אני לא יודע איך הילדים שלי נראים סרבנות קשר היא תופעה בה אין קשר בין אחד ההורים הגרושים לילדיו אירית רותם­צפרוני 26/02/03 כבר 11 שנה נאבק דני (שם בדוי) על זכותו לראות את ילדיו, המתגוררים עם אמם. כל השנים הללו, למרות שלא הצליח לפגוש אותם, שילם דמי מזונות וגם נשא בהוצאות חריגות שונות. לאחרונה, בפסק דין לא שגרתי, הפחית בית המשפט לענייני משפחה את תשלומי המזונות שמשלם דני לשני ילדיו, המסרבים לראותו, וגם הגביל את סעיף ההוצאות החריגות. "אב איננו כספומט", כתבה השופטת בפסיקתה, "וכאשר ילדים מסרבים לכל קשר עם האב ולכל טיפול שמטרתו ליצור קשר ופועלים כלפי האב בעלבון ובהשפלה, הם אינם יכולים לצפות ממנו לרווחה כלכלית". תהליך פרידה בין בני זוג מלווה לא פעם בעימותים קשים סביב נושא ההורות. ברוב המקרים מגיעים בני הזוג להסדר כלשהו המאפשר גם לבן הזוג שאינו מגדל את הילדים לקחת חלק בחייהם; אחד מבני הזוג, בדרך כלל האם, הוא בעל המשמורת על הילד, כשהצד השני מקבל הסדרי ראייה. בשנים האחרונות גוברת תופעת המשמורת המשותפת, כששני ההורים אחראים במידה שווה לגידול וחינוך הילדים; אבל ישנם מקרים בהם ההורה המשמורן נוטל לעצמו את הזכות הבלעדית להורות ומונע מן ההורה השני את הקשר עם ילדיו. בחלק מאותם מקרים נקבע על ידי אנשימקצוע כי ההורה המנוע אכן אינו ראוי וכשיר לתפקד כהורה ועדיף לטובת הילדים שיורחק מחייהם. לעומת זאת קיימים מקרים בהם על פי כל חוות הדעת המקצועיות אין כל פגם במסוגלות ההורית של ההורה המורחק ואף מומלץ, לטובת הילדים, כי ייטול חלק בחייהם, אבל הצד השני מצליח לטרפד כל סיכוי לקשר. "סרבנות קשר", מסבירה עו"ד נורית פיש, המתמחה בדיני משפחה, "היא תופעה בה אין קשר בין אחד ההורים לילדיו. בדרך כלל נובעת התופעה הזאת מהסתה של ההורה המשמורן, שלפעמים פשוט מונע פיזית את הקשר". הסתה מובילה בהרבה מהמקרים לכך שהילדים מרצונם, כמו במקרה של דני, יסרבו בסופו של דבר ליצירת כל קשר עם האב. "סרבנות קשר זה נושא שאפשר לדבר עליו שעות", אומר ד"ר דן שרון, מרצה בכיר בביה"ס לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב, שממונה על ידי בתי המשפט לתת חוות דעת בנושא משמורת והסדרי ראייה. "חשוב לאבחן מתי רצון הקטין הוא אכן רצונו, או שאולי הוא משמש שופר לרצון, לחצים, איומים, שוחד, או ביטויי המצוקה והאומללות של אחד מהוריו. במאבקי משמורת והסדרי ראייה קיימים מצבים בהם אחד ההורים מכתיב לילד את רצונו בהסתה פרועה נגד ההורה השני.בבלתי אמצעיות שלהם קשה לילדים לעשות מעברים מהירים ובמשך הזמן 'האמת' של ההורה הופכת להיות האמת שלהם. בשלב הזה יכול ההורה המסית לנקוט בטקטיקה הידועה: 'אני לא אומר לילד מה לעשות. הוא לא רוצה לפגוש אותך, ואני לא יכול להכריח אותו'. במצבים אלה השימוש במושג רצון הילד הינו מסוכן, מפני שהוא נותן לילד כוח כמעט שטני שאין לו". אין לי שום קשר איתם "סרבנות קשר זו תופעה שנפוצה אצל נשים, כי בדרך כלל המשמורת לילדים היא בידי נשים", אומרת עו"ד דפנה טל­קורן, המתמחה בדיני משפחה, "מטבע הדברים זו תופעה שמופיעה כאשר יש תהליך של פרידה בין ההורים והאם אינה עושה את ההפרדה המתחייבת בין התחושות שלה כלפי האב, או מעצם הפרידה, לבין אלו של הילדים; אבל בעוד שמקרים קיצוניים של סרבנות קשר הם מעטים, למרבה המזל, הרי שהתופעה כשלעצמה, כשהיא עדיין בחיתוליה, די נפוצה. יש הרבה מקרים בתחילת הסכסוך בין ההורים, או כמה חודשים לאחר שפרץ, שאמהות עושות שימוש בילדים כחזית נוספת במלחמה שלהן נגד האב. מדובר אולי על רקע בלבול רגשות, או חרדת נטישה. יש אינסוף הסברים לתופעה, אבל בשלב מסוים רוב האמהות מתעשתות, כי בין היתר זה הרי גם האינטרס של האמא שיהיו לה כמה שעות פנויות לעצמה". אשתו של דני, מתברר, לא הצליחה להתעשת, אבל הצליחה לגרום לנתק מוחלט בינו לבין ילדיו. הסיפור של דני, שמובא כאן בקיצור, בשמות בדויים ובשינוי פרטים מזהים, הוא סיפורו של אב מובס, שכואב את הפרידה מילדיו, אותם הוא כבר לא מכיר יותר. במקרה שלו, קבע בית המשפט: "לעניין הסדרי הראייה, מדוברבמקרה של סרבנות קשר קשה. למעשה מדובר במקרה שהמערכות המשפטיות והטיפוליות לא הצליחו להתגבר על סרבנות קשר ולמנוע מהילדים את הנזק שנגרם להם כתוצאה מכך". דני, בשנות ה­40 לחייו, פקיד ברשות עירונית, חי היום עם בת זוג והם הורים לתינוק. את שני ילדיו, היום בשנות העשרה המוקדמות לחייהם, לא ראה מאז היו פעוטות. "היינו נשואים שש שנים", הוא מספר, "בהתחלה הכול היה יפה. הכרנו במסגרת מקום העבודה, התחברנו, נישאנו והבאנו שני ילדים. אני בעצם גידלתי את הילדים, היא עבדה משעות אחר הצהריים והיתה חוזרת מאוחר בערב. אני הייתי זה שהביא את הילדים בבוקר למעון וחזר לקחת אותם אחר הצהריים. המחלוקת הראשונה בינינו היתה אי היכולת שלי גם לעבוד וגם לטפל בילדים. רציתי שניקח מטפלת, אבל היא לא הסכימה. היו לה השגות על האנשים שצריכים לשהות במחיצת הילדים. אחרי זה היחסים התחילו להידרדר. מאחר וכל הניסיונות שלי לתקן את הקשר הקלוקל בינינו לא הצליחו, פתחתי תיק בבית הדין הרבני מתוך כוונה לזעזע את אמות הסיפים ולהביא לידי שינוי בגישה שלה. לא ממש התכוונתי להתגרש, אבל זה נתן לה לגיטימציה לעשות כל מיני דברים. "היא לקחה עו"ד והתחילה עם עיקולים לכל הכיוונים. היא העלימה לי דברים. היה לי נשק ברישיון והיא העלימה אותו, צלצלה למשטרה ואמרה שאני מאיים עליה בנשק. לילה אחד, למשל, היא פתאום העירה את הילדים. אני בתמימות עוד שאלתי אותה למה היא מפריעה להם לישון, אבל היא ירדה איתם בצעקות לשכנים וביקשה שיתקשרו למשטרה, כי אני מאיים עליה. אי אפשר היה לדבר איתה. הצעתי שנקיים שיחה באמצעות שכנים או משפחה, מישהו שיגשר בינינו, אבל לא היה עם מי לדבר. הקש ששבר את גב הגמל היה כשהיא איימה שתשפוך עלי חומצה. הבנתי שאין לי יותר מה לעשות שם, קמתי בבוקר, יצאתי לעבודה ולא חזרתי יותר הביתה. השארתי מאחוריי בגדים וחפצים אישיים, השארתי הכול, אבל לא הייתי מוכן לוותר על הילדים. אמרתי: עם האמא אני לא מסתדר, אבל אני גידלתי את הילדים. בגלל הילדים אפשרתי לה להמשיך לחיות בדירה שאני קניתי בעזרת ההורים שלי. "מאז שעזבתי את הבית, היו כל הזמן תביעות. הגענו לכל הערכאות המשפטיות, אם זה בית משפט השלום, המחוזי, או הרבני. היה לי צו של בית הדין הרבני להסדרי ראייה קבועים, אבל בכל מפגש היא הערימה קשיים ולא אפשרה לילדים לצאת מהבית. הייתימטלפן והיא היתה שמה מזכירה אלקטרונית ומסננת שיחות. הייתי מוצא את עצמי הולך לתחנת המשטרה, מחכה בתור ומושפל על ידי השוטרים ­ איך זה גבר מגיע לסיטואציה כזאת. כל פעם הייתי צריך להוציא מחדש צו של בית הדין הרבני. היו פעמים שהייתי מקפיץ את פקידת הסעד התורנית לסדרי דין שתאפשר לי לקיים את הצו, אבל האמא היתה עושה הכול כדי שלא נוכל לקיים את המפגש. "היינו בטיפולים בכל המסגרות הטיפוליות האפשריות. עברנו שיחות עם פסיכולוגים ומומחים: ביחד, כל אחד לחוד וגם הילדים בנפרד, בכל הצירופים והחיבורים. מסקנות המומחים שמונו על ידי בית המשפט היו שהאמא כביכול משתפת פעולה, אבל עושה הכול כדי לא לאפשר את המפגשים. כל המערכות והמסגרות הטיפוליות טוענות שהאמא חיבלה בקשר והטיפול היה צריך להתמקד בה, אבל כאדם מבוגר אף אחד לא יכול היה לחייב אותה. באחד המפגשים שניסיתי לקיים בהתחלה עם הילדים שמעתי אותה אומרת להם: 'אם אתם הולכים איתו, אתם לא חוזרים הביתה'. רציתי לתת להם ביטחון כאבא והרגעתי אותם שהדירה שלי ויש לי מפתח. כשחזרנו, הבית היה חשוך והילדים פרצו בבכי. אמרתי להם: 'אין בעיה, נחכה לאמא'. התברר שהיא התחבאהמתחת למיטה. כשהדלקנו את האור, היא יצאה מתחת למיטה ונזפה בהם. הגעתי איתה למצבים שקשה לתאר. כשהבנתי שזה רק מזיק לילדים, החלטתי לוותר. "כל השנים היא חלבה אותי. בנוסף למזונות הרגילים היתה מביאה קבלות על כל מיני הוצאות חריגות בעשרות אלפי שקלים ומגישה אותן ישר להוצאה לפועל. הייתי צריך לקחת כסף מחברים ובני משפחה, כי לא היה לי. כל הזמן הייתי מאוים, בדרך זו או אחרת, למרות שתמיד הקפדתי לשלם את המזונות בזמן. היום אני לא מכיר את הילדים שלי, לא יודע איך הם נראים, לא יודע מה עובר עליהם, לא יודע מה רמת ההסתה וההרעלה. אין לי שום קשר איתם". בטענותיה, כפי שהובאו בפני בית המשפט, טוענת אם ילדיו של דני כי הוא זה שיזם את הניתוק מהילדים ומנסה להפיל עליה את האשמה. הוא זה שהפסיק לבוא ולא גילה מספיק גמישות בחידוש הקשר, לכן אינו צריך להתפלא מכך שילדיו שכל כך נפגעו ממנו ואיבדו בו את האמון, אינם רוצים לחדש איתו את הקשר. למרות שהיא לא מסכימה עם חוות הדעת המקצועיות, המטילות עליה את האחריות לניתוק הקשר, הרי שלאחר קבלתן היא הקפידה, לטענתה, לשתף פעולה עם כל הגורמים הטיפוליים האפשריים לשם חידוש הקשר ;אבל דני הוא זה שלא עשה מספיק והוא לא באמת רצה לראות את הילדים. לטענתה, כל מהלכיו נועדו רק לשם הפחתת דמי המזונות. נתק מהורה זה סוג של התעללות עו"ד נורית פיש, שמייצגת את דני במשך כל השנים האלה, חושבת שלמערכת אין כלים לטפל במקרים כל כך קיצוניים. "למערכת", היא אומרת, "אין שיניים לכפות על אמא כזאת את המלצות המומחים, שאומצו על ידי בית המשפט. בכל הפניות שלנו טענו שקיימת סכנה של ניכור הורי ויש סיכול של קיום הקשר שלו עם הילדים. הפסיקה המשפטית אומרת שהורה המסכל קשר עם ההורה השני הוא הורה שאינו ראוי להיות משמורן. זה העיקרון שקבע השופט חיים פורת, אשר נחשב למומחה בתחום. אבל מכאן ועד ליישם את התיאוריה הזאת רב המרחק, כי שופטים לא מעיזים לנקוט בצעד כל כך קיצוני של להוציא ילד ממשמורת. "הטכניקה היא להוציא זמנית את הילדים מבית ההורה המרעיל לסביבה ניטרלית, כמו משפחה אומנת, או מוסד לילדים במצב כזה, כדי להרגיע את המצב. בפועל, מעטים השופטים שנוקטים בצעדים כה חריפים. ישנו כאן מצב שהוא קצת מטעה ויזואלית, כי לא מדובר בילד מוזנח או מוכה. לפקידי סעד לחוק הנוער, הממונים על ילדים בסיכון, יש מספיק בעיות עם מקרים שנראים לעין של ילדים מוזנחים ומוכים. הם לא מודעים לעובדה שלמנוע קשר של ילד עם הורה זה גם סוג של התעללות, והם לא עושיםמספיק שימוש בסמכות שמוקנית להם על פי החוק, להוציא ילד מהבית". מקרה של סרבנות קשר קיצונית יש גם לעו"ד דפנה טל­קורן, שמספרת עליו בקיצור המתבקש: "גבר בשנות ה­40, שחי עם אשה, נולדו שני ילדים ולאחר הפרידה היא החלה להערים קשיים על קיום הקשר בין האב לילדיו. בהתחלה עדיין על סמך הטענות המקובלות, כמו הילדים חולים וכו'. כשהוא התחיל לפעול בתהליכים משפטיים, היא הגבירה את התנגדותה. השיא היה כשביקשה לאסור עליו לראות את הילדים, כי הוא מתעלל בהם מינית. בעקבות הטענה הזאת הורה שופט על הפסקת הסדרי הראייה עד תום חקירת המשטרה. לא היה דבר שהיא לא עשתה כדי לעכב את חקירת המשטרה ולהתערב בה. הטענות נבדקו ונשללו מן היסוד על ידי גורמים מוסמכים. האב גם עבר בדיקת פוליגרף ונמצא דובר אמת. במסגרת קשר קודם גידל אותו אב שני ילדים קטינים שלא רק שלא היתה להם טענה נגדו על התנהגות פסולה, הם גם היו מוכנים להעיד עבורו בכל פורום אפשרי; אבל במשך שנתיים היה נתק מוחלט והקשר כבר ניזוק. התנהל משפט ארוך, שבסיומו ניתנה המלצה לחדש את הקשר בין האב לילדיו וגם נקבעה דרך טיפולית לצורך כך, אבל האם סירבה לשתף פעולה. "המקרההזה הוא דוגמה לאיך אפשר באמצעות טרור להביס את המערכת. האשה הזאת עשתה שימוש במערכת לצרכים מניפולטיביים שלה. על כל החלטה, בכל שלב שהוא, היא הגישה ערעור. היא סירבה לאפשר כל מפגש עם הילדים, סירבה לאפשר בדיקה עצמאית של הילדים, סירבה לשתף פעולה עם כל גורם שיצא מנקודת הנחה שצריך לפעול לטובת הילדים ולחדש את הקשר שלהם עם האבא. היא לא הגיעה לדיונים, לא הופיעה לפגישות עם פקידות סעד ואיימה על כל מי שרק אפשר. זה מקרה פתולוגי, שגרם ללקוח שלי לשיברון לב ובשלב מסוים הוא גם עבר התקף לב. הילדים שטופי מוח, כבר לא ראו את האבא שלהם כמעט עשר שנים וככל שהזמן עובר קשה יותר לחדש את הקשר. דווקא משום שכל כך קל לנצל את הסרבול המובנה שבמערכת, חשוב לקטוע את הדברים באיבם. "לילדים, פרידה של הורים זה משבר נוראי. האדמה רועדת. כל המבנה המשפחתי המוכר להם מתערער ומשתנה, ואם האם היא המשמורנית, היא מייצגת לגביהם את היציבות, את הבית. הם נקלעים לתופעה פסיכולוגית של קונפליקט נאמנויות. יש להם צורך חזק להיות עם האם ותחת חסותה. לא תמיד יש להם הכוח, וגם לא צריך לצפות שיהיה להם, להילחם על זכותם לראות את האבא. אםסרבנית קשר מעבירה את המסר בכל דרך אפשרית. זה כוח עצום שיש לה ואי אפשר לדרוש מילד במצב כזה לצאת נגד האמא והמסרים שהיא מעבירה. נדרשת התגייסות מהירה ומיידית של המערכת המשפטית ביחד עם שירותי הרווחה כדי לקטוע את התופעה באיבה. "ובאמת, במרבית מהמקרים, אם מחמת חלוף הזמן, או בשל ההתגייסות המהירה, הבעיות באות על פתרונן. עדיין חלק מהבעיות הופכות להיות תופעה כרונית, אבל לא קיצונית: מתקיימים הסדרי ראייה בין האב לילדיו, אבל בקושי, לאחר בקשות פנייה לשירותי הרווחה וכו'. יש מקרים קיצוניים של אמהות סרבניות קשר, שהולכות עם 'האמת' שלהן עד הסוף המר, תוך ניצול מתוחכם אבל בוטה של אותה חולשה מובנת במערכת. על פי קביעת מומחים, גילויים קיצוניים של התופעה הזאת הם ביטוי של הפרעה נפשית. לכן ה'להט' הזה נותן להן את הכוח לזהות את כל הפרצות הקיימות במערכת". "הסיבות הנפשיות של ההורה סרבן הקשר הן מורכבות ושונות מאדם לאדם", אומרת ד"ר שולמית מילך­רייך, פסיכולוגית קלינית שבין היתר מטפלת בילדים ובבני נוער, "מבחינת ההשלכות של מניעת קשר של הורה עם ילד, צריך קודם כל לבחון מה המסר שמועבר לילד. אם המסר המועברהוא שההורה השני מפלצתי, מסוכן, הרסני וכן הלאה, האופן שבו הילד מייצג בתוכו את ההורה מושתת על מידע מאוד מאיים. הדמות של ההורה השני מצטיירת כמאוד מסוכנת, עד כדי כך שצריכים לגונן עליו מפניה. "מה ההשלכות של ילד שגדל עם ייצוג פנימי של הורה כל כך מסוכן? זה למשל יכול לגרום לחשדנות מאוד גדולה כלפי בני המין שההורה מייצג, כלפי אנשים בכלל. זה יכול להוליך לפחדים לגבי עצמו, שהרי הוא הילד של אותה מפלצת. זה יכול להוביל לקושי בקבלה עצמית, בביטחון עצמי, במתן אמון. זה יכול לגרום לרגשי אשמה, כאשר הילד לא מעז להביע את הגעגועים שלו להורה החסר. "כשילדים הולכים עם מטענים כאלה, יש לזה הקרנות לכל תחומי החיים. למשל עד כמה הם פנויים לתהליכים של למידה, כי הם עמוסים ברגשות. אם ילד גדל בסיטואציה של חוסר ביטחון וחרדה, אל מול משהו שהוא מפלצתי, סביר להניח שהמסר שההורה השני מסוכן הוא בהרבה מהמקרים פרט בתוך תמונה כללית שההורה משדר לילד, שהעולם הוא מאוד מסוכן. יש כאן מסר גדול של חרדה ותוקפנות, וילד יכול למצוא את עצמו נע על הרצף הזה שבין חרדה גדולה לתוקפנות גדולה. זה עלול להוביל לילד מלא חרדות ונמנעמקשרים, או לילד שקשה לו להכיל את החרדה והוא יבטא אותה בתוקפנות עזה. בכל מקרה, היכולת של הילד לתת אמון בתוך קשר תיפגע". שני האבות שבכתבה אומנם ויתרו בינתיים על המאבק האינטנסיבי, כדי לא לגרום עוד נזק מיותר לילדיהם, אבל לא ויתרו על הילדים. שניהם מקווים שיום אחד, כשהילדים יתבגרו ויעמדו ברשות עצמם, הם ייצרו איתם קשר ביוזמתם.