לבסוף אתה יגע מן העולם העתיק הזה / שירה אפולינר, מבחר שירים, מצרפתית: משה בן- שאול, קשב לשירה, 95 עמ' רן יגיל 29/12/00 תחושה קלה של החמצה אחזה בי למקרא מבחר השירים של גיום אפולינר בתרגומו של משה בן­שאול, ואין האשמה במתרגם, חלילה. נראה כי שירת אפולינר מפתה בכל פעם מחדש מתרגם זה או אחר להתמודד עמה. אפולינר הוא אחד מעמודי התווך של המודרניזם. הוא עומד בצומת מרכזי, המחבר ישן עם חדש, רומנטיקה וסימבוליזם, וסוריאליזם ופוטוריזם.כל העיסה המצלולית והקצבית הזאת, היונקת משירת העם ומן השירה הגבוהה, מגרה את דמיונם היצירתי של המתרגמים השונים. הם מחפשים אין­סוף פתרונות שייצקו ללשון­עבר את הצורה והתוכן האפולינריים. די אם נזכיר את יצחק שנהר, לאה גולדברג, מאיר ויזלטיר, יורם ברונובסקי, שהוציא בשנות השמונים מבחר משירי אפולינר בתוספת מבוא, דורי מנור באחרונה, וכמובן, משה בן­שאול, ששירת אפולינר היא לו מפעל­חיים, והוא מתרגם משיריו קרוב לארבעים שנה.הקסם האפולינרי נובע מן הצורות החופשיות וגם מן התוכן. בשיריו תמצא, לצד שירי אהבה ומכתמים רומנטיים, את הכרך המודרני, את הקרע, השסע, את התרבות הממוכנת של טכנולוגיה בראשיתה: אווירונים ומכוניות. הוא היה מעין משורר­משוטט­בינלאומי, ותעיד על כך הביוגרפיה שלו. הוא נ ולד ב­1880 לאם ממוצא פולני, אביו ­ גיום היה בנו הלא­חוקי ­ היה, כנראה, איטלקי ממוצא שוויצרי, אך אמו חיה עם גבר יהודי. הוא בילה את שנות ילדותו במונקו, התחנך על הלשון והתרבות הצרפתית. כבחור צעיר בילה זמן­מה בגרמניה, אהובתו הראשונה היתה יהודיה, השנייה ­ אנגליה. לא הייתי טורח לספר את כל הפרטים הללו אלמלא השפיע אורח החיים הבוהמי על שירת אפולינר. זוהי שירה הנקראת כקולאז' צבעוני של תמונות ריאליסטיות לצד פירוק המציאות באמצעים סוריאליסטיים, פוטוריסטיים, קוביסטיים ודאדאיסטיים.לא פלא, איפוא, שגדולי הציור המודרני בראשית המאה העשרים סבבו סביב דמותו של אפולינר. די אם נזכיר את בראק, מאטיס, וכמובן פיקאסו, שאהב לצייר את דמותו של אפולינר; פעם ציירו כחבר האקדמיה האוחז קונטרס בידו וסביבו אימאז'ים שונים ופרועים; ופעם כחייל בחיל התותחנים, פטריוט צרפתי במדים, האוחז חרב חדה ומאחוריו תותח.אל תוך שירתו של אפולינר נכנסים החומרים המסורתיים של השירה: רגשות, חלומות, שאיפות, אבל גם דברים בנאליים של היומיום, כגון שיחות בטלות בבתי­קפה ושוטטות ללא תכלית. הסופר איליה ארנבורג היטיב לתאר את הקסם האפו לינרי: "הוא היה אדם בן דורנו, איש המאה החדשה, אלא ששמץ מן האבק המוכסף של דרכי אירופה העתיקה היה בזוק על כתפיו".הצרה היא, שהקסם הזה מתקשה לעבור בשפה רחוקה מאירופה כמו העברית המודרנית. אתה חש כי מרפקו של המתרגם על שולחן הכתיבה נע בחוסר נוחות בעת התרגום, וכי במקור, בצרפתית, זה נשמע הרבה יותר טוב. המכתמים הרומנטיים הקצרים לאהובות השונות נראים בנאליים בלבושם העברי, כמשהו שאבד עליו כלח; גם שירי הביבר, המלווים בציורי חיות, שירים קצרצרים המורים על הלך­נפש דרך תיאור של חיה מסויימת, נראים בלבושם העברי דהיום כהתחכמות משעשעת, והם תופסים נפח מיותר מעמודי הספר.עם זאת, אפשר להעריך את תרגומי בן­שאול דווקא לשירים המפורסמים של אפולינר מתוך 'אלכוהולים', ספרו המפורסם של המשורר, שירים כגון 'גשר מירבו' והפואמה 'אזור'. ככלל, השירים הארוכים שבקובץ, אסוציאטיביים­סיטואטיביים, שירי השוטטות, עוברים אל הקורא בעוצמה, למרות הקשיים במעבר משפה לשפה; יתכן שבשיר הארוך יש למתרגם המיומן מקום לנוע במשחק הצורות האפולינרי. כאלה הם השירים: 'נלך מהר', 'פאנטום של עננים', 'הנוסע' 'שירת הלא­אהוב'.הנה תחיל ת הפואמה 'אזור' וגם סופה: "לבסוף אתה יגע מן העולם העתיק הזה/ הו מגדל איפל הרועה את עדרי הגשרים היפים בבוקר/ די לך לחיות בעתיקות היוונית והרומית// כאן אפילו למכוניות ארשת קדמונית/ הדת לבדה נותרה כולה חדשה הדת/ נותרה פשוטה כמחסן בשדה תעופה/" ... "אתה פוסע לאוטיי הולך ברגל לביתך/ לישון בין אלילים מאוקיניה וגיניאה הפטישים שלך/ הישועים להם צורה אחרת אמונות שונות/ הישועים הנחותים האלה אפלי תקוות/ שלום שלום/ שמש כרותת צוואר" ('אזור' עמ' 7­13).קיימת אצל אפולינר אחדות ניגודים. הוא נוצרי מאמין, פטריוט לאומי צרפתי המתגייס למלחמת העולם הראשונה, למרות שהוא פטור מחובת גיוס בהיותו אזרח זר; ועם זאת, הוא אדם המתבייש להיכנס לכנסייה להתפלל, חדשן, מאהב, בוהמיין, מודרניסט. סופו נעוץ באחדות הניגודים הזו. הוא נפטר ב­1918, כששב מן המלחמה, שבה נפצע בראשו. לכאורה, החלים, אך הפציעה גרמה להסתבכות שהביאה לבסוף למותו. לחזור מהמלחמה עם פצע בראש, אין דבר יותר סוריאליסטי מזה. צריך רק לחשוב על הציירים הסוריאליסטים והקוביסטים ועל הראשים המעוותים והפתוחים שהם ציירו.אפולינר מת ב'דרך מודרנית', כתוצאה מ מלחמה שבישרה מאה רצחנית בשיטות ההרג ההמוני שלה. הוא היה בסך הכל בן שלושים ושמונה כשנפטר. משה בן­שאול מתמודד עם שירת אפולינר שלושים ושמונה שנים. הוא חוזר ודבק תמיד בשני המשוררים האהובים עליו: ארתור רמבו וגיום אפולינר, והוא ראוי למלוא ההערכה על מידת הדבקות והרצינות שבתרגומיו. אך מ'מבחר אפולינר' יכול הקורא לצאת נשכר באופן חלקי, במיוחד בשירים מסויימים. לא נותר אלא לחכות ולראות כיצד ייראה תרגום מבחר משירי ארתור רמבו. *