ביקורת תיאטרון אליקים ירון 16/12/03 את האדם שכחו "צור וירושלים" , בתיאטרון בית-ליסין המחזה שכתב מתתיהו שוהם זכה למעמד מיתולוגי. כזה שהתיאטרון תמיד נרתע מהמימדים שלו. הוא נכתב לא על בניאדם, אלא על רעיונות. גם הקונפליקט המרכזי שבו (יהדות ואלילות) הוא בתחום המופשט. וכאשר אין במחזה דמויות אנושיות, אין לשחקן בסיס ליצירה. המישור השני שהמחזה התפרסם בו הוא איכותו הלשונית: שירה בלשון גבוהה, תנ"כית. בהצגה החדשה הוא תורגם על-ידי יוספה אבן-שושן. האם בתיאטרון האנגלי היו מתרגמים כך את שייקספיר?מרבית השחקנים נגררים לרטוריקה שאין בה אמת פנימית. רק מעטים מהם שמרו על הנעימה האנושית בתוך המסגרת הפומפוזית: אוהד שחר (אחאב), עודד תאומי (אליהו) וגיל פרנק (אלישע). יונה אליאן-קשת (איזבל) פותחת באינטנסיביות רבה ועוברת ממנה אל התחנחנות, כאילו היתה חתולה על גג פח לוהט. שלמה ברשביט נראה כמי שבא לכאן מאופרה אחרת. השחקנים, כאילו לא די להם בשפה הגבוהה ובעיצוב של דמויות מופשטות, נאלצו גם להתמודד עם תזמורת שניגנה ממש מאחורי גבם. התוצאה היתה שהתזמורת והשחקנים הפריעו זה לזה. הצד הנכון של ההפקה הוא בתחום העיצוב: במה מופשטת המתאימה לאירוע מיתולוגי, שעיצב דוד שריר וגם תלבושות הולמות שהבדילו בין יהודים לעובדי הבעל, בעיצובה של עופרה קונפינו. יוסי יזרעאלי, הבימאי, הלך בעקבות המחזה, ולא ראה את האדם. זו הצגה אסתטית מאוד ומרשימה, אך קרה וחסרת רגש. את האדם שבה שכחו.