תקציב ממשלתי של 50 מיליון שקל שרצו לקצץ לאמנות הישראלית, ואני לא מבינה מספיק בכספים כדי להגיד אם זה "להיות או לחדול" וכל מיני ביטויים כאלה, אבל זה בכל מקרה המון. בכלל יישאר משהו?). האמת היא, שכל כך קל לקצץ בתשלום ליוצרים, כי הם מאוד אוהבים לעשות את מה שהם עושים, ורוב הסיכויים שהם יסכימו לעשות את זה גם בלי כסף. אז השורה התחתונה: גם יצירה אמנותית זו עבודה. ועל עבודה צריך לשלם. אטומיק קיטן / שרון חן בכל שנות קיומי כאדם עובד ומפרנס, אני מנסה למקם את עצמי איפשהו בטבלאות ה"איפה אני ומה יש לי". כל אחד הרי סקרן לדעת את מקומו בעולם כלכלי זה, ויותר מכך, להיווכח שהוא בסדר, שהוא אמיד ואולי אפילו טיפ טיפונת עשיר. מה יש? זה לא עולה כסף, להשתעשע במחשבה המתוקה והמרגיעה הזו.בנזוגי ואני לא טסים במחלקה הראשונה, את המלונות המרהיבים בעולם אני רואה בדרך כלל באינטרנט, וחופשת הסקי האחרונה שלנו הייתה לפני שנתיים, בדרך לירושלים, כשעצרנו בצד הדרך עם הילדים ובנינו בובת שלג נפלאה. וכמה נהנינו! לאורך תקופה ארוכה סברתי לתומי שאם אנחנו מצליחים לצאת מדי פעם לאיזו מסעדה או הצגה, סימן שאנחנו בסדר. אין לנו ג'יפ אבל אנחנו יוצאים לטיולים, נוסעים לתורכיה, כי זה החו"ל הכי קרוב וזול, קונים בגדים בכיף ברשתות הסבירות ולא אצל לואי ויטון דווקא (למרות שהוא באמת נהדר), וגם לילדים לא חסר כלום, ברוך השם. אפילו בתשלומי ה"רשות" לבית הספר ולגן, אנחנו עומדים בכבוד. מדי פעם מארחים חברים לשרימפס ויין טוב, ובאמת, כמו שאומרים אצלנו ­ אין לנו על מה להתלונן. ואני באמת לא מתלוננת.והנה דווקא בשבועות האחרונים, ממש כמו טיל פטריוט לא מוצלח, התפוצצה לה בועת "בין העשירונים" שלי, כשהמצב הפך מ"סתם מצב" למצב מפחיד. ככל שחלחלו ה"סברות" וה"הנחות" בדבר הנשק הכימי או הביולוגי שיש לעיראקים, מה הוגנב כבר לארץ ואילו דברים נוראיים עלול לעולל לנו גז החרדל, החלו לפרוח גם הצעותיהם של מפעלים ברחבי הארץ למגן את הבתים, במערכות משוכללות לטיהור ולסינון האוויר המורכבות בממ"ד, או להבדיל ­ במקלט האטומי. תמונותיהם של הורים שלווים וילדים עליזים המשחקים בלגו על השטיח במקלט, כאילו המורא מפני ההפגזות לא שייך להם כלל, התנוססו מעל המודעות, ולבי נכמר. מילא השטיח והלגו שאין לי (הבנות שלי מעדיפות ברבי), אבל גם אין בידי אלפי השקלים שעולה מערכת כזו, שלא לדבר על מקלט נורמלי או ממ"ד. ואז, ברגע שהבנתי שהפעם לא מדובר בעוד חופשת סקי או לואי ויטון, אלא בעניין של חיים או מוות ­ הרגשתי עד כמה אני לא עשירה. כמו תמיד מסתבר שהכי טוב להיות צעיר, בריא ועשיר, אבל הפעם מתבלט גם הקשר הסיבתי בין האלמנטים: אם אתה עשיר ויש לך כסף למקלט אטומי, יהיה לך ­ ולילדים שלך ­ יותר קל להיות בריא. ושפוי. ולהישאר בחיים. פעם דיברו על מכונ ית לכל פועל או מחשב לכל ילד בקטע של שוויון חברתי. אז כדי לפתור את הסוגיה, אני מציעה קו משווה חדש ­ מקלט אטומי לכל פועל, ממ"ד לכל ילד. עכשיו, ליד קו העוני, מסתמן קו נוסף ­ קו החיים. או מדד הממ"ד. וזה, אם תרצו, המדד היחיד שאני מוכנה שיצמח במדינה הזו. מה עוד תבקשי מאיתנו, ביצית? / דנה ג. פלג העצב היה התגובה הראשונה שלי, כשהתחלתי לחוש בסימנים המוקדמים, הידועים, והכל כך לא רצויים הפעם, שמבשרים על בואה של "הדודה", כמו שאומרים בסרטים אנגליים. חשבתי על כל הפעמים שחיכיתי לה בקוצר רוח, וכמה לא רציתי שתבוא עכשיו. קניתי את הערכה לבדיקה עצמית, ומרוב סקרנות, ניסיתי אותה עוד לפני האיחור. איחור שלא היה, כמובן, כי הדודה הגיעה פונקט בזמן, עם הרכבת של השעה חמש, כמו שהיה בוודאי מר הדסון מ"על אדונים ומשרתים" מציין, בעודו מתבונן בשעונו.טוב, זה לא היה בדיוק ברכבת של השעה חמש, אלא תוך כדי צעדה. צעדה למען השלום, שבה השתתפתי עם עוד 150 איש בערך, שצעדו בטור, בשתיקה, מיפו לתל­אביב. השתיקה הזאת נתנה לי חופש לחשוב, להרגיש, להיות בכל מה שעלה אצלי. ראשון עלה הכעס. "מה זאת אומרת?", שאלתי אותה, "מה את צריכה יותר? הביאו לך זרע שעבר פעמיים בצנטריפוגה (כשאמרו לי את הנתון הזה לא יכולתי שלא לחשוב על המשפט האלמותי של חוה יערי: "גיהצתי אותה פעמיים"), הביאו לך אותו עד הדלת. מה עוד?" אבל הביצית ההיא כבר לא הייתה שם. אין עם מי לדבר.אחר כך, החלטתי לבדוק מה קורה שם. היה לי ידע בסיסי ביו תר, ומסתבר שגם מוטעה. בעיני רוחי, מכתה ו' ועד היום, ראיתי את הביצית צונחת מהשחלה אל הרחם וממתינה שם לזרע האבירי שיתאחד עמה ויביא חיים חדשים לעולם. ידעתי בערך איך זה נראה, לפי התרשימים מ"על בנים ועל בנות", אבל לא ידעתי בדיוק מה זה הזקיק הזה, ומהו אותו גופיף צהוב מסתורי. אם יעשו סקר בקרב נשים שלא הרו, מעניין כמה מהן ידעו יותר ממני על הגוף שלהן. השחלה שולחת ביצית שמשוטטת בחצוצרה וכשיש מספיק הורמונים, היא נפרדת מהזקיק, שעוטף אותה. זה הביוץ, ואחר כך קוראים לזקיק "הגופיף הצהוב". למה זה נשמע לי כמו "הנוסע השמיני"?התיאור הציורי הוא שלי, כמובן, וזאת הדרך שלי להתמודד עם כל התיאורים המדויקים והמדעיים של כל מיני תהליכים שמתרחשים אצלי בגוף, שאנשים, נשים או גברים, שאני לא מכירה בכלל, יודעים עליהם הרבה יותר טוב ממני. אני מכירה את התשובה הרציונלית לעניין אבל היא לא נותנת לי תשובה לתסכול שלי, לתחושה שאין לי מושג ירוק או צהוב, במקרה זה, על הגוף שלי, המקום שבו אני חיה. כדי לעשות את זה, אני צריכה לתת לאולטרה­סאונד (רצוי עם חומר מסכך) לחטט בתוך גופי, למשל, וזה עוד כלום לעומת התהליך עצמו, שהוא לא נעים בכלל.אולי כדאי לי לנסות את העצה האנגלית הידועה, ולחשוב על המולדת. קול צף מחפש חוף מבטחים / נעמה תורן סוף סוף דיברו עלי בחדשות. ולא פעם אחת, כמעט בכל מהדורה. כן, עלי. ולא בגלל מה שעשיתי אלא בגלל מה שלא עשיתי. לא החלטתי. כן. אני קול צף. אני הקול הצף הזה שכולם ניסו לנחש מה עובר לו בראש. והאמת, הראש שלי מלא, אבל הרובריקה של במי לבחור נשארה ריקה. ולא בגלל שאין לי דיעות, זה בגלל שאין לי ייצוג. אני קול צף שלא מיוצג בכנסת הבאה עלינו לרעה. עוד לא המציאו מפלגה כזאת, שמונהגת על ידי השכל הישר ולטובת הציבור. כלומר המציאו, אבל כנראה שזה היה רק בטלוויזיה האמריקאית בסדרות כמו "הבית הלבן" או "בנות גילמור". ואני לתומי חיפשתי מפלגה כזאת, אבל לא מצאתי.ולא, לא ראיתי משדרי תעמולה, תודה רבה, אני כבר מעדיפה לצפות בשידור ישיר בטקס חלוקת פרסי ישראל בערוץ 1 בדיבוב לשבדית. אני קול צף, שצף לו על גלי הביצה הבאושה ושואל את עצמו איך הגעתי עד הלום ואיפה חוף המבטחים.קראתי באינטרנט שהיחצן של שרי אריסון זועם על שלי יחימוביץ' שמסיתה את העם האומלל נגד עשירי ישראל. ואני אומרת, קודם כל סחתיין שיש לך יחצן, זה באמת חשוב במלחמה נגד ההסתדרות. חוץ מזה, מה אנחנו אמורים לעשות? לאהוב את העשירים? למה? כי הם תורמים לווראיטי? המשכורת שלנו נשחקת והולכת, עוד מעט אנחנו, מעמד שותי ההפוך ואוכלי לחם הדגנים ההולך ומאבד את אשליית החיים היפים, גם אנחנו כבר עוברים ללחם אחיד, שותים יותר קפה בבית, ועוד מעט, אומרים כלכלנים, נישאר עם חובות המשכנתה ונתחיל ללקט פירות מרצפת השוק. והעשירים? טוב, תודה. אז בשביל מה הם צריכים את האהבה שלנו? גם כסף וגם אהבה? לא הגזמתם?ואיך זה קשור לציפה שלי? כי כשהולכים לקלפי, איכשהו אנשים שוכחים שהחיים שלהם נהיים יותר ויותר מחורבנים, שהם משתכרים פחות ומוציאים יותר, ששחיתות הפכה בון­טון עוד יותר מסלולרי לכל ילד, שהפכנו לארגנטינה ­ כל עוד יש "המורדים" בטלוויזיה זה סבבה. בקלפי ­ רק שלום וביטחון ושלום ולהתראות. לעזאזל איכות החיים, העיקר המלחמה. איכות? על מה אני מדברת? קודם כל לשרוד. אז אנחנו שורדים, בלי כסף, עם פיח בריאות, עם מסים כמו בשבדיה וחיים כמו בארגנטינה. איזה כיף. אנחנו העולם.אז אני צפה וצפה, עוד לא מצאתי מי שייצג אותי. עכשיו, אחרי הבחירות, זה כבר לא משנה, אני אצוף לי עד הבחירות הבאות. איפה הימים שבחירות נחגגו כל ארבע שנים? בארגנטינה, חוגגים דמוקרטי ה כל יום שנה. תשאלו את המורדים.