הכישרון לאהוב רבקה שפרן ז"ל העניקה לי את הזכות לראות אהבה שלא מכירה בגבולות דנה ג. פלג 16/11/00 אני רוצה לכתוב הפעם על אשה שהיתה לי הזכות להימנות עם המוני חבריה ואוהביה, ולמרות זאת, תמיד גרמה לי להרגיש כמה אני מיוחדת עבורה.את רבקה שפרן ז"ל הכרתי דרך מימי, שגם היא הכירה אותה דרך חברים טובים. רבקה היתה צריכה למסור לי משהו ממימי, והשיחה בינינו היתה אמורה להיות עניינית למדי.ידעתי שהיא חולה, ולא חשתי בנוח להטריד אותה בעניין הזה, אבל כבר בדקות הראשונות היא שברה את מחסום הרתיעה שלי, וכבשה אותי לחלוטין. דיברנו שעה, לפני שבכלל נפגשנו. כשהגעתי לביתה בהרצליה, התרגשתי כאילו עמדתי לפני פגישה רומנטית. עד כדי כך היא היתה עוצמתית עבורי.רבקה היתה ציירת מדהימה (ואת זה אני אומרת בתור מי שמסיימת תואר שני בתולדות האמנות עם התמחות באמנות ישראלית ויהודית), ומשוררת בחסד. משולם, בן זוגה, קרא בהלוויה שלה שיר אחד מפרי עטה, שיר נפלא וחכם.היא היתה גם טייסת, ועורכת דין בעלת שם בינלאומי בתחומה. אבל היה לה כישרון מופלא וחשוב יותר מכל היתר, כישרון שגם בן זוגה ניחן בו, והוא הכישרון לאהוב. ככל שראיתי, הם גם העבירו את הכישרון הזה לילדיהם.כולנו יודעים לאהוב. זוהי יכולת אנושית בס יסית. כמה מאיתנו, בגלל פצעים וכוויות, סוגרים אותה וזורקים אותה לים. אחרים סתם מגבילים אותה, ויש כאלה שמפתחים אותה. אנשים כאלה יודעים שככל שהם נותנים אהבה, היא גדלה ומתרבה. שאהבה מעשירה את מי שמעניק אותה באופן המנוגד לכל היגיון שקיים בכדור הארץ.פעם כתבתי בטור הזה, שכל מה שאני כותבת עליו הוא אהבה. אהבה לא מכירה בגבולות. את הגבולות בונים פחדים. אני חושבת שבזמן הזה, שרבקה ומשולם נתנו לי להיות חלק מחייהם (והקשר הזה עוד יימשך), ראיתי אהבה כזאת. זו זכות גדולה. תודה.