 | | | בחזרה להיסטוריה | |
|  | | | | | | | |  | |  | פיתולי עלילת דמשק אלון חילו, מות הנזיר, חרגול, 250 עמ'
|  |  | | | אחד המשעולים הזנוחים בספרות העברית של השנים האחרונות הוא ז'אנר הרומן ההיסטורי. כותבים מעטים בלבד מתייחסים להיסטוריה ביצירותיהם, בוודאי ביחס לעושרו האדיר של המאגר ההיסטורי שלנו. דומה שההיסתגרות ב"אני" ובסביבתו הפיזית והנפשית, המאפיינת את רוב הספרות הנכתבת כאן, תואמת מאוד מגמה של התעלמות מן ההיסטוריה ואף בריחה ממנה. בארץ שמתקיים בה מרחק זעיר כלכך בין היסטוריה רחוקה וקרובה ובין אירועי היומיום והפוליטיקה, על המועקה והפחד שהם מעוררים, אין פלא שההיסטוריה אינה מעסיקה כותבים רבים. זה מפחיד, מחייב, תובע יותר מדי. לכן, יש סיבה מיוחדת לציין את ספרו של אלון חילו,'מות הנזיר'. מדובר בספר ראשון של חילו, והוא בחר לפנות אל ההיסטוריה. דמשק של 1840, דמשק של "עלילת דמשק", היא עלילת הדם הנוראה שהתפרצה כמעט כאן, במזרח הקרוב. החומרים ההיסטוריים עזים ורבי-מימדים עד כדי כך, שמי שמכיר אותם יכול לסבור בקלות, שדי לספרם ברמה עיתונאית והנה התוצאה הספרותית תילרא כמו מאליה. יש בקרבנו מי שמשתעשעים בחומרים באופן כזה, והטקסטים שהם מפיקים אכן אינם ראויים להיזכר.
"עלילת דמשק" מכילה חומרים רבים מאוד: נוצרים ומוסלמים; שינאת יהודים ודעות קדומות, עוד מימי הביניים, והכל בארץ סוריה שספגה אליה משהו מצרפת, אבל באמצע המאה ה-19 עדיין היתה בפיגור של מאות שנים בציר הזמן של המערב. והסערה בדמשק היתה גדולה: הקהילה היהודית סבלה מאוד, שילמה מחיר בדם, וגם בכך שאחד הרבנים התאסלם, עד שמונטיפיורי ויהודים בולטים אחרים התערבו ובא סוף לעניין, לפחות מבחינת המאורעות המיידיים. הפרשה זכורה ומהדהדת עד היום.
אלון חילו נטל את החומרים ועשה בהם שימוש כמסלול-המראה לרומן מצוין. קל מאוד לתאר כיצד כותב צעיר אובד בים הפרטים ובשפע הדרמות, אך חילו אוחז את השור בקרניו. מבחינה היסטורית העלילה החלה עם היעלמותו של נזיר איטלקי. ההאשמה היתה מיידית: היהודים הרגו אותו עבור דמו, הדרוש להם להכנת המצות לפסח. חילו בחר להיכנס בדיוק בסדק הזה, שהוא שורש העניין. נזיר איטלקי שנעלם מעלה באפו של כותב צעיר בן ימינו ניחוח של יחסים אסורים, ככל הנראה הומוסקסואליים. חילו בונה כך את הדמות הראשית שלו, היהודי הצעיר אצלאן, בן המקום והזמן, הנתון בסבך רגשי גדול המורכב ממסורת של קהילה, רצונותיו כפרט, איסורים ותשוקות.
האיסורים מעיקים הן במסגרת היהדות והן במסגרת החברה המוסלמית סביב, כשבהירות וטשטוש גבולות משמשים בעת ובעונה אחת. זרע הפורענות ברור וחזק, ומכאן נפתחת הדלת לעלילה ספרותית מרשימה. בטקסט של חילו, כל אותם עניינים שהם מקור לבעיות אצל כותבים רבים, אפילו ותיקים ומנוסים, הם נקודות אור ראויות לציון. התחקיר העובדתי-ההיסטורי, השליטה בנתוני הרקע של הדמויות (דת, שפה, מנטליות), ההבנה של המחבר שהוא בונה רומן ולא אתר שחזור, הוויתור על גחמות המתחקר, האבל על כל פרט שאינו מובא בטקסט הסופי.
כל זה מצד מה שחילו נמנע ממנו. ומצד מה שהעניק לנו: רומן שנקרא בהתלהבות, רציני בנושאיו ומכבד את קוראיו. על אלו יש להוסיף את שליטתו המענגת של חילו בעברית על כליה השונים, כאילו לא מושלת הרדידות ברוב התרבות סביב. הסופר הצעיר לוקח אותנו לזמנים אחרים ולנסיבות זרות, ואינו מכפיף אותן לסדר-יום של כאן ועכשיו. יחד עם זאת, דרכו לגעת בנושאים-המיניות, מזרח ומערב, דעות קדומות, כוחות הנפש - תדבר אל הקורא האינטליגנטי, שהרי הוא לא נכחד.
| |  | |  |
| | | | | אל יווני שהאפיר
| | | | | אניטה שפירא, יגאל אלון: אביב חלדו, הספריה החדשה, 588 עמ' (כולל הערות ומפתח)
פעם אחת בלבד ראיתי את יגאל אלון. היה זה זמן קצר לפני מותו בטרם-עת, כשהוא בא להרצות בפני תלמידי החטיבה של ביתהספר הריאלי בחיפה. כשסיפרתי בבית שיגאל אלון הופיע בפנינו, נשאלתי מיד על מראהו. "אמרו עליו שהוא נראה כמו אל יווני", אמרו בבית. לא בכל יום פוגש אדם אל יווני, אלא שהייתי אז נער והתקשיתי מאוד לייחס איכויות אולימפיות לפוליטיקאי השחוק ומרוחק המבט שראיתי באותו יום.
ואולי זהו כל הסיפור. אלא שהדברים אינם ברורים. דומה שהיו שני יגאל אלון: אחד עד תום מלחמת העצמאות והשני אחריה. הכפילות הזו יכולה לפרנס רומן היסטורי, שיהיו בו יסודות ודאיים של טרגדיה יוונית. לשם כך, יהיה על הכותב לעמוד בדרישות רבות ולא פשוטות, שהטורדת מכולן תהיה זיהוי השגיאה הפטאלית, הפגם היסודי שיכתיב את הסוף הטרגי. ובמקרה של יגאל אלון נראה שמדובר במשימת-הרקולס.
בספר שלפנינו בחרה אניטה שפירא בדרך אחרת.'אביב חלדו' הוא בראש ובראשונה ביוגרפיה. הדמות, התקופה, הדברים הרבים הידועים לקורא, לצד הסוף הידוע והתמוה, כל אלה משווים לספר אופי המערב ביוגרפיה ורומן. שפירא, חוקרת רצינית, מנוסה ורבתזכויות, פועלת, כמובן, כהיסטוריונית, אף כי החומר מושך מעצם אופיו אל עבר הספרות.
יגאל אלון היה בן הארץ הזו, עם כל המטען המיתי-רומנטי שאפשר לייחס לקביעה הזו. הוא היה מפקד הפלמ"ח בעודו בחור צעיר, וצבר זכויות רבות בתחומי העשייה הביטחונית של החברה הארץ-ישראלית הצעירה, לפני שקמה המדינה. אלון היה דמות מופת לסביבת הלוחמים שבה צמח ופעל. המופת, המיתוס והרומנטיקה היו יכולים לפרנס, כאמור, ספרות מרתקת ואפילו חשובה. אלא שלא זה הוא עיסוקה של שפירא.'אביב חלדו' הוא ספר מפורט מאוד, מתועד והגון כביוגרפיה של אדם, של תנועה ושל דור. דור הצעירים שנקלע אל הסער והעשייה, אנשים צעירים שתזזית הזמן ודרישותיו סחפה אותם ואשר פעלו בסביבה קטנה, אינטימית, סביבה של שמות פרטיים והיעדר מחיצות. שפירא מעניקה לקורא הישראלי דיוקן מלא של החבורה הסוערת הזו, של עשייתם הביטחונית ושל ייחודם כדור של בנים למהפכנים, שהיו עתידים להפוך לממסד השולט.
הקריאה בספר מעלה תחושה שסיפורו של יגאל אלון הוא, למעשה, סיפור של גיבור ואנטי-גיבור כאחד. מדי פעם חשבתי על גיבור ישראלי אחר, שנכשל בכל דבר שעשה מחוץ לשדה הקרב (מפאת צנעת הפרט לא אזכיר את צילום: רובי קסטרו שמו). פעם שאלתי אדם, ששירת איתו, כיצד זה יתכן שהתעלה לגבורה כזו, שהרי מדובר באיש טיפש למדי. חברי, המבוגר ממני, אמר לי בפשטות: "הוא היה אידיוט ונשאר כזה, ובקרב אפילו לא הבין את גודל הסכנה".
אני מביא את הדברים כדי למקד את תשומת-הלב בנקודה המרתקת ביותר בסיפור יגאל אלון (בשונה מאלון עצמו): הדיסוננס הזועק בין דמותו, שכמו יצאה מבין דפיו של הומרוס, לבין מי שהתגלה כדמות חד-מימדית, ארצית עד ריקנות, מסמן בוהק של מסומן אפור. למרות התפקידים שמילא בשנות המדינה, כולל שר-חוץ וסגן ראש-ממשלה, דומה שאלון נותר תמיד מין "תקווה לבנה גדולה" שלא יכלה להתממש, גם בשל הבוהק הצלולואידי של האל היווני שעמד בראש חבורת הנערים שהגישו לעם את מדינתו. כל אלה וכן מ? סח?ה, הגליל המסתורי והקשוח עם לילות הירח, החציר והאקדחים, הקשר המיוחד עם הערבים, כולל ידיעת לשון הדיבור שלהם, הכל נותר כחומר רקע לרומן היסטורי שטרם נכתב.
הדיסוננס מודגש דווקא משום ששפירא חותמת את הסיפור במחצית משעול חייו של אלון. אתה קורא ושואל את עצמך: לדיין היו עתיקות, שערוריות, נשים, חילופי מחנות וגורל, שהפכו אותו לדמות איקונית עולמית. ומה קרה לאלון? נראה שלא הרבה לאחר שהוכתר כאל יווני ונותץ בידי "הזקן".
(עוד על הספר - ברשימה מורחבת של נסים קלדרון בעמודים הבאים) | | | | |
| | | | | זו שנותרה לספר??
| | | | | מינו בן-גיגי-יגר, אני, שלום בת שמואל, ידיעות אחרונות, 286 עמ'
יוסף בן-מתתיהו מספר, שעם תום המצור על מצדה גילו החיילים הרומאים את מאות גופות היהודים הנצורים שהתאבדו, ובראשם אלעזר בן-יאיר. אלא שההיסטוריון היהודי מוסיף, ששתי נשים ניצלו מהרומאים. לכאורה, אין כמו סיפור מצדה חומר היסטורי מרתק, סוחף מבחינה דרמטית ורעיונית, ורב-חשיבות בתולדות היהודים ובתודעתם עד עצם היום הזה.
אתוס מקביל לאתוס קידוש השם והעדפת המוות על התבוסה, השעבוד ואובדן הזהות הלאומית והדתית הוא אתוס הניצול. הניצול, כך ספגנו מאלפי שנות היסטוריה יהודית, אמון על העדות והזיכרון, על הנחלת מערכת הערכים הראויה ועל שימור גחלת של גבורה חיה.
מינו בן-גיגי-יגר נוטלת מסיפור מצדה את אחת הניצולות שיוספוס מספר עליה, שהיתה ממשפחת אלעזר, "אשה נפלאה מיתר הנשים בתבונה ובלימודים. . .", ואומר שיחד עם אשה זקנה וחמישה ילדים, הסתתרה בצינורות המים בעת ההתאבדות ההמונית של אנשי מצדה. הבחירה של בן-גיגי-יגר היא נקודת המוצא העלילתית ל'אני, שלום בת שמואל', רומן היסטורי שהגיבורה שלו היא אותה אשה ממשפחת אלעזר. הטקסט שלפנינו מוצג ככזה שחולר בידי הדמות הראשית ונתגלה לאחר מותה.
אם אמרתי שלכאורה אין כמו סיפור מצדה חומר-גלם מכל בחינה, הרי שאפשר להחיל את ה"לכאורה" גם על ההחלטה לבחור בגיבורה, ולא פחות מכך, על הפיכתה לגיבורת הרומן, תוך שהמחברת "מעניקה לה קול", לראשונה לאחר אלפיים שנה, אם תרצו.
כוונתי לכך שהבחירות של בן-גיגי-יגר אינן מפתיעות. יש בכך יתרונות וחסרונות. החומר ההיסטורי רב-העוצמה - התקופה הרחוקה שיש עליה מידע רב, הפרשה ההיסטורית בעלת הסוף הידוע על רקע אירועים שהם חלק בסיסי מתודעתנו (המרד, החורבן, המצב ביהודה, המגע עם הרומאים) - כל אלה מעניקים לה גב תומך חזק. הבחירה בגיבורה - הזוכה לתכונות-אופי חדות כמו אומץ-לב, אסרטיביות, יכולת לשרוד בכל תנאי, וגמישות נפשית המשולבת בגרעין פנימי קשה (יהודאי ויהודי במשתמע) - מקילה על המלאכה.
וכך, שלום בת שמואל נשלחת על-ידי יוצרתה לשורה של התמודדויות והחלטות, כשעליה לבחור באיזה צד של ההיסטוריה עליה לנסות ולהמשיך את חייה. גבריות של עקשות סופנית מול גבריות של תהילת-חיים אפשרית באותם זמנים. ומולן נשיות, שמעלה על הדעת אשה היסטורית מאותם ימים: בבתא. לכל אלה חוברת יכולת סיפורית סבירה של המחברת, עניין מובהק שלה במתרחש, המוליד כתיבה מתוך מעורבות ואכפתיות, וכן שיקול-דעת המונע ממנה, בדרך-כלל, לשקוע בקיטש או בתיאורי-יתר.
אולם לרומן יש גם צד חובה. קשה להזריק לחומר ההיסטורי מימד חדש, שיהיה גם נאמן לנתונים וגם דרמטי די הצורך כדי להצדיק רומן, שמטבע הדברים צריך לעמוד בפני עצמו. בן-גיגי-יגר עושה מאמץ כן וראוי. הגיבורה שלה אינה "אשה חדשה" בת-זמננו. פרטי המציאות נמסרים במידה. ויש גם ניסיון נכון לערער על החלוקה החדה בין "טובים" ו"רעים". די אם אומר כאן, שהקוראים מגלים סילווה שונה מזה שגדלנו לדמיין, אף כי שילובו בסיפור הגיבורה מעט לא סביר. הבעיה היא, שבסופו של דבר יש בתוצאה מידה של דילול בגלל הרצון ליצור דרמה אישית במימדים מתקבלים על הדעת על רקע היסטורי סוער כל-כך.
ואולי לא זה הסיפור האמנותי שטוב לחלץ מפרשת מצדה. יתכן שעניין שתי הניצולות אינו אלא אביזר ספרותי-רטורי של יוספוס, שכן הוא חוזר בפרשת גמלא, שגם לאחר נפילתה שורדות שתי נשים. שאחרת, מנין יידע ההיסטוריון לספר לנו פרטי-פרטים ולצטט נאומי גבורה שלמים? ובכן, היסטוריוגרפיה נעזרה באביזר ספרותי, שהוליד גיבורה ביצירה בת-זמננו. מינו בן-גיגי-יגר עשתה עבודתה נאמנה, אך חבל שלא בחרה לפרוץ שבילים חדשים ומקוריים יותר.
| | | | |
| | | | | עתיד שחור
| | | | | חיים חיימוף, הקדחת השחורה ומות החילוני האחרון, זמורה-ביתן, 303 עמ'
לרומן ההיסטורי יש שני בני-דודים, אחים תאומים. כוונתי לרומן האוטופי ולרומן הדיסטופי. הראשון מדבר על עתיד אידיאליורוד, והשני על עתיד קטסטרופלי-שחור. שניהם קרובים מאוד לרומן ההיסטורי בכך שהם יוצאים מתוך מציאות היסטורית, פוליטית, חברתית ותרבותית מוגדרת ומאופיינת, ומנסים לברוא עולם שהקורא אמור לקבל כאפשרי, להאמין בסבירותו ובכלליו. אם אפשר לראות בכל המצאת הציונות מצידו של הרצל חלק מן האוטופיזם האירופי מן הצד הרעיוני, ואפילו ניסיון יצירתי, ספרותי או מחזאי, לממש רומן אוטופי שבעבע במוחו, הרי שמצבה של המדינה היום מזמין כתיבתן של דיסטופיות.
בהקשר הציוני דיסטופיה תעסוק כמעט תמיד בחורבן המדינה או בהפסקת קיומה בצורה המוכרת לנו, זו המקיימת קשר כלשהו עם מה שמוגדר על-ידי כל ציוני סביר כרצוי. בדור האחרון נבנה בהתמדה מדף של רומנים דיסטופיים עבריים. הם חוזים שחורות, בוחנים תסריטים, מפתחים השלכות אפשריות, מדמיינים התממשותם של פחדים קולקטיביים. כמעט תמיד עניינם הסכנות מבפנים, דבר שעשוי ללמד על הפחדים של הישראלים, ואולי גם לומר משהו על האיומים שהם תופסים כמפחידים באמת. ואין זו סכנת ההשמדה בידי האויבים הערבים או האנטישמיים.
אל המדף הזה מצטרף ספר חדש של חיים חיימוף,'הקדחת השחורה ומות החילוני האחרון'. זהו סיפור המצדיק את שם הספר ללא תנאי וללא הסתייגות. וזו גם חולשתו המובהקת. חיימוף מצייר תמונה של פירוק המדינה עקב השתלטות חרדית-מזרחית. נראה כי "קדחת שחורה" לא רק ממלאת את דפי הרומן אלא קודחת גם במוחו של המחבר. הסכנה, כפי שהוא מצייר אותה, חמורה ומוחלטת עד כדי כך שהמדינה נאכלת לשיעורין, מוסד אחר מוסד, וכמו בתהליך של ריקבון או נמק, אין הגוף המתכלה יכול לבלום את הרעה הפושה בו. הממשלה, התרבות, ההשכלה, המדע, כוחות הביטחון ואפילו התקשורת קורסים מפני ההשתלטות הממארת.
איני בא לדון דווקא בסבירות של הסיפור. מדובר בדיסטופיה קיצונית. ככזו, כטקסט ספרותי, מבחנה העיקרי הוא פנימי ובמה שהיא מעוררת בקורא. הבעיה מתחילה בכך שמדובר בטקסט חד-מימדי לחלוטין, כזה שמציג מגמת דברים אחת בלבד, עד כדי עיקור העוצמה הדרמטית והרעיונית, נשמת-אפו של רומן, היסטורי, אוטופי או דיסטופי.
כתוצאה מכך, הקורא נותר מרוחק ואינו מפתח הזדהות עם הגיבורים האומללים, אותו אוד מוצל מן העולם הנאור הנכחד. קורא פנאטי המזדהה עם זעקתו של המחבר ירגיש בבית, אבל הוא, מן הסתם, אינו זקוק לטקסט הזה כדי לעורר את תודעתו. קוראים אחרים יעמדו במצב לא נעים, כשהמחבר מבקש מהם ללכת איתו כברת-דרך ולסבול לא מעט צער נוכח כל הרע המתואר. ואם ייצאו למסע, חוששני שהם ישאלו את עצמם בעבור מה עשו זאת. הכל רע מלכתחילה ומוצא אין, גם לא פתרון חלקי או פתח-מילוט.
רומן כזה יכול לזכות להצלה מצידה של עוצמה סאטירית, הומור או הגחכה מחוכמת. ואולם "הקדחת השחורה" רווי סטריאוטיפים שחוקים ועמוס שינאה כלפי החרדים והמזרחיים כאחד. כידוע, בשינאה אין שפע של הומור או עידון. תקווה מסוימת יכולה לעמוד גם לספר כזה רק אם הוא מציע לפחות מידה של אמינות. כשמדובר באוטופיה ובדיסטופיה, אמינות חיונית כדי להכניס את הקורא לעולם ולשכנעו להישאר בו למשך הספר. אלא שהדתיים בספר אינם נשמעים מדויקים, התיאורים עמוסי פרטים לעייפה, לשון הספר מסורבלת ומפותלת ואינה תורמת לאמינות. כל זאת, דווקא במישור שיש בו כדי לאפיין את ההבדלים בין הקבוצות המקוטבות, שהן עניינו של הספר. קיטוב זקוק להצדקה ספרותית. לא די בעוינות ובזעם.
ioram@ioram.net | | | | |
|
| | |
