מאה עשרים שלא הכרתם הסופר אשר רייך חוזר למאה שערים 48 שנה אחרי ירון אביטוב 18/03/04 הדרדק מדובלל הפאות פתח חרש את דלת חדר השינה של הוריו בשכונת בתי אונגרין. הוא ראה את אביו העירום גוהר על אישה זרה, שקרחתה נצצה באפלה המעובה של החדר. הדרדק נבהל מאוד ורצה לפרוץ בבכי, אבל אז שמע את האישה הזרה גוערת בו בקולה של אמו, "אושר, גיי ארויס!", ונמלט משם החוצה, מבין שעשה מעשה נורא. "נכנסתי בלילה בהפתעה וגיליתי את ההורים שלי מזדיינים", מספר הסופר והמשורר אשר רייך בלשונו הציורית - תערובת של עברית גבוהה, יידיש, לשון חכמים ומדרשים והומור שנון המתובל לעתים בהתגססויות - על אותו לילה. "אבל יותר מזה, גיליתי שלאמא שלי יש קרחת! נדהמתי. שניהם היו במיטה ואם הם היו במיטה, משמע שהיה תשמיש המיטה".אבל ככה, תשמיש בלי פאה? שומו שמים!"וגם בלי נטילת ידיים ובלי ברכה. אבל ברור שהעובדה שהם סוגדים לאל הגדול והנורא אינה אומרת שאין להם יצרים אפלים כמו לכולנו".את המיניות האסורה של בתי אונגרין ומאה שערים גילה רבי אושר רייך עוד בטרם מלאו לו חמש. מאז, המיניות והיצרים, אפלים ואחרים, מאוד מעסיקים אותו. מעסיקים כל כך, עד שהתפקר ויצא לחפשם אצל מי שכונו פעם ה"חופשיים" של תל אביב. עתה, 48 שנים לאחר שנטש את מאה שערים, הוא חוזר אליה ומוציא קובץ סיפורים בשם "איש עם דלת" (הוצאת "הקיבוץ המאוחד"), שגיבורם העיקרי הוא ילד המנסה לגלות את הטעם האסור של המיניות. אחד המבקרים טען פעם שרייך משקיף על העולם החרדי דרך החור בסדין. רייך לא מתכחש לכך. "אני רוצה להרחיב את החור הזה", הוא אומר.זה נשמע כמו שיר הילדים הידוע: "כולם עומדים בתור, להרחיב לה את החור"."אני מקווה שהספר ירחיב את החור הזה. אבל, אגב, כל הסיפור על החור בסדין זו אגדה. אין לזה אחיזה בהלכה, ולא ידוע לי שיש לזה אחיזה במציאות". אדם חרד לגורלו אגדה או מציאות, רייך לא אוהב את הטאבו שיש במאה שערים רבתי בנושא יחסי מין, והוא שם לו למטרה לנפץ אותו. משום כך, סיפוריו זרועים בסצנות מיניות, המוכיחות שכבר בשנות החמישים היו עסוקים גברים ונשים כאחד ב"יצר הרע" (או ב"יצר הטוב", תלוי מאיזו זווית מביטים), לא פחות מה"חופשיים". בסיפוריו, עלמות בתי אונגרין ומאה שערים טופפות כמו טווסיות ברחובות השכונה, לבושות במיטב מחלצותיהן, כדי למשוך את מבטיהם המשתוקקים של בחורי הישיבה, שרייך מכנה "בחורי שכיבה" ("כולם רוצים לשכב עם נשותיהם של אחרים", הוא מסביר). "לחופשיים יש פאבים, מסעדות, דיסקוטקים, קולנוע, תאטרון", מסביר רייך, "ואילו להם - מה יש? בריתות, בר מצוות, חתונות ולוויות. אלה הם מוקדי הבילוי שלהם, וכמובן שתופרים שמלה לכבוד האירוע".כשרייך רוצה להדגים את היצריות העזה של אנשי מאה שערים, הוא אוהב לספר קוריוז הממחיש בעיניו את הצביעות הרבה של העולם שבו גדל. כשאמו של רייך יצאה פעם לקניות, ביקשה מבן דודו המבוגר ממנו, שהיה חבר במשמרות הצניעות, שישמור עליו. מהר מאוד התברר, שלא על רייך היה צריך לשמור אלא דווקא על בן הדוד, שחשב שמה שהוא אוסר על אחרים מותר לו. בן הדוד הציע לו חפיסת שוקולד אם יירד לשחק למטה. רייך ירד, וכאשר עלה בחזרה מצא את השכנה נמלטת משם פרומת בגדים.פעם נוספת גילה רייך את הנוקשות הצבועה של בתי אונגרין, והפעם על בשרו, כאשר התאהב, כילד, בשכנתו, ילדה יפה שגרה מעל השטיבלעך. הוא אהב אותה כל כך עד שניסה לנשק אותה. הילדה התנגדה, נפלה ושברה את היד. אמה הזועמת התנפלה על רייך, והוא נאלץ לנדור נדר שיישא אותה לאישה בבוא היום. הנדר לא נגמר בחתונה אלא בגירוש מהשכונה. לא של רייך, אלא של הילדה ומשפחתה. אמו של רייך ראתה בילדה היפה מופקרת קטנה, שמוציאה את בנה בכורה לתרבות רעה, ומשמרות הצניעות פרצו לביתה וניתצו מכל הבא ליד. הילדה ומשפחתה נמלטו משם בזעקות שבר: "נאצים! נאצים!".מהפרשה המקוממת הזו ומפרשות אחרות רקח רייך קובץ סיפורים, ברובו מקסים, המערב מציאות ודמיון, ומספק הצצה אנושית נדירה אל העולם הסגור והמסוגר של בתי אונגרין, מעוז הקיצוניות החרדית, שהתבדל באותם ימים מהמדינה הציונית הצעירה. רייך כותב לא רק על בתולות חסודות ועל אמהות תקיפות, אלא גם על רבנים, על בעלי מלאכה קטנים ועל נידחי החברה במא ה שערים. הסיפורים מאירים באור אנושי ובלא מעט אמפתיה את הדמויות, כשהם מעבירים היטב את רוח התקופה האנטי ציונית. את הקירות עיטרו אז כתובות כמו: "בן-גוריון אשמדאי" ו"ימותו הגויים הציוניים", וברחבה המרכזית נשא דרשות הדרשן העיוור, בן ציון ידלר, שהתכנים של דברי ההסתה שהשמיע נגד הכופרים הציוניים מזכירים לא מעט את דרשותיהם של כוהני החמאס. "הם פחדו שהצעירים יתפקרו ויברחו להם אל הציונים", אומר רייך שבעצמו התפקר. עליו, הדרשות האלה לא פעלו. להיות היום חוזר בשאלה זה לא עניין גדול כמו בעבר. המעבר הדו סטרי בין העולמות הוא די זמין, כמעט שמדובר באופנה חברתית. אבל בימים ההם התבצרו תושבי בתי אונגרין בגטו משלהם. אין יוצא ואין בא. מי שרצה לעזוב את השכונה ואת הדת נזקק למרדנות ולאומץ לב גדולים. לרייך היה אותם. הוא אמנם לא ראשון המתפקרים הירושלמיים, אבל ככל הנראה השני. קדם לו רק הסופר המנוח יהושע בר יוסף, מחבר "אפיקורס בעל כורחו", שמשפחתו נמנתה עם העדה החרדית. אחריו בא רייך, כיום בן 66 ואפיקורס בכל כוחו, שהוא ככל הנראה ותיק החוזרים בשאלה החיים בינינו. רייך הוא בן למשפחה קיצונית יותר מזו של בר יוסף, ראשון בניה של העדה הסאטמרית המתבדלת שיצא לחופשי, וזה שעשה את הדרך הארוכה מן השוליים החרדיים הקיצוניים ביותר אל עיר החטאים ולהתנתקות מוחלטת מן הדת.בעקבותיהם הלכה חבורה הולכת וגדלה של סופרים ומשוררים, שיצאה מן הדת ומהעולם החרדי. ביניהם אפשר למנות סופרים ואנשי תקשורת ידועים כמו ישראל סגל, שגדל בשכונת שערי חסד; חיים באר, שגדל בשכונת גאולה; אדם ברוך (שני האחרונים לא ויתרו לחלוטין על אורח חייהם הקודם: באר המשיך לחבוש כיפה שנים רבות, וברוך הפך למעין אדמו"ר חילוני); ודובי אלבוים, הנמנה עם הדור הצעיר יותר. אליהם אפשר לצרף עוד שורה ארוכה של יוצרים דתיים-לאומיים לשעבר. "באזור של גאולה ומאה שערים נולדה חצי מהספרות העברית, אם כי לא כולם נולדו במשפחות דתיות", אומר רייך ומונה בין השאר את שמותיהם של עמוס עוז, א"ב יהושע, משה בן שאול, עדי צמח, באר ובר יוסף. "אני הייתי הראשון שפרסם", הוא מבהיר. "כל היתר באו אחריי. אבל אני לא כותב מתוך נוסטלגיה, אלא מתוך רצון להעמיד עולם סגור עד כדי מחנק". אבא, אמא, אלוקים את המדים השחורים של החרדים רייך אמנם אינו לובש יותר, אבל הוא עדיין מקפיד להגיע לפגישה איתי לבוש במעיל עור שחור. גם תווי הפנים של התלמיד החכם ואורח הדיבור המפולפל מסגירים את המקום שממנו בא ושאליו כבר לא ישוב ("לדת לא אחזור. אהיה האחרון שיכבה את האור בדיזנגוף"). הפגישה שלנו נערכת בבית קפה תל אביבי, הרחק מהשכונה שבה נולד, דבר שמאפשר לו מרחק ביטחון פיזי ורגשי, להשמיע ביקורת אבל גם קצת להתגעגע. אם לא לשכונה, לפחות לאמו, שעקרה משם בסוף חייה לגבעת שאול. בשכונת בתי אונגרין חזר לבקר רק שלוש פעמים מאז שנטש אותה, ונוכח לדעת שהיא השתנתה עד זרא. "בלב השכונה המסוגרת הזו ראיתי שתי מכוניות וולבו, וזה היה בשבילי כמו חטא. הצצתי פנימה גם לתוך הבית שגרתי, וראיתי שיש איטלקי. זו לא הדלות של פעם". ובכל זאת, המסקנה שלו חיובית: "המקום שבו גדלתי השתייך לפלג זעיר ושולי, הגרעין הקשה של החרדים, שהיה אז בשיאו. היום הוא איבד מכוחו. בגלל הפוליטיקה והקשר עם הממסד, החרדים היום יותר מעורים בחיים, והמצור נפל".מות אמו טובה, לפני כעשרה חודשים, היה הטריגר שהחזיר אותו אל הבית שבו נולד וגדל, לי ד בית הכנסת השכונתי, שבו מתגורר היום הרב אורי בלוי, בנו של הרב עמרם בלוי, המנהיג המיתולוגי של "נטורי קרתא". אמו הייתה בת למשפחה סאטמרית, קרובת משפחתו של האדמו"ר מסאטמר, ואילו אביו היה מחסידות בעלז. "לפני שידעתי להגיד אבא-אמא", מספר רייך, "כבר ידעתי להגיד אלוקים. קיבלתי חינוך מאוד נוקשה בבית ובחדר. אתה רואה את הצלקת הזאת?", הוא מצביע על הבוהן השמאלי שלו. "זה מהמלמד החירש בחדר שהיכה אותי עם מקל, וכל זה מפני שטעיתי ואמרתי אלוהים במקום אלוקים. חטפתי הרבה מכות גם מאמא שלי. גם את אחותי היא היכתה מכות רצח, כי היה נדמה לה שדיברה עם ילד שכן".רייך למד בשלוש ישיבות במאה שערים. באחת מהן, "קול תורה", למד עם הרב ישראל לאו, לימים הרב הראשי לישראל. "הוא תמיד רצה להיות שחקן בתאטרון הקאמרי, ואני מוכרח להגיד שהוא נהיה שחקן. פעם סיפרתי ברדיו בשידור חי את הסיפור עליו, והוא טלפן מיד והכחיש. אחר כך הוא טלפן אליי ושאל: 'למה אתה מספר סיפורים כאלה ברדיו?'. הוא הזמין אותי לשיחת פיוס ורצה להכיר לי גיורת, כי הייתי אז גרוש".בישיבה, לדבריו, סבל מאוד. יום אחד חש שחבריו לישיבה מתרחקים ממנו, ובן ז וגו ללימודים סירב להמשיך ללמוד איתו בחברותא בלי להסביר מדוע. העניין המשיך להציק לרייך, עד שיום אחד פגש ברחוב את החברותא, והוא כבר אל"מ חבוש כיפה. "הזמנתי אותו לקפה ב'רוול' ושאלתי אותו מה קרה אז. הוא אמר לי: 'אמרו שאתה מאונן. היית תמיד חיוור, וחיוורון זה סימן לאוננות'. וזה בדיוק הצביעות, הזיוף, העמדת הפנים והטמטום שלהם. שבשם אלוהים מרכלים, מגדפים, נוקמים, מקנאים, מזדיינים וגם עושים את כל הרעות שבעולם. הדברים האלה הפריעו לי מאוד, וזו אחת הסיבות גם ש...".שיצאת מהדת?"שיצאתי מהחברה הדתית", הוא מתקן אותי, "לא מהדת. מי אומר שהדת שייכת להם יותר משהיא שייכת לנו? היחסים שלנו עם אלוהים יותר אינטימיים מאשר יחסים בין גבר לאישה".אתה מגדיר את עצמך כחוזר בשאלה?"את המושג הזה, 'חוזרים בשאלה', אני המצאתי, אבל הוא לא מושג נכון, כי מאיפה אתה חוזר? היית כבר שם. פעם היו מושגים נכונים יותר מבחינה לשונית: 'אדוק' ו'חופשי', לא 'חרדי' ו'חילוני'".רייך החליט לעזוב את הישיבה ("לא אתפלא אם יום אחד עוד יגלו שמקבלים בשבילי כסף כ'ישיבה בוחר'") ואת הדת, אבל לא ידע בדיוק איך לעשות את זה ומה לעשות עם עצמו. "זה לא כמו היום, שיש עמותות שעוזרות לחוזרים בשאלה ויש תמיכה כספית ונפשית. היום זו תנועה של חוזרים ושבים, כמו תנועות של עו"ש בבנק. אז, לעזוב את הדת היה כמו לעבור לכוכב אחר. לא הכרתי איש, ואיש לא עזר לי. הלכתי לעבוד בחנות לחומרי בניין ובלילה ישנתי באוטובוסים". הדרך היחידה לפרוץ את מה שהוא מכנה "המצור החרדי" הייתה להתגייס לצה"ל, וזה מה שעשה. "ביררתי איפה זה לשכת גיוס ובאתי. אמרתי להם: 'אני כבר בן 18 ורוצה להתגייס', ותוך כמה ימים גייסו אותי. כשיצאתי לחופשה הראשונה מהשריון לא היה לי לאן ללכת. חבר למחלקה הירושלמית הזמין אותי לביתו. למזלי, חטפתי שפעת ואושפזתי. כמה ימים אחרי זה פרצה מלחמת סיני. כל אנשי המחלקה, חוץ מאחד, נהרגו, ואני ניצלתי בזכות השפעת. אמרתי לעצמי שאם אלוהים היה שונא אותי - הייתי נהרג במלחמה. זה אפשר לי להשתחרר מהחרדות שהיו לי על נטישת הדת, עד שאני מרגיש היום כאילו הימים שהייתי חרדי הם כמו גלגול קודם שלי".עזיבת הישיבה ואחריה נטישת הדת והגיוס לצה"ל גרמו לקרע עמוק בין רייך למשפחתו, שהחרימה אותו במשך שנים רבות. באחת מחופשותיו מן הצבא הגיע לבקר בבתי אונגרין לבוש מדים. "לא הכירו אותי", הוא נזכר. "ילדים זרקו עליי אבנים ומבוגרים ירקו עליי". יותר מכול, כאב לו הנידוי של המשפחה: אמו, שתי אחיותיו וכל היתר (אביו נפטר כשהיה בן 11). הקשר עם אמו חודש כשהוציא את ספר שיריו השני. "התראיינתי בעיתון והראיון הועתק ל'אויקלט', עיתון בשפה ההונגרית. כשאמי קראה אותו, היא התגאתה באוזני הפרופסור שאצלו עבדה כמבשלת שאני הבן שלה. ככה הקשר חודש, עם עליות וירידות, כמובן. קשר מאוד רופף. אמא שלי הייתה טיפוס. אפשר לכתוב עליה רומן. היא הייתה כמו כוכבת קולנוע: היו לה ארבעה בעלים, כל החיים היא הייתה נאנחת: 'אוי ויי, אני הולכת למות', אבל היא חיה עד גיל .94 היא הייתה היפוכונדרית. הפעם האחרונה שראיתי אותה הייתה בבית החולים. סיפרתי לה שפגשתי במסדרון את מלאך המוות וביקשתי ממנו: 'תעשה טובה, תיקח כבר את אמא שלי, שלא תסבול יותר'. אבל הוא אמר לי: 'מה פתאום? את השקרנית הזאת, שמשקרת כבר 50 שנה שהיא הולכת למות?'. כשסיפרתי לה את זה, היא צחקה והצינוריות נפלו לה מהאף. אחרי שבועיים היא מתה".את יום מותה, לפני כעשרה חודשים, ואת לווייתה, זוכר רייך כטראומה. אחרי שנים רבות שבהן היה מנותק מהדת: לא ביקר בבית כנסת, לא צם ביום כיפור ולא התפלל ("לפי ההלכה היהודית אפשר להתפלל בכל מקום, אפילו בבלומפילד, והתפילה שלי זה לכתוב ולקרוא שירים"), הוא הגיע ללוויית אמו בגילוי ראש. "שמו לי כיפה מנייר, הגישו לי ספר תפילה כדי שאגיד קדיש. אמרתי: 'לא צריך. אני יודע בעל פה'. זכרתי את הקדיש עוד מהימים שאמרתי אותו בגיל 11 על אבי. 'שבעה' לא ישבתי, כי אני לא מאמין בדברים האלה. האבל הוא פנימי. כל יום אני אומר עליה קדיש לעצמי, אבל לא בטקסט הארמי אלא במחשבות. גם הכתיבה עליה היא סוג של קדיש. אני מוכרח להודות שאמא שלי חסרה לי".חסרה כי אין לך יותר עם מי לריב, או בגלל סיבות אחרות?"למרות המשקעים ואף על פי שהייתי צריך לשבור את השיניים כדי לדבר איתה יידיש, היא באמת חסרה לי".ולכן הקדשת לה את ספרך החדש?"כן. גם מפני שהיא חסרה לי, וגם מכיוון שדמותה מופיעה הרבה בספר. זהו מעין חוב שאני כאילו חייב לה". אחיותיו טרם הגיבו לספר. הוא לא בטוח בכלל שהן יגיבו. גם הן עזבו את בתי אונגרין, אבל עדיין חובשות פאה. עם אחת מהן, שמתגוררת בירושלים ושעדכנה אותו תמיד באשר למצב בריאותה של אמו, הוא שומר על קשר רופף. עם השנייה, סימה נוסבאום, שמתגוררת בפתח תקווה, הקשר נותק לחלוטין ("מערכת היחסים עם אמי עברה אליה בירושה"). שוחחתי איתה פעם והיא סיפרה לי שאהבה מאוד שיר שכתב אחיה לזכר דודתם ובמיוחד שיר שכתב לזכר אביהם, שאותו תרגמה ליידיש כדי שגם אמו תיהנה ממנו. "אף על פי שאשר לא שומר מצוות", אמרה אחותו, "הוא לא יכול להתנתק. במידה מסוימת אנחנו גאים בו, שהוא משורר מפורסם". גבר של נשים הדרך של רייך הצעיר להתמודד עם הנידוי של משפחתו היה השכחה. ביום-יום הוא חי בנתק מוחלט מעברו, אבל לא בכתיבתו - הן בשירה והן בפרוזה - המשופעת באזכורי העבר ובשימוש בלשון מדרשית ובפסוקים מן המקורות. "אני לא מתחרט שנולדתי חרדי. מגיל שנה למדתי את האל"ף-בי"ת, לקרוא בסידור, פרשת השבוע. זה חיבר אותי למילים. אלמלא הילדות הזו, אני לא יודע אם הייתי הופך סופר ומשורר".יחסית למי שמכנה את עצמו כבר שנים רבות "חולה שכחה", ואף פרסם רומן בשם "זיכרונותיו של חולה שכחה", רייך זוכר וכותב די הרבה על העולם שאותו הוא רוצה לשכוח. "העניין הזה עדיין מציק. המון דברים מהילדות שלי אני לא זוכר, ואיפה שאני לא זוכר - אני צריך להמציא לי ילדות", אומר רייך. "זה מצב נפשי מסוים של הדחקה, אבל זו לא בעיה נפשית שמפריעה לי בחיים, אלא יותר חור שחור שמעשיר אותי ככותב". שירים החל רייך לכתוב רק אחרי הצבא, אחרי שגילה אותה בזכות ספר של ביאליק, "ואז חציתי את הביאליקון הפרטי שלי", לדבריו. עד כה פרסם 13 ספרי שירה, שני ספרי פרוזה ועוד ספר השוואות תרגומי שירה, המבוסס על ז'אנר שהמציא. הוא זכה בפרסים ובהכרה גם כמשו רר וגם כעורך, מאז הימים שהעניק רוח רעננה יותר לכתב העת "מאזניים", "כתב עת עם זין באמצע", כפי שכינה אותו פעם. אבל למרות כל אלה, דומה שבברלין, שבה התגורר לפרקים, הוא אורח רצוי יותר מאשר בבתי אונגרין וזוכה שם להערכה אף יותר מאשר בישראל. ארבעה ספרים פרסם שם בתוך זמן קצר, והוא אף חבר באקדמיה הגרמנית לשירה ולשפה. "ברלין מזכירה לי את האטמוספרה שהייתה בירושלים עד .1967 עיר שאין לה צביון גרמני בכלל. הגרמנים שם הם מיעוט. רואים שם את נקמת ההיסטוריה". השירים שכותב רייך אהובים בעיקר על נשים. לאחר שפרסם את ספרו "סדר נשים", נהגו תל אביביות לא מעטות לתלות מעל מיטתן את שיריו של המשורר היצרי, שידע לפצות את עצמו על השנים שהיה חרדי, כשמין נחשב אז לטאבו. "לא מגיע לי שיתלו אותי על זה", מגיב רייך. "אני אוהב נשים, מה רע בזה? נשים מפעילות את ההשראה שלי".רייך התגרש מאשתו הראשונה, שממנה יש לו לילד. בהמשך חי עם שחקנית תאטרון, בלי חופה וקידושין. אף על פי שהצהיר בעבר לא פעם שהוא מעדיף לחיות לבד, הוא נשוי היום פעם שנייה לאלישבע זהר-רייך, מטפלת משפחתית וזוגית. "היא עושה דוקטורט עליי", צוחק רייך. "לא הייתה אישה שהבינה אותי כמוה. כנראה שיותר טוב לי להיות לבד כשאני נשוי".אתה לא מצטער שלא נישאת לילדה היפה שאהבת מבתי אונגרין?"הייתה תקופה שהיה לי רע וחשבתי שזה אולי מפני שלא קיימתי את הנדר להתחתן איתה. במקרה כזה, אולי הייתי מציל עוד נפש בישראל. לא פגשתי אותה מאז. בעצם, ראיתי אותה פעם מרחוק וברחתי".בכתיבה, רייך לא יכול לברוח. אין לאן. הוריו כבר מתו, השכונה השתנתה, הילדה היפה נעלמה. נשארו רק הסיפורים, שרייך מיטיב כל כך לספר עד שנדמה לקורא שבבתי אונגרין היו מתרחשים פעם מדי לילה אורגיות סוערות עם החור בסדין, שתפקד שם כמו החור ההולך ומתרחב באוזון.