מפגש מסוג אחר יורם מלצר / עלים 11/12/03 מאיה ערד, מקום אחר ועיר זרה, חרגול, 190 עמ' כבר נאמר שפתיחה של ספר היא הזמנה והצעה לחוזה בין הכותב לקורא. גם אם, למעשה, החוזה משותף כמעט לכל טקסט ספרותי, רגע המפגש עצמו, הרגע שבו הקורא בא לראשונה בשערי הספר, מיוחד לכל ספר, לכל מחבר ולכל קורא. כאשר מדובר בסופר ותיק ומבוסס, החוזה ברור למדי מלכתחילה. מול מטען של ציפיות יש גם אשראי נוסף הצמוד לשמו של הסופר. לעומת זאת, כאשר מדובר במפגש ראשון-טקסט ראשון של מחבר לא מוכר - החשש, הרתיעה והתביעה הגדולה מכבידים על כף המאזניים. יתרה מכך, כאשר מבט חטוף על הטקסט מגלה שלפניך דבר-מה שונה בתכלית, הרף גבוה עוד יותר. זה היה מצבי כשפגשתי לראשונה את ספרה של מאיה ערד,'מקום אחר ועיר זרה'. ציור עטיפה צעיר, עכשווי, תל-אביבי; "מקום אחר" ; " עיר זרה" ; הצהרה : "רומן בחרוזים" ; חלוקה לשמונה קנטי; ציטוט מכתבי פושקין; הצהרת כוונות בציטוט מתוך'הקיר וההר' של א.ב. יהושע: "הטיפולוגיה של הספרות העברית נעשתה קצת חד-גונית בגיבוריה. . . אולי לנסות להרחיב את הטיפולוגיה דרך טיפוסי יהודים מחוץ לישראל". וכל זה - לפני השורה הראשונה: "טעות - לעולמים חוזרת. . ." במצב הדברים הזה, עלתה בדעתי שאלה ח?רדה: "האם היא תצליח להחזיק? " רומן החרוזים הוא אתגר גדול, והאפשרויות ליפול במהלך המסע רבות. מבחינת הצורה הדבר ברור: הרי הכותב דורש מעצמו לעמוד בחריזה ואולי גם במשקל ולנוע איתם קדימה עד לעמוד האחרון בלי רפיון. אלא שהצורה מזמנת מוקש אפשרי גם כשעומדים במשימה. המוקש הזה, בוגדני וקטלני במיוחד, קשור לאיזו קלות ובנאליות העלולות לקרום עור וגידים מבית לבית ומעמוד לעמוד, כעין גז מאלחש חסר ריח, שיעלה אט-אט וינתק את הצורה מן התוכן ויותיר את הקורא בחלל מוסיקלי ריקני ומנותק מן הספר. בתום הקריאה התשובה שלי היא "כן, היא החזיקה", ואני מודה שאף פלטתי אנחת רווחה. למרות נימה משחקית, שלעיתים נושקת לסף ההתחנחנות, משכילה ערד לעשות שימוש במבנה השירי כדי להרכיב "מנוע" המקדם את הקריאה ללא הרף, ומדי פעם אף עוטף את הקורא. דומה כי היא מודעת לסכנה הטמונה באפקט הקליל-מתחנחן. הפתרון שלה הוא לתבל את הטקסט בהומור שאינו חף מאירוניה ומעקיצה עצמית, כשרצינות וחגיגיות מתחככות ביומיומי ובמוכר לכולנו. גם זו דרך להיבדל טיפולוגית מרוב-רובה של הספרות הנכתבת בעברית. אלא שההיבדלות של ערד אינה רק בתחום הצורה והנימה, וגם לא במישור השורשים הרעיוניים-ספרותיים או הייחוס הספרותי. היבדלות לא פחות חשובה עולה ממישור התכנים של ספרה, כפי ששמו אכן מבקש לקבוע. נושא הספר הוא המפגש בין שני גורמים במשחק הזהות הישראלית, "כאן" (הילידיות) ו"שם" (המהגר). חייל בודד מקנדה וחיילת בחיל החינוך האמורה "לקלוט" אותו, והקרקע מוכנה לסידרה מגוונת של מפגשים, ציפיות, אכזבות, הפתעות. למשל: "פתאום, נדרך: שדות ורפת-/ הרי לזה עצמו קיווה! / אפשר ? יחווה ידו בחשק./ רק רגע, להציץ במשק. . ./ בן שמן מתנצל: אין זמן,/ צריך לנסוע לבית-ג' אן/ כדאי לך - יכינו כבש. . .". דומה שמאיה ערד אומרת לנו שהמפגש יהיה תמיד אחר, ששום דבר אינו מובן מאליו, שמפגש הוא מעשה של שניים. שקליטה, כמו כימיה, תלויה בכל היסודות הנוטלים חלק במשוואה. אך אין מדובר במדע מדויק אלא באמנות הלבבות. לשם כך הכותבת עצמה מציעה לנו מפגש מלבב ושונה מן המוכר והידוע, מפגש מאוד שלנו, דווקא כי הוא אחר. ioram@ioram@net