X
קלמן ליבסקינד

"כשאמא שלי בכתה". סיפור אישי ליום השואה

01/05/11   |   130 תגובות
את הכתבה הזו, על אמא שלי, פרסמתי במעריב בדיוק לפני שנה, בערב יום השואה. מבין מאות כתבות שפרסמתי עד היום, זו החשובה לי מכולן. מצאתי לנכון להביא אותה כאן בשנית. 


לפני כמה שנים, ביום השואה, הבאתי את אמא שלי למפגש עם הכיתה של שקד, בתי הבכורה. במשך שעה ארוכה ישבה אמא מול הבנות וגוללה את קורותיה בשואה. כשסיימה וכל הכיתה הרימה ידיים כדי לשאול עוד, הצבעתי גם אני. המחנכת, שהיתה משוכנעת שבחרתי עיתוי לא ממש מוצלח להתבדח, היתה מעט נבוכה. "אני עוד מעט בן 40", הסברתי לה ולתלמידות, "ועד לפני כמה שנים לא ידעתי שום דבר על אמא שלי. עכשיו, כשהיא התחילה לספר, גם לי יש המון שאלות". זו לא היתה הגזמה. זו היתה האמת לאמיתה.

גדלתי בניר גלים, ליד אשדוד, מושב שדור המייסדים שלו היה מבוסס כולו על ניצולי שואה, כמו אבא ואמא שלי. כמעט כל חברי הילדות שלי היו בני ניצולים. אצל כולנו נכחה השואה בבית, מי בצעקה ומי בשתיקה, 365 יום בשנה. מדי שבת היו מעלים לתורה בבית הכנסת שלנו, כנהוג, את מי שמציין בשבוע הקרוב יום זיכרון לקרובי משפחתו. במועדים של הטרנספורטים הגדולים מהונגריה, לדוגמה,  אי אפשר היה לפספס אצלנו את עומס העולים לתורה. אף אחד מאיתנו גם לא היה צריך תזכורת  שיום השואה מתקרב. פעם בשנה הוא היה מתיישב על המשק כולו, כמו ענן כבד.

אני זוכר איך מפעם לפעם הייתי מתארח ללילה אצל חברים מהכיתה. אחר הצהרים הייתי משחק עם החבר ובערב, כשהתיישבנו עם הוריו לארוחה, היה הדופק שלי מתחיל לטפס. אז, בשלב ההכרות ההדדית, הגיעו בדרך כלל השאלות המעיקות. "מאיפה ההורים שלך? איפה הם היו במלחמה?". פחדתי מהשאלות הללו פחד מוות. ומה אגיד? שאני לא יודע מאיפה אמא שלי?

לפני כמה שנים משהו השתנה. אולי זה הגיל שהביא את אמא להבין שאם לא תשתף אותנו לא יישאר מה להעביר לדורות הבאים. אולי היו אלה הנכדים שגדלו ובתמימותם הרשו לעצמם לשאול את מה שאנחנו לא העזנו. כך או כך, אמא התחילה לדבר. מעט. במשורה. אף פעם לא בהתנדבות. עד היום צריך לעבוד קשה כדי לקבל ממנה תשובות וכשאלו מגיעות, הן תמיד נטולות רגש. כמעט כמו רשימת מכולת. אמא מוכנה לספר איפה היתה, מה עשתה ומה קרה לה, אבל לעולם לא מה חשה. את הרגשות האלה היא שומרת לעצמה עמוק בפנים. בסיפורים שלה יש "הלכנו", יש "לקחו אותנו" ויש "נפרדנו"  אבל אף פעם אין "פחדתי", אין "בכיתי" ואין "קיוויתי".

אני זוכר במדויק את הרגע שבו אמא פתחה את הפה בפעם הראשונה. זה היה כשקפצנו אליה, אילנה אשתי ואני, לביקור באחד הערבים. אני ישבתי בסלון וצפיתי בטלוויזיה. אילנה ישבה עם אמא בפינת האוכל ובלי לעשות חשבון למנהגי המשפחה הרהיבה עוז ושאלה את מה שאצלנו בבית אף פעם לא שאלו. אילנה שאלה ואמא, במפתיע, השיבה. האוזניים שלי, שהיו מרותקות עד לאותו רגע לנעשה על המסך הקטן, בערו. זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את אמא מוציאה מהפה את השם המפורש "אושוויץ".

לפני שנה בערך בקרתי אצל חברת נפש ותיקה שלה. ב- 1950 היא ובעלה המנוח נישאו באותו ערב עם ההורים שלי, תחת אותה חופה, עם חליפה שהחליפה ידיים ביניהם. "אבא שלך", גילתה לי,  "היה מבקש ממני מדי פעם שאנסה לדובב את אמא. שתספר מה עבר עליה בשואה. במשך עשרות שנים הוא לא ידע כמעט כלום". המום מהגילוי הזה, ששוב הבהיר לי עד כמה אני לא מבין כלום,  מיהרתי אל אמא. "זה האיש שאהבת יותר מכל", בקשתי ממנה להסביר, "הוא ישן איתך שלושים וחמש שנה באותה מיטה. את רוצה להגיד לי שאף פעם לא הרגשת צורך לתת לו באמצע הלילה מרפק קטן, להעיר אותו ולהגיד לו שאת חייבת לשתף אותו במשהו?".

התקשיתי להאמין. אמא הסבירה שהצליחה להקים עם אבא חיים חדשים, טובים, ולא רצתה להפיל עליו את כל עברה. בשנים האחרונות החליטה להתגייס למערכה על הזיכרון. היא מתנדבת בבית העדות שבניר גלים ומארחת אצלה בסלון קבוצות של בני נוער וחיילים. שיידעו. שלא ישכחו.  

 

אמא נולדה ב- 1931 בברטיסלבה, בירת סלובקיה, בתם של עקרת בית ועובד בכיר בבנק המקומי. כשהייתה בת חמש נולדה לה אחות קטנה, ורה. על השנים הללו יש לה בעיקר סיפורי נוסטלגיה חיוביים: מצב כלכלי לא רע, דירה נחמדה של שני חדרים וחצי שהייתה בבעלות הבנק, שכנים שהיו כמעט כולם עובדיו וחברים רבים שאיתם נהגה לשחק בגינה שמאחורי הבית. מחוויות הילדות עם ורה הקטנה לא נשאר לאמא הרבה. "היא הייתה ילדה חכמה", מספרת אמא, "יש לי בראש כל הזמן את התמונה שלה. אני רק זוכרת שאהבתי אותה מאד".

לבית הספר הלכה עם ילדי השכנים הגויים. את מה שהיה צריך להשלים קיבלה ממורה מיוחד שהגיע אחת לכמה ימים כדי לתגבר את הילדים היהודים. סבא וסבתא של אמא היו דתיים. אבא ואמא שלה, שכתפאורה להיכרות  ביניהם שימש חוג דרמה שבו השתתפו, בחרו באורח חיים חילוני. אמא לא מסוגלת לשים את האצבע על המקום שבו היא עצמה מצאה בהמשך את הדת. אולי זה קרה בתנועת הנוער "בני עקיבא", שאליה הצטרפה אחרי המלחמה. אולי בבית של הדודה אדית, שאספה אותה אליה אחרי השואה. גם את השם אביבה - שהחליף את מגדה שעימו נולדה - אמא לא לגמרי משוכנעת מי העניק לה. ייתכן שבתנועת "מכבי הצעיר" שאליה השתייכה לתקופה, יתכן שבמקום אחר. כך או כך, ב- 1947 נותרה "מגדה" בגולה ולחופי ישראל הגיעה אמא מצוידת בשם עברי למהדרין. 

כשהייתה בת שמונה או תשע התחילו הצרות. בית הספר הכללי, שסגר את שעריו בפני יהודים, אילץ את אמא לעבור עם כמה מחבריה לבית ספר ליהודים בלבד. 60 ילדים היו בכיתה החדשה. מיום ליום הלך מספרם ופחת. חלק מהמשפחות בחרו לברוח בלי להודיע לאיש, אחרות נשלחו בתורן למחנות. כעבור שנתיים נותרה אמא עם עשרה חברים בלבד. ואז הגיע הטלאי הצהוב ואיתו הגזירות. קודם דפקו בדלת ולקחו את מכשיר הרדיו ואת הפרווה של סבתא. אחר כך דרשו למסור את תכשיטי הזהב והכסף. בין לבין, החביא סבא בבית את הלנק'ה, ילדה יהודייה שהוברחה מפולין, ושאמא לא יודעת עד היום מאיפה אסף אותה ובאילו נסיבות נעלמה.

הרבה זיכרונות, כאמור, אין לה מהתקופה הזו. בעיקר אנקדוטות. הבונבוניירה שקנתה ליום האם והחביאה מתחת למיטה עד שנמלים אכלו אותה. הספרים הרבים שבלעה. ההצעה המגונה לעוזרת הבית לסייע לה לצבוט את ורה הקטנה, רק כדי לבדוק איך זה כשהיא בוכה. גם כשמסביב הכל נראה רע מאד ויהודים החלו לחפש מקומות מקלט ומסתור, בבנק של סבא התחננו שיישאר. "סמוך עלינו", הבטיחו לו. "אם תמשיך להגיע לעבודה, אנחנו נשמור עליך". סבא האמין וכמעט עד לסוף המלחמה נראה היה שההימור משתלם. כשכולם הלכו עם טלאי צהוב גדול הוא, שנחשב "עובד נחוץ",  קיבל טלאי קטן. מדי פעם, כשנדמה היה שעדיף לא להסתובב בחוץ, נותר לישון על הספסל בבנק. כשאזור המגורים פונה מיהודים, הועברה המשפחה לדירה קטנה, מאה מטרים מהעבודה. עוד קודם לכן, ב- 42', נלקחו לפולין כמעט כל קרובי המשפחה. "קיווינו כל הזמן שיהיה בסדר ובדיעבד זאת הייתה שגיאה", עושה אמא, כמעט אחרי 70 שנה, את החשבון.

בינתיים, החיים הפכו קשים יותר ויותר. יהודים הוכו ברחובות. סבתא, שדאגה לסבא, התעקשה ללוות אותו לעבודה, שלא יהיה לבד. החול בשעון הלך ואזל. "בכל פעם ציפינו לגל הבא שבו ייקחו יהודים", נזכרת אמא. שנתיים הצליח סבא, בעזרת הבנק, לדחות את הקץ. כמעט עד הסוף. כמעט עד הטרנספורט האחרון. עד אוקטובר 44'. ואז, בלילה, הגיעה הדפיקה בדלת. קצין אס-אס הקציב למשפחה כמה רגעים כדי לקחת תיק קטן וזמן קצר אחר כך כבר היו ברחבת ריכוז סמוכה יחד עם עוד כמאה יהודים. היו שם השכנים ומנהל בית הספר של אמא והמורה. כולם. אמא זוכרת בעיקר את השקט ברחובות, את הצעדה הרגלית אל תחנת הרכבת ואת שאון הנעליים על האבנים.

שעה אחר כך כבר היו במחנה איסוף בסרד. העיר שאליה אמא כל כך אהבה לנסוע, כדי לבקר את סבא וסבתא והדודים ובני הדודים, השחירה את פניה. דוד של סבא, שאותו פגשו במחנה ושהצליח להעביר בו את כל המלחמה, הבטיח שיוכל להציל אותו. רק אותו. סבא סירב. "אני עם אשתי ועם הבנות", אמר. כעבור כמה ימים הועלו על קרונות של בהמות בדרך לאושוויץ. צפיפות איומה, ישיבה כואבת על הרצפה, פחד מפני הצפוי. 

לאושוויץ הגיעו באמצע הלילה. ואז האורות החזקים, המסנוורים, והצעקות. אמא לא תשכח לעולם את מילותיו האחרונות של סבא, את הבקשה האחרונה שלו ממנה, רגע אחרי שירדו מהרכבת: "תשמרי על אמא ועל אחותך". שניה אחר כך נעלם לתמיד. מאז לא ראתה אותו יותר. אחרי כמה רגעים, מול הרמפה של מנגלה,  נפרדה לעולמים גם מסבתא ומוורה. את הצוואה האחרונה של סבא לא היה בכוחה הדל למלא.  "לא הספקנו להיפרד. אפילו לא נשיקות אחרונות", היא משחזרת. "כלום. הוא סימן לי עם היד לצד אחד ולאמא וורה לצד שני וזהו. נשארתי לבד".

ממדי הגוף של אמא, שנראתה גדולה מבנות גילה, הם ככל הנראה שהצילו אותה. כעבור זמן קצר כבר הייתה קרחת, משאירה בערימה את הצמה הילדותית שטיפחה באדיקות. כמה ימים אחר כך, כשהביטה לתוך סיר קפה שחור, עשתה היכרות עם המראה החדש שלה והתחלחלה. מהר מאד הבינה שכילדה בת 13 היא לא במקום הנכון. ואולי דווקא כן. "הסתכלתי מסביבי וראיתי שכולם יותר גדולים ממני", היא נזכרת.

כשהתברר שהבנות הגדולות מתוכננות להילקח לעבודה בגרמניה, רחוק מאושוויץ, החליטה, בתושייה בלתי מובנת של ילדה קטנה,  ללכת עם הסיפור הזה עד הסוף. כשנדרשה למסור פרטים על עצמה הוסיפה חמש שנים. אני ילידת 1926 הצהירה ואולי שם קנתה את חייה. בחודשים הבאים, במחנה העבודה בפרייברג, כשהילדים הקטנים קיבלו פה ושם צ'ופר בדמותה של כוס חלב, לאמא יצאו העיניים. "היו ילדים יותר גדולים ממני שקיבלו אבל פחדתי להגיד ששיקרתי".

שבעה חודשים עבדה במשמרות של 12 שעות ביממה בייצור מטוסים עבור הנאצים. הייתה אמונה על חיזוק הניטים בכנפיים. בקור המקפיא. בשלג. עם אותם מכנסיים ואותה חולצה שלא הסירה מעצמה בכל התקופה. פעם בשלושה ימים הייתה מקבלת, כמו כולם, "חתיכת לחם, מרק זוועתי ונקניק מגעיל". מי שלא יכלה להתאפק זללה את הכל ברגע. אמא חילקה הכל לשלוש ואכלה שליש בכל יום. מפעם לפעם נאלצה לגלות שמישהו גנב את מה ששמרה למחר. "היו לי פצעים איומים מחוסר תזונה", סיפרה לנו. בחדר החולים שאבו לה דם והזריקו אל המקומות הנגועים.

כשבנות הברית הפציצו את דרזדן שמעו במפעל של אמא הכל. כשהחזית החלה להתקרב העלו הנאצים את כל הנשים על רכבות וניסו להבריח אותן. 17 יום הן נדדו ברחבי אירופה, מתפללות שכפריים רחמנים ישליכו להן מעט אוכל דרך הגג הפרוץ, עד שהגיעו למטהאוזן שבאוסטריה, שם שוחררו על ידי הצבא האמריקאי. אמא, רזה וחולה, חזרה באונייה לברטיסלבה, שם מצאה את דודתה,  שהייתה איתה על אותה רכבת והצליחה לקפוץ. בהמשך התגלגלה אל "דודה סידי", כך כינינו אותה. קרובת משפחה, מלאך משמים, שבזכותה נמצאת איתנו אמא היום. כשניצולי שואה מתו אחרי שהתנפלו רעבים על האוכל, דודה סידי היתה קמה בלילה כל שעתיים ומאכילה את אמא בזהירות. 




לפני כמה חודשים אמרה לי, ברגע של גילוי לב, שמהמקום שממנו באה קשה לה לפעמים להאמין לאן הצליחה להגיע. אמא עומדת היום בראש שבט מפואר של ארבעה ילדים, 18 נכדים ושבעה נינים. כמו ממונה על מגדל פיקוח היא מנווטת את השבט הזה ביד רמה. מארחת אצלה את הנכדים והנינים, דואגת להרים טלפון  ביום ההולדת של כל אחד, יודעת כמעט בכל רגע נתון איפה נמצא כל אחד, לאן הוא נוסע ומתי צריך לחזור. בעשרים וחמש השנים האחרונות היא חיה לבדה אחרי שאבא, ניצול שואה גם הוא, הלך לעולמו.  

חמישה נכדים של אמא נסעו בשנים האחרונות עם בית הספר לסיור בפולין. מנהג עשתה לה אמא להפקיד בידיהם מכתב חתום שיפתחו רק שם, בשדה המוות שבו איבדה את כל עולמה. "ברגשות מעורבים אני מלווה אתכם מהבית לסיור הקשה שלכם לפולין, ארץ ספוגת דם ובעיקר למקום הארור שנקרא אושוויץ", כתבה לצביה ולנחמה. "רציתי לבקש מכן שכאשר תעמדו באושוויץ על הרמפה, תזכרו שהייתי רק בת 13 כאשר אבדתי תוך רגעים את הורי ואת אחותי הקטנה. נשארתי לבד בעולם". "אני חושבת שברוב המקומות שתהיו היו קרובי משפחתי שלא ידוע לאן הגיעו", כתבה כעבור שלוש שנים ליערה. "אחשוב עלייך כאשר תדליקי את הנרות באושוויץ לזכר המשפחה שלי. זכות גדולה יש לנו שזכינו לעלות ארצה ואתם, הדורות הבאים, זכיתם להיוולד כאן בארץ משלנו".

אינספור פעמים בדקנו עם אמא, בזהירות, אם תהיה מוכנה לנסוע איתנו לשם. אל המקום שבו נותרה בגיל 13 לבדה בעולם. להצביע לנו על המקום שבו נפרדה מסבא. להראות לנו את הדרגשים שבהם ישנה, דחוסה בין עשרות נשים. לעמוד, כשאנחנו לצידה, שומרים עליה, מול הרמפה שעליה סימנה אצבעו של מנגלה מה שסימנה. אמא מסרבת אפילו לשמוע על זה. היא, מצידה, לא מסבירה. אנחנו, מצידנו, לא מקשים. לפני כמה שנים הצטרפה אל אחי ואחותי לסיור במחנה טרזין. הם הסתובבו בין המוזיאון לקרמטוריום. אמא חיכתה להם ברכב. לא הייתה מוכנה אפילו לצאת.

לפני שנה וחצי אמא הודיעה לנו שנוסעים למסע שורשים. רק אותנו, הילדים, רצתה איתה שם. בלי בני זוג. ביוני שעבר נסענו. יוסי, אחי הבכור (היום בן 58), זאבי (55), רוחי (52) ואני. זה היה שבוע נדיר. אף פעם לא בילינו כך, עם אמא ועם עצמנו. בבוקר שלמחרת הנחיתה עשינו את דרכנו אל הבית שבו גדלה. שורה ארוכה של בתים קודרים ממלאת היום את הרחוב. הכל אפור. אף טיפת צבע. אמא הובילה בראש, צועדת בביטחון אל הבית כאילו לא עברו 70 שנה, כאילו לא עזבה כאן מעולם, כאילו הייתה אותה ילדה קטנה שחוזרת כעת מבית הספר אל אבא ואמא. לרגע נראה היה שהיא שמחה לשוב הביתה. אל הזיכרונות. ואולי, בעולם שהתרסק ונשבר, הייתה הדירה הזו אחד העוגנים היחידים שנותרו על מכונם ואשר מחברים אותה אל מי שהייתה. הדירה וחבילת התמונות בשחור לבן, שנותרו לפליטה מן הבית שנבזז. מהצד השני של הכביש זיהתה את הבית של משפחת לנדל, יהודים שפעם עמד בגינה שלהם לתפארת עץ אגוזי מלך, שאמא הייתה מחכה בסבלנות שיפלו על הכביש וממהרת לאסוף אותם.

הגענו. רחוב פודטטרנסקה 6. אמא נעמדת ממול ונושמת עמוק. "זה הבית". קירות מתקלפים. דלת זכוכית עם מסגרת מתכת ירוקה חוצצת בינינו לבין הכניסה לבניין. בדרך, קודם לכן, צריך לעבור עוד שער קטן סגור. עכשיו אמא נעצרת. פתאום נדמה שזה מספיק לה. שמבחינתה אפשר לחזור. באנו, ראינו, די. אנחנו, אולי בחוסר רגישות מספקת, לא התכוונו לוותר. לא הגענו עד לפה כדי להציץ מהרחוב. אנחנו רוצים לראות. לגעת. איפה הייתה המיטה של אמא, איפה שיחקה עם ורה הקטנה, איפה ישבה עם סבא וסבתא לארוחת ערב. אמא ניסתה להרוויח זמן, חיפשה תירוצים להתעכב. עוד סיפור על השכנים, עוד זיכרון מהחצר, שבחורף היה מישהו ממלא במים וכשאלו קפאו הייתה הופכת למגרש החלקה.

היא הסתובבה ימינה ושמאלה, חסרת מנוחה. לרגע כמעט היה נראה שהיא מצטערת שהביאה אותנו. זאבי החליט לא להמתין עוד ולחץ על הכפתור הראשון באינטרקום הישן. קול של גבר נשמע בסלובקית מהרמקול. אמא התקרבה, ברכה אותו לשלום וסיפרה שנולדה כאן לפני כמעט שמונים שנה. זה הספיק לו כדי לנתק את השיחה. אולי חשב שבאנו לקחת לו את הבית. הושטנו את היד אל הכפתור השני אבל אמא סירבה. "אני לא מוכנה, מספיק", כמעט שהרימה עלינו את קולה. אמא לא התכוונה לתת לנו לנווט אותה לאן שהלב אמר לה לא ללכת. אולי חששה מהמפגש החזותי הנוקב עם זיכרונות הילדות. אולי העדיפה להיתקל בהם בעדינות. מבחוץ. דרך הקיר. אולי חששה ששם, בפנים, לא תוכל עוד להחזיק, שלימה, את החומה שבנתה כל כך הרבה שנים. ואולי נזכרה שבפעם האחרונה שפסעה כאן עקבו אחריה בעיניים מאיימות חיילי הוורמאכט, מהדירה שלהם מעבר לכביש.

אמא השאירה אותנו כאילו לא היינו ופנתה הצידה, יורדת במדרגות לעבר הגינה, מקיפה את הבניין. "זה היה החלון של הבית שלנו", הצביעה על חלון רחב ונמוך, אחרי שהדבקנו אותה. הרשינו לעצמו לחרוג מכללי הנימוס המתבקשים והצצנו פנימה. מעבר לחלון הזה נולדה אמא וגדלה כמעט עד גיל תשע. כאן, בחדר הקטן, ממש כמו הבנות שלי, סרקה את הבובות. כאן, במטבח הסמוך, ארבה לחלמון עם הסוכר שתשאיר ורה הקטנה בצלחת. פתאום נתקפה כאבי בטן. "מספיק", החליטה, עשתה פרסה ודהרה החוצה. כמעט בכוח הכרחנו אותה להיות לידינו כשאנחנו מצלצלים שוב באינטרקום. "ניסיון אחרון", התחננו. שמרטפית שענתה התנצלה שהיא לא בעלת הבית ולא יכולה לפתוח. שניה אחר כך אמא כבר הייתה על הכביש בחוץ. זהו.

יצאנו עם תחושה של החמצה גדולה אבל יותר לא יכולנו להקשות עליה. כאן, כשעברה לא מאיים עוד להכות בה, אמא הרגישה יותר משוחררת. כאן, במרחק בטוח מהבית, חזרה אמא לעצמה. עכשיו היא הרשתה לעצמה להעיר בציניות על המדרכה שלא תיקנו פה כבר 70 שנה ואפילו לחקות את רעייתו של איש התחזוקה, שהיה אז היחיד שהיה לו טלפון, כשהייתה מרימה את השפופרת עם ההכרזה הכבדה "הלו, זה הבית של הבנק", ששמעו בכל הרחוב. "בדירה שמעלינו", הצביעה על הבית שאותו עזבנו לפני רגע, "גר קצין נאצי גבוה עם אשתו". אמא לא זוכרת איך הגיע ומתי אבל לא שוכחת את המדים החומים שלו וגם את אשתו הנחמדה. "הוא היה מתעלם מאיתנו", נזכרה, "לא היינו קיימים עבורו ודי שמחנו על זה. יום אחד נכנסה אלינו אשתו עם ערימה גדולה של ספרים של סופרים יהודים. אמרה שהיא לא יכולה להחזיק אותם בבית והציעה לתת לנו אותם. סבא לקח". אמא משוכנעת עד היום שהייתה יהודיה. אחרת למה מסרה את הספרים כשיכלה לזרוק אותם או לשרוף אותם?

כשחזרנו לרכב אמא ביקשה להסתובב עוד קצת באזור. בפינת אחד הרחובות ביקשה שנעצור והצביעה על בנין שיושב על הצומת. "כאן היה בית החולים", סיפרה. ב- 42' שכב כאן סבא שלה אחרי ניתוח. הנאצים נכנסו לבית החולים והוציאו אותו על אלונקה לאושוויץ. "זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שראיתי את אבא שלי בוכה", נזכרה. רגע ארוך אחר כך, כשאנחנו עסוקים בינינו בהמשך התכניות להיום, נותרה עוד אמא עם פניה אל החלון, בוהה החוצה, מהורהרת, שותקת, שומרת לעצמה כהרגלה בקודש את כל מה שסוער אצלה בפנים.



למחרת אחר הצהריים הגענו לסרד. עיר קטנה בת 18 אלף תושבים. בתקופת המלחמה שכן בה, כאמור, מחנה שממנו שולחו יהודים למחנות ההשמדה בפולין. עשרות מבני משפחתה של אמא גרו כאן. סבים וסבתות, דודים ובני דודים. כמעט כולם הובלו מכאן ברכבות. גם אמא. עד לשואה זו הייתה עיר עם אופי כמעט יהודי. היה בה בית ספר "ישראל" ובית כנסת ומקווה ורחוב ראשי שהיה עמוס בחנויות של יהודים. היום אין כאן יהודי אחד.

חנינו ליד בניין העירייה. אמא חצתה בצעדים מהירים את הכביש, כשאנחנו כמעט רצים אחריה, ונכנסה פנימה. הפקידה שישבה במשרד הראשון משמאל זכתה, מבלי שביקשה, לקבל שיעור מקוצר על ההיסטוריה של אמא. למזלנו נפלנו על אישה נחמדה במיוחד. נדמה היה שהיא אפילו נרגשת מהמעמד. טלפון קצר שעשתה ארגן לנו סיור מודרך עם מנהל המוזיאון המקומי. זה אמנם לא "יד ושם" ובכל זאת יש במקום הזה משהו שיכול ללמד מעט על מה שהיה כאן פעם.

אחרי שעה, רגע לפני שנפרדנו, ביקש המנהל מאמא לכתוב כמה מילים בספר האורחים. אמא עמדה שם במיטבה. לפני 66 שנה  העמיסו אותה, רק קילומטר מכאן, על קרון בהמות בדרך לאושוויץ, והיא רק בת 13. עכשיו, עמדה בטוחה בעצמה כפי שלא הייתה מעולם, כשמסביבה ארבעת ילדיה, נציגיהם של עוד למעלה מ- 20 צאצאים. "אבי נולד כאן בשנת 1900", כתבה, "כמעט כל משפחתי שגרה כאן, נספתה".

עשרים דקות אחר כך הגענו אל בית העלמין היהודי המקומי. מתוך עשרות מקרובי משפחתה שגרו כאן, סבא שלה, יעקב וצלר, שנפטר ב- 1936, הוא היחיד שהשאיר אחריו קבר. בית העלמין נמצא באזור מוזנח של העיר. כמעט סלאמס. גדר גבוהה מקיפה אותו. מגן דוד גדול מאבן מוטבע מעל לשער הגבוה. אמא הייתה בת חמש כשהלך לעולמו. זוכרת אותו רק בקושי. עד שהגיעה "הגויה עם האופניים" והמפתח של בית הקברות ניסינו לשחזר עם אמא את רשימת בני משפחתה שהתגוררו כאן. זה לא היה פשוט.

פתאום שמענו ממנה שמות שלא הזכירה מעולם. בעיר התגוררו שני הסבים והסבתות ואח של סבא ואח של סבתא, שניהל בית מרזח וחנות מכולת ואח אחר שלה שהחזיק את "בזאר מילר" ואמא תמיד חשבה שזה השם שלו. חלק מבני המשפחה עברו מכאן בשלב כלשהו, אחרים הועברו בעל כורחם. באושוויץ נפגשו כולם. רק בודדים שרדו.

באיחור של שעה הגיע המפתח. מאות קברים מוזנחים נתגלו מעבר לשער. אבנים שוכבות זו על גבי זו, חלקן מכוסות צמחיה גבוהה, מצבות נוטות על צידן, אותיות פורחות באוויר. חלק מן השמות לא ניתן עוד לזהות. באחרים, באורח פלא, לא פגעו נזקי הזמן. אמא כיסתה את ראשה במטפחת. כל אחד תפס גזרה והחל לסרוק. בתוך בליל השמות העבריים, עם קלוג ושינדל ורוזנצוייג, הרגשנו פתאום בבית. חלק מהם אמא עוד זוכרת מילדותה. אחרי כמה דקות מצאנו. ליד המצבה של סבא של אמא הוצב אחרי השואה שלט זיכרון לבריינדל רעייתו, שנספתה באושוויץ, ולסבא וסבתא שלי. זאבי קרא מספר תהילים פסוק פסוק. אנחנו חזרנו אחריו. רגע מרטיט. חיבור מטלטל עם השורשים שמעולם לא הכרתי אבל מהם התחיל הכל. במובן מסוים, שם נולדתי אני, שם נולדו לי ילדיי.

העתקנו מהמצבה את תאריך הפטירה המדויק של סבא של אמא. חודש אחר כך, בהתרגשות עצומה, זכיתי בפעם הראשונה להגיד קדיש ביום הזיכרון שלו. אם אמא תצטרך לבחור את שניים או שלושה המקומות המשמעותיים לה בעולם כולו, בית העלמין הזה בסרד, שלא הוד ולא הדר לו, יהיה אחד מהם.  "סבא היה יהודי בר מזל", אמרה לנו בחוץ. "זה הקבר היחיד מהמשפחה שיש לי. אין לי עוד לאן ללכת".

בשנה שעברה נפלה בחלקי הזכות להנחות את טקס יום השואה ב"בית העדות למורשת הציונות הדתית והשואה". עוד אחד מן הרגעים שאקח איתי לכל החיים. בלילה שלפני הטקס התקשיתי להירדם. חלמתי כיצד עשרות קרובי משפחה, שלא זכיתי להכיר, מתכנסים בישיבה של מעלה ומביטים בי. את הטקסט כולו קבלתי מן המוכן. את הפרק העוסק במשפחה שלי כתבתי בעצמי. כמה שעות לפני הטקס הגעתי אל אמא הביתה, להראות לה את מה שאני עומד להקריא.

"שמי קלמן ליבסקינד. אני נושא את שמו של דודי, שנספה באושוויץ. אבי מורי, צבי ליבסקינד זכרונו לברכה, ברח עם הוריו בתחילת המלחמה מגרמניה למקום מסתור בבלגיה. בני שלי נושא את שמו. כך נמשכת לה שרשרת הדורות... אמא הייתה בת 13 כשנלקחה עם הוריה ועם אחותה הקטנה לאושוויץ. מתוך מה ששמעה כילדה במחנה, הבינה שהם אינם עוד בין החיים...הילדה הקטנה שנותרה לבדה בעולם זקפה קומה, הרימה ראש, והעמידה מדינה ויישוב, בית ומשפחה, ילדים, נכדים ונינים".

בקושי הצלחתי לעמוד מול אמא ולקרוא. כשסיימתי פרצתי בבכי. אמא חיבקה אותי ובכתה גם היא. בפעם הראשונה.


 

תגובות

עד כה: 130 תגובות ב-98 דיונים

הוספת תגובה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה לתנאי האתר

אין לפרסם באתר nrg תגובות המפירות הוראות כל דין ובכלל זה תגובות גזעניות, תגובות המוציאות לשון הרע, תגובות בעלות אופי מיני, תגובות המעודדות לביצוע הסתה, תגובות הפוגעות בפרטיות, תגובות הפוגעות ברגשות הציבור ותגובות המפירות זכויות קניין רוחני. למען הסר ספק, הנושא באחריות הבלעדית לתוכן התגובה המפורסמת הוא כותב התגובה, ואתר nrg שומר לעצמו את הזכות שלא לפרסם את התגובה ו/או חלקה ו/או למחוק תגובות שפורסמו וכן למסור את פרטי כותב התגובה בהתאם לשיקול דעתו הבלעדי של האתר

סגור
מעדכן תגובות...
1 2 3  
עד כה: 130 תגובות ב-98 דיונים

כתוב מייל לקלמן קלמן ליבסקינד

בן 43. יהודי. נשוי ואב לחמישה. עיתונאי

  • תגובות אחרונות