הרצל פינת בלפור כיצד הפכו התאומים לבית חקק ליו"ר אגודת הסופרים ולסגנו? ירון אביטוב 11/12/03 לפני כשבועיים, המשורר הרצל חקק לא הגיע לאירוע ספרותי שאליו הוזמן כיו"ר החדש של אגודת הסופרים. מנחת האירוע פנתה לאחיו התאום, בלפור חקק, וביקשה ממנו לפתוח את הערב ­ כיו"ר האגודה. "אמרתי לה: 'אני לא היו"ר'", מספר בלפור חקק, משורר אף הוא, שכיהן כסגן יו"ר האגודה לפני אחיו, "אבל אז היא אמרה לי: 'לא משנה, בלאו הכי אף אחד לא ירגיש. כולם כאן משוכנעים שאתה הרצל'". למחרת היום הגיע בלפור למשרדי אגודת הסופרים והתעסק בניירותיו בחדרה של המזכירה. זו תלתה בו עיניים בתמיהה ושאלה: "הרצל, למה אתה לא יושב אצלך בחדר?". "היא פתחה לי את הדלת והושיבה אותי בכיסא היו"ר אף על פי שאני לא היו"ר", מספר בלפור. "אם יום אחד חלילה אהיה חולה בשפעת ויהיה טקס חשוב", אומר הרצל, "אשלח את בלפור במקומי ואיש לא ירגיש".אז יש לך כפיל, כמו לסדאם חוסיין?"זו באמת שיטה עיראקית", צוחק הרצל. "אני לא מרגיש כמו הכפיל של בלפור ובלפור לא מרגיש כמו הכפיל שלי, אבל כל הזמן מתבלבלים בינינו".אנקדוטות כאלה חוזרות כמעט בכל ערב ספרותי, כמעט בכל יום, ובעצם איש לא יבחין אם בלפור יבוא במקום הרצל או להפך, ואפילו אמם עלולה להתבלבל ביניהם לפעמים מרוב דמיון. גם קולם זהה לחלוטין: "הרצל?", אני שואל כשאחד מהם התקשר אליי. "לא, זה בלפור", משיב אחיו. "בלפור?", אני שואל בפעם השנייה. "לא, זה הרצל", אני נענה. אבל לך תדע. עד היום איני בטוח אם הם לא שיגעו אותי כפי שאהבו לשגע בילדותם את כולם, ולא ראיינתי את הרצל על תקן בלפור. או להפך. בבית הקפה שבו הסבנו זיהיתי אותם לפי סדר הישיבה, אבל אחרי שקמנו הם החליפו צד, וכבר לא הייתי בטוח מי זה מי. לא פעם הם מכדררים מילים ביניהם: הרצל מתחיל משפט ובלפור מסיים, עד שכבר לא זכרתי מי אמר מה. זהו רק סימפטום לקשר הגורל החזק ביניהם, שבא לידי ביטוי לא רק בקריאת מחשבות, אלא גם בסיפור המדהים על ממוצע הציונים הזהה שלהם (מבית הספר ועד לתואר השני, גם כאשר בחנו אותם בוחנים שונים), ובכך שפגשו את נשותיהם באותו יום בדיוק של השנה. נשותיהם התבלבלו לא פעם ביניהם, שלא לדבר על הילדים, במיוחד בימים שהם גרו בשכנות במבשרת ציון. הרצל: "פתאום אשתי נשענה עליו, וכשראתה שהוא צוחק, הבינה שהתבלבלה".פנטזתם פעם על חילופי זוגות?בלפור: "היו מקרים ספורים שחברה שלו הפכה לחברה שלי, ולהפך. הדמיון האנושי מצפה לזה, אבל זה דבר שלא יכול לקרות".כדי שאמם, נשותיהם וילדיהם יוכלו להבדיל ביניהם, החליטו התאומים על סימנים מוסכמים מראש: הם לא יופיעו אף פעם ביחד עם חולצה באותו הצבע (לראיון מגיע הרצל בחולצה לבנה ואילו בלפור בסגולה), והם עונדים את השעון בדרך שונה: הרצל ביד שמאל ובלפור ביד ימין, כך שמי שלא רוצה להתבלבל ביניהם חייב להביט תחילה על פרקי הידיים. באירועים המשפחתיים, מבחינים ביניהם גם לפי הסלט: זה של בלפור, המכונה "סלט בלפור", חתוך דק דק, וזה של הרצל, להלן "סלט הרצל", חתוך בפלחים גסים יותר. סופרים עם סגנון אבל הבלבול הרב ביניהם קיים רק כאנקדוטה לסיפור האמיתי: כיצד הפכו התאומים האמביציוזיים לבית חקק ­ שחלק מחוגי הספרות התייחס אליהם כגרפומנים גמורים הכותבים שירי הלל לימין, כאלה שאף לא ראויים להתקבל לאגודת הסופרים ­ ליו"ר האגודה ולסגנו, שזוכים להערכה רבה יותר מבעבר בחוגי הספרות, בעיקר הלאומיים, ואף נלמדים בבתי ספר ובחלק מן האוניברסיטאות. השניים אף חובקים עתה, כל אחד בנפרד, ספר שירים חדש. אין מדובר במקרה של שני עסקנים שעברו מעסקנות פוליטית לעסקנות ספרותית והשתלטו בכוח קשריהם על אגודה שאיבדה מכוחה הציבורי. מדובר בסיפור המלמד על התהליך שעברה החברה הישראלית, ובכללה הספרות העברית, ועל הדרך הפרטית שעברו התאומים. השניים החליטו להיאבק חזיתית בדימוי הנלעג שיצא להם ובכינוי הגנאי שהודבק להם ("האחים מקק"), ניצחו נגד כל הסיכויים והפכו למשוררים לגיטימיים, לפחות בעיני חלק מקהל הקוראים."מבחינתי, זוהי בהחלט סגירת מעגל שנבחרתי כיו"ר האגודה", אומר הרצל. "בראשונה ניסינו להתקבל ב­1973 ורק לאחר עשור ניסיונות התקבלנו. השיבו לנו תמיד בשלילה: 'ברוב קולות הוועד לא קיבל אותך', ולא נימקו". בלפור: "ידענו שהפסילה היא אישית ולא ספרותית, ולכן החלטנו לקום ולהיאבק על דבר שנראה לנו צודק".אבל מאחורי גבכם ריננו שאתם גרפומנים.הרצל: "מה שחשוב זה איך אדם מכיר בערכו ובשירה שלו. בדיעבד, התברר שצדקנו. היצירות שלנו ראו אור וזכו להד ולפרסים".בלפור: "החשוב במאבק הזה זה לא מה שקרה אז אלא מה שקורה עכשיו. חלפו 20 שנה וברור שהתחולל שינוי. השאלה אם השינוי התחולל בנו, בחברה ובספרות, או ששלוש התשובות נכונות".אתם מרגישים שניצחתם?בלפור: "אנחנו סיפור מנצח. לפני 20 שנה היינו די נידחים בחברה, והיום אנחנו מאוד קרובים למרכז. החברה נפתחה יותר ומקבלת אותנו. אין מרכז אחד. יש כמה אליטות ופלורליזם תרבותי".אבל עד שנזכרו האחים לנצח, אגודת הסופרים גוועת, כמעט שפשטה רגל, ואולי דווקא יהיה זה הרצל שיחתום על תעודת הפטירה שלה. אולם היו"ר החדש עדיין מקווה לנצל את קשריו בליכוד, שבו היה חבר מרכז, כדי להשפיע על משרד האוצר לתמוך בסופרים. "יש לי ביקורת על השלטון ועל הליכוד, שרואים בתרבות סרח עודף", הוא רוטן. "חבל. הרי ביבי מכיר אותנו אישית. גם פניתי במכתב חריף למאיר שטרית". איך מקבלים סופרי השמאל את העובדה ששניים המזוהים מאוד עם הימין השתלטו על האגודה? האם יש לכם שיתוף פעולה מצד סופרים המזוהים עם השמאל כמו א"ב יהושע, עמוס עוז, דוד גרוסמן ומאיר שלו?הרצל: "לא השתלטנו על האגודה. הציבור בחר בנו. נבחרתי ברוב קולות. לא רציתי להיות היו"ר ונתתי את התפקיד למישהי אחרת, אבל אנשים אמרו לי: 'אתה חייב להיות יו"ר'. אצלי, כיו"ר, אין ימין ושמאל. אני עושה הפרדה ברורה בין ספרות ופוליטיקה ולא תהיה שום בעיה פוליטית. לדעתי, יש שיתוף פעולה. לעמוס עוז, למשל, אין שום בעיה לארח בביתו אדם השונה ממנו בדעותיו וגם א"ב יהושע אירח אותי".בלפור: "התארחתי אצל עוז בערד עם אשתי והבן והוא עשה לנו טיול בערד. הרגשתי שהוא אפילו סקרן להכיר אותי. גרוסמן היה גר בבניין ממולנו. פניתי אליו והצעתי לו להיפגש, אבל הוא אמר שהוא עסוק. יש לו זמן להגיש בג"ץ". מכתבים למערכת שבועיים לפני קום המדינה, כאשר נולדו התאומים בעיראק בהפרש של יותר משעה האחד מן השני (הרצל הוא הבכור), ניבאה להם שכנה ערבייה שהם יהפכו לשרים במדינה הציונית. כשהיו בני שנתיים הם עלו ארצה עם המשפחה, התיישבו בירושלים, וגדלו בעוני באזור שוק מחנה יהודה, שם פרקו לפרנסתם סחורות. למרות זאת, הצליחו לסיים את לימודיהם בכלל ולתואר שני בפרט בהצטיינות יתרה. ב­1965 זכו בתואר חתן התנ"ך העולמי וסגנו (הרצל היה החתן הארצי ובלפור סגנו, ובלפור היה החתן העולמי והרצל סגנו), ומאז זכו לכינוי "התאומים המפורסמים ביותר בישראל". בעבר היו לאחים יומרות פוליטיות לא קטנות, אולם כיום הם נאלצים להסתפק ב"תפקידים ציבוריים", כפי שהם מכנים זאת, בביצה הספרותית הרוחשת ממזימות ומתככים לא פחות מן העולם הפוליטי, שממנו נפלטו מאוכזבים. לא פעם השמיעו הצהרות שהם רוצים לרוץ לכנסת, אבל המקסימום שהם הגיעו אליו היה מקום ,12 הלא ריאלי, ברשימת "התחייה" לכנסת ובמרכז הליכוד. לשם שדרוגם הפוליטי­ציבורי ובנייתם כ"מעצבי דעת קהל", לדבריהם, עשו בשעתו התאומים כמה פעולות מחוכמות בעת ובעונה אחת: הם הציפו את העיתונות באלפי מכת בים למערכת על כל דבר ועניין, עד שהפסיקו כשהבינו שהדבר מזיק לדימוי הפואטי החדש שרצו לבנות לעצמם; הם התראיינו על עמדותיהם הציבוריות­ימניות מול כל מיקרופון; ודאגו לשדרג את עצמם לליגה הבכירה כאשר התוודעו עם גדולי האומה וזכו ליחסי ציבור בתקשורת ­ כאן הם עם מנחם בגין, שם הם עם דוד בן­גוריון, וגם משה דיין ויגאל ידין לא יצאו מקופחים. דיין, שלמען היבחרו כשר חוץ בממשלת בגין פעלו ללא לאות, אף סידר להם טור אישי בעיתונו, "היום הזה". הם היו אז כל כך מפורסמים, עד שסגן ראש הממשלה דאז, ידין, טרח להתקשר אליהם ולברכם כשזכו בתביעה משפטית."כשכתבנו מכתבים למערכת התייחסו אלינו כמובילי דעת קהל", אומר הרצל. "היינו המייצגים של דעת הקהל שהובילה למהפך ב­,1977 עוד כשאף אחד לא האמין שהליכוד ינצח. רצינו לשכנע שהדבר אפשרי, ובאמת הצלחנו".אבל לא הצלחתם להתברג לפוליטיקה. האם ויתרתם על היומרות הפוליטיות שלכם?הרצל: "היינו חברי מרכז הליכוד כמה שנים, אבל הבנו שלכתוב זה דבר אחד ולהיות פעיל פוליטי זה דבר אחר, ולא התאים לנו להתבזות. התפכחנו, הבנו שפוליטיקאים בנויים אחרת".בלפור: "אני מעדיף להיות איש רוח. הקיבה של פוליטיקאים מעכלת סלעים. לפוליטיקאים נדמה שאתה בכיס שלהם. אדם שהוא היום שר לקח אותי במונית רק כדי לא לאבד את הקול שלי".דומה שהאחים התפכחו לא רק מהפעילות הפוליטית, אלא גם מחלק מהדעות הימניות מאוד שאפיינו אותם בעבר. "התמתנו בדעות שלנו", אומר בלפור. "היינו ימין אידאולוגי, עכשיו אנחנו ימין פרגמטי. ברור לנו שאי אפשר להגשים את חלום ארץ ישראל השלמה. יצטרכו להגיע לפשרה טריטוריאלית ולוויתורים בהורדת יישובים מסוימים". הרצל: "אם תהיה מדינה פלשתינית מפורזת, אתמוך בזה. חשוב להגיע לפתרון שיוביל לשקט לשני העמים כדי שמסע הנקם משני הצדדים ייפסק".אני לא מאמין למשמע אוזניי. כך מדבר מקום 12 לשעבר ברשימת "התחייה"? בקצב הזה עוד תתאחדו עם מרצ."נשארנו בימין הפוליטי", מרגיע בלפור. תביעה מגוחכת הפרסום הרב שלו זכו תאומי הימין הפנה כלפיהם גם חצי לעג מצד השמאל שנורו עוד בימי "פי האתון", ביטאון הסטודנטים של האוניברסיטה העברית, כאשר התעמתו קשות עם כמה מאנשי חבורת "ניקוי ראש": ב' מיכאל, קובי ניב וחנוך מרמרי. על העימות שילמו התאומים ביוקר, כאשר ניב ודודו גבע, מחברי "ספר מגוחך", הדביקו להם את הכינוי "תאומי מקק" בפרק בספר המכונה "האחים מקק ופרשת הדיבידנד המונפק". מסופר שם על שני מדענים ממכון ויצמן בשם הרצל ובלפור מקק, העושים ניסוי במעבדה שמסתיים בפיצוץ. בעקבותיו הם עוברים מטמורפוזה קפקאית והופכים לג'וקים חובשי כיפות עם פני אדם, שלאחד כתוב על חזהו "ה" ולשני "ב". בנובמבר 1982 החליטו האחים להגיש תביעה נגד ניב וגבע על סך חצי מיליון שקל, בטענה שהספר נועד להשפילם, לפגוע בפעילותם ובהתקדמותם הספרותית. "העימותים איתם התחילו באוניברסיטה, והם ניצלו את זה לנגח אותנו בספר", מספר הרצל. "הספר שלהם מעליב. הייתי אז מורה בתיכון, ואילו שתקנו היינו הופכים לגיבורי הקומיקס שלהם. הם רצו להפוך אותנו לשרצים מתועבים". בלפור: "רצו לעשות לנו דה­הומניזציה, להפוך אותנו לתת אדם. כל מטרתם הייתה לשים אותנו ללעג. הגענו למסקנה שאסור לתת לעיתונאי לרמוס את כבודו של אדם. זה טוב שהעיתונות תדע את גבולותיה. צריך להבדיל בין חופש הביטוי להפקרות הביטוי". בהסכם הפשרה, נדרשו המחברים לפצות את התאומים ב­40 אלף שקל, לפרסם התנצלות בעיתונים והתחייבו שלא להפיץ עוד את הספר. בפועל, דומה ש"ספר מגוחך" לא רק שלא גיחך אותם יותר אלא אף תרם להאדרת שמם ולפרסומם ברבים. "אולי הכינוי נשאר בתודעה", אומר בלפור, "אבל ברור שניצחנו. אנשים הבינו שאנחנו אמיצים ונלחמים על האמת שלנו". אולם הלעג לא פסק כליל. כשהחלו התאומים באימוני השירה שלהם ופרסמו את ספריהם הראשונים, טובים פחות מהבאים אחריהם, זכו שוב לחצי לעג, הפעם מצד מבקרי הספרות שכינו אותם: "שיריהם של המכתבנים למערכת". כאן לא הייתה עוזרת שום תביעה, ומשום כך החליטו התאומים לשנות את דימוים ולחדול כמעט כליל מכתיבת מכתבים למערכת. "סבלנו מהתיוג של כתבני מכתבים למערכת, הדביקו לנו תווית", אומר הרצל. "זה פגע בנו", מסכים בלפור. "כשכתבנו מכתבים ציפינו לקבל טור בעיתון, אבל לא קיבלנו בעיתון מרכזי". הרצל ממשיך: "החלטנו להתמקד בשירה. היצירה הספרותית חשובה לנו יותר מהמכתבים למערכת". בלפור: "אבל עד היום יש קוראים שמתגעגעים למכתבים שלנו"."כשאני חושב על החיים בארץ, לא באים לי שירים, באים לי מכתבים למערכת", התבטא הרצל בעבר. כיום, הוא שוב יורה שירים בצרורות על המצב הפוליטי ועל המצב בכלל, אחרי שהוא ואחיו למדו לתעל את האידאולוגיה שלהם לשירה. לטעמם, הם לא כותבים שירה מגויסת, ואם כן, הרי כולם מגויסים, מהימין ומהשמאל. אם לשמאל מותר, אז גם להם מותר. את שירתם הם מגדירים כ"שירה יהודית" יותר מאשר שירה לאומית. "השירה שלנו יונקת ממקורות מיסטיים­יהודיים", אומר בלפור, "ובתפיסה הארס פואטית שלה היא שואפת לחולל תיקון עולם באמצעות השירה". הרצל מוסיף: "רוב השירה שנכתבת בארץ רזה, ואין לה נגיעה למקורות החוויה היהודית. כשאני קורא את זה, אני לא מרגיש שזה חלק מקוד השייכות שלי".האם משוררי השמאל כמו אהרון שבתאי כותבים בעיניכם שירה נוכרית? שירת עכו"ם?הרצל: "הייתי אומר שירה זרה, לא ישראלית, שלא קשורה לתרבות שלנו. זו שירה של בתי קפה תל אביביים".אבל הנה, גם אתם נפגשים איתי בבית קפה תל אביבי.בלפור: "כאן נוכל לשתות שוקו אב ל לא לכתוב שיר. אלה לא מקורות היניקה שלנו".מי משורר טוב יותר ­ משוררי השמאל כמו זך וויזלטיר או האחים חקק?בלפור: "אין כאן שאלה של סולם הייררכי ­ מי טוב ממי. זו שירה שעומדת זו לצד זו, וצריך להכיר בכך שגם לשירה שלנו יש מקום לצד השירה שלהם".אבל ויזלטיר וזך זכו בפרס ישראל. אתם טובים יותר מהם?הרצל: "אמא שלי אומרת בערבית: 'אל­ווקט יכשף'. הזמן יגלה. אולי כשנגיע כמוהו לגיל 70 נזכה גם אנחנו בפרס ישראל".זה לא קצת יומרני מצדכם לחשוב כך?"לא, אני לא רואה את עצמי פחות טוב מזך", אומר בלפור. לרגע זה נראה כמו תחילתו של עוד ספין תקשורתי של התאומים, שהפעם, ספק רב אם יצליח כמו קודמיו. אח ורע בעוד שבעבר עשו תאומי חקק הכול כדי לטשטש את הזהות ביניהם ­ כאשר תרמו טיעונים והתנסחויות זהות וגם סיפורים עד כמה הגנטיקה שלהם זהה ­ כיום הם מנסים לחדד את מעט ההבדלים הניואנסיים ביניהם. כחלק מניתוח הפרדת הזהות שעשו, עזב הרצל את משרד החינוך, שמפרנס עד היום את אחיו, הכותב ספרי לימוד וחומר למידה, ועבר לעבוד בלשכת הדובר של רשות הדואר והוא עורך את ביטאון הבית מטעמו.השניים, שהתגוררו באותו בלוק במבשרת ציון עם נשותיהם וילדיהם (לשניהם נולדו תחילה שלושה בנים, וכאשר להרצל נולדה בת, דרשה המשפחה המורחבת גם מבלפור לתרום את חלקו ­ אבל אשתו סירבה), התפצלו ­ הרצל לכתובת אחרת במבשרת ובלפור לצור הדסה. אם אני מבין נכון מבין השורות, נדמה שהיו אלה בעיקר הנשים ששמחו על המעבר, שאיפשר להן קצת פרטיות עם הבעלים, אחרי שנים שבהן בילו זה עם זה יותר מאשר עם הנשים. "הן לא מאוימות עכשיו", אומר בלפור. "נשים תמיד מתחרות עם התאום על תשומת הלב. אשתי אומרת לי: 'משיחות הטלפון שלך עם הרצל אני יודעת מה קורה. את השיחות המעניינות אתה מדבר איתו'".וביניכם, יש קנאה?בלפור: "יש לנו אותם כישרונות בדיוק. יש קנאה ותחרות, אבל אצלנו זה מתועל לאפיקים חיוביים. בבוקר של חידון התנ"ך העולמי אמרתי להרצל: 'אתה ניצחת אותי במחוזי ובארצי, היום אני מנצח אותך'. היה ברור לי שאני חייב לנצח אותו, אחרת אנחנו לא שקולים. כשהייתי באוניברסיטה ידעתי שאני חייב לקבל אותו ציון כמוהו. אבל אם הרצל מצליח, אני שמח ומפרגן לו".במה הרצל הצליח יותר ממך ובמה אתה יותר ממנו?הרצל: "בלפור התמחה יותר בסיורים ספרותיים בשכונות, אבל כשצריך ידע בעברית נכונה ובניקוד התמחיתי יותר ממנו".בלפור: "הרצל יותר זריז ממני בכתיבה". ובלפור, בדיבור.כפי שקשה להבחין ביניהם כבני­אדם, כך קשה להבחין ביניהם כמשוררים, במיוחד לאור העובדה שבעבר פרסמו שירים במשותף. בהמשך, החלו לפרסם בנפרד. בלפור פרסם עד כה שמונה ספרים והרצל, אבוי, רק שבעה. "אבל התחרות נמשכת", מבהיר הרצל. "אני כותב שירים ארוכים יותר וכך זה בכל זאת תיקו". גם הפעם, כשהם יוצאים בשני ספרים נפרדים (שמו של זה של הרצל שמו "הזמן הגנוז", ואילו זה של בלפור נקרא "זריחה בין הזמנים", שניהם בהוצאת "שלהב"ת"), שניהם מכילים 160 עמודים בדיוק, כדי שאיש מהאחים לא יטען לקיפוח, העטיפה והפורמט דומים וכוללים צילומים של האבות המייסדים של משפחת חקק לדורותיה, וגם התמות די דומות: שירה לאומית, שאפשר לראות בה חיקוי של אצ"ג, לצד שירה אישית, טובה יותר, לטעמי, ומלמדת שכתיבתם השתפרה פלאים מאז ימי הבוסר של שנות השבעים, כשלא רצו לקבלם לאגודת הסופרים.מכיוון שכה קשה להבדיל ביניהם, אפשרתי לאחים לעשות את האבחנה המבדלת בעצמם. "היה קשה להבחין בין הסגנונות שלנו", מסכים הרצל, "זה גרם לבלבול". ובלפור מוסיף: "ברגע שהתפצלנו, כל אחד מאיתנו יצר סגנון יותר מובחן". הרצל: "הסגנון של בלפור יותר סיפורי והסגנון שלי יותר לירי".כתבתם פעם שיר האחד על השני?בלפור: "כתבתי שניים. יש לי שיר שנקרא 'תאומים תאומים', שהרצל הוסיף לו בית, אבל השיר הופיע על שמי".הרצל: "אני כותב הרבה שירים בלשון רבים, כי אני מתאר את הילדות של שנינו".ומי משורר טוב יותר?בלפור: "להרצל יש שירים חזקים וגם לי יש שירים חווייתיים. אנחנו משלימים זה את זה". הרצל: "שנינו הרכב מנצח".מבית הקפה הם יוצאים יחד וגם ייסעו יחד לירושלים, באוטובוס. כשהנהג ינקב את כרטיסו של הרצל, שיעלה ראשון, ובלפור יושיט לו את שלו, יאמר לו הנהג, מן הסתם: "כבר ניקבתי לך", והם יוכלו לצחוק כל הדרך על שהצליחו לשגע גם אותו, כמו את כל מי שפגש בהם. יום אחד הם אולי עוד יכתבו על זה שיר.