שושיק שני ואריק לביא, בחייה ובמותו לא נפרדו, מאת: רן יגיל

רן יגיל

בחייה ובמותו לא נפרדו

היא מעולם לא הפסיקה לאהוב אותו. שמונה שנים לאחר מות בעלה, אריק לביא, מפרסמת שושיק שני ספר שכתבו ביחד, הוא בחייו - והיא לאחר מותו

כבר שבוע קולו הייחודי של אריק לביא מלווה אותי, מאז שהחלטתי לראיין את שושיק שני, רעייתו ושותפתו המלאה לדרך הייחודית שבא הלך, הן בחיים והן על הבמה. הקול של לביא כמו חדר אליי. אולי זה מפני שאני זוכר את עצמי בילדותי עומד על הבמה ורואה את אבי, השחקן והבדרן גדי יגיל, מחקה אותו, אולי זה כי אני עצמי נהגתי לחקותו בימי הלהקה הצבאית לפני כ־25 שנה, ואולי זה כי בני המיוחד מתן־חיים ואני אוהבים לשמוע שוב ושוב את שיריו הנפלאים. כך או אחרת, הקול הנפלא שלו עם האקצנט המוכר וחיתוך הדיבור החד והאופייני, שאתה מזהה מהמילה הראשונה, שבה אותי, נטמן בחובי, ממש כמו שיר 'ההד' שלו שבא מכל ההרים בארץ ישראל וסביב לה, שכתב לו לא אחר מאשר הסופר יעקב שבתאי ללחן של יוחנן זראי.

הביוגרפיה שלי, גם אני בא ממשפחת שחקנים, פוגשת בצמתים מסוימים את זו של משפחת שני־לביא. נועה, כן זאת מהשיר, שכתבה נעמי שמר לאריק, הבת הבכורה שלהם, הייתה איתי במקביל בצבא בלהקות. אבל עוד קודם, אבי, לפני עשרות שנים, בצעירותו, החליף את לביא בגרסה הראשונה של 'עוץ לי גוץ לי'. אחר כך לתקופה ארוכה בזמן מלחמת יום הכיפורים, היו לביא, שלמה ניצן ואבי צוות בידור ששימח חיילים לוחמים בקרבות נוראיים.

כשאני מגיע לראיין את שושיק שני (77) היא שולפת תצלומים ישנים של אריק, שלמה ואבא מהמלחמה, ונותנת לי במתנה. זה מרגש אותי. הסיבה למפגש איתה הוא ספר מעניין וחשוב שיצא עתה ושנכתב בידי השניים. חלקו הראשון זיכרונות של אריק שהתחיל לכתוב. את החלק השני, הארוך, כתבה שושיק בעידודה ובעריכתה של עדנה שבתאי, אלמנת יעקב שבתאי, והוא מלא פרטים ביוגרפיים המספרים דרך סיפורם את ההשתלשלות ההיסטורית של הזמר והתיאטרון הישראלי מִקום המדינה. החלק השלישי מאגד טקסטים שונים של אריק: ממכתם מצמרר שכתב על יצחק רבין ועד לפזמוניו המוכרים, למשל 'כל החלומות'. לספר קוראים 'אני אשיר לך שיר' (הוצאת הקיבוץ המאוחד), איך לא, הפזמון הידוע של אריק המוקדש לשושיק, לחן שמוליק קראוס.

עטיפת הספר ב'הוצאת הקיבוץ המאוחד'

אחרי המבחר הגדול של שירי אריק, למה דווקא ספר?

'אריק דיבר הרבה בראיונות על הילדות שלו, על כך שננטש על ידי אמו. העיתונים כתבו בעבר על הפרידה שחווינו בעקבות רומן שלו ואיך חזרנו לפני עשרות שנים ומאז דבקנו זה בזה. אני אישה מאמינה ואומרת כקוהלת: סוף דבר, הכול נשמע. רציתי שהדברים יהיו כרוכים וסדורים בספר בלי כל הצד הצהוב והרכילותי. אריק הפציר בי לכתוב את הספר, אבל אז הבנות היו קטנות ולא הסכמתי. לא רציתי לחשוף את חיי. גם בספר הזה בעניין הבנות (נועה 42 ויעל 40) כמעט לא נגעתי. אריק התחיל לכתוב, ואני המשכתי כשנתיים לאחר מותו'.

הוא התחיל לכתוב פזמונים בשלב מאוחר לקריירה הבימתית שלו כאמן מבצע, אבל המילים שיצאו לו היו פשוטות ונהדרות.

'תמיד אמר שבתוך המילים גלומה כבר המנגינה. אריק התחיל לכתוב מילים בהשפעת נתן אלתרמן שאותו העריץ. יש בספר הקדשה של אלתרמן לאריק. בשלוש מילים הוא מאפיין אותו ומדייק. הוא כותב: 'לאריה הסוער והטוב'. זה באמת מה שהוא היה'.

זה נכון. אמא שלי הזכירה לי שאריק היה הראשון לתרום דם לסבי, משה חורגל, שחקן תיאטרון הקאמרי, כשזה האחרון נזקק לזה. איך התחלת את כתיבת החלק שלך?

'לאחר מותו הרגשתי כאילו נקטעה לי יד או רגל. אריק לא היה רק חבר שלי ובן זוגי, הוא היה איבר בגוף שלי. אני לא בן אדם נוסטלגי, אני יֶקית. אריק תמיד אמר: 'אני לא מתגעגע לדבר שלא יחזור אליי', אני מקיימת את דברתו. עם זאת, הוא תמיד רצה להקליט כדי שיזכרו. אני לא סובלת רחמים עצמיים, גם לא געגועים. כעבור שנתיים עדנה אמרה לי 'כִּתבי'. הייתי מתהלכת ברחוב בצעדות היומיות של עם פנקס ומטייטת ראשי פרקים, באה הביתה ומרחיבה.

'הצטבר חומר ותוך כדי נכנסתי לתחקירים שונים על התקופה. שם בדיוק התחיל הזמר הישראלי. למשל, במועדון התיאטרון ברחוב מנדלי בסוף שנות ה־50. אריק שר, הייתה רביעיית מועדון התיאטרון הסאטירית, שם גם התגלתה אסתר עופרים, ואת הדודאים אריק גילה. ראיתי שאני מפליגה והחומר מתאסף ונפגשתי עם עדנה כדי לערוך. תהליך הכתיבה היה נעים. הרגשתי שאריק מלווה אותי'.

שושיק שני. צילום: זוהר שיטרית סטיילינג: בת חן פור
כל שאר הצילומים הם מתוך הספר

שושנה שני ואריה לביא נפגשו על המדרגות של סטודיו המרכז ליד קולנוע אסתר בתל אביב. השנה הייתה 1953. היא הייתה בת 17, והוא בן 25. היא עדיין למדה משחק, והוא כבר קיבל תפקידים קטנים בקאמרי. היציאה הראשונה שלהם הייתה לקולנוע. אריק, כהרגלו ועם הטמפרמנט שלו, עשה שם סצנה דרמטית בעת ההקרנה.

המדינה הייתה אמא שלו

איך היית מגדירה את אריק כאמן?

'זמר זה מלאך מזמר. שחקן זה יותר קולב בגדים. הוא היה גם וגם. אבל כשחקן הוא השתעמם. היה לו קשה להיות צמוד לטקסט. כששר הוא היה תיאטרון של איש אחד. כל פזמון שלו הוא הצגה קטנה, כמו אצל השנסוניירים הצרפתים שמהם למד, עם התחלה, אמצע וסוף. לעתים אמרו עליו שהוא קצת דרמטי מדי'.

הייתי אומר שהוא מעין שילוב של עוצמת הקול מבית מדרשו של פרנק סינטרה וההגשה הנהדרת של איב מונטאן.

'הוא העריץ את סינטרה, אפילו תרגם את 'My Way' שלו. זה היה השיר האחד לפני אחרון שהוא הקליט'.

יש בספר קטע מרגש, נבואי, שכתב אריק על יצחק רבין.

'המדינה הייתה כמו אמא בשבילו, כי הוא גדל כאן בארץ בלא הורים, בכל מיני מסגרות בקיבוצים. בכלל אריק היה איש מלא רגש. הוא שר עם כל הלב. במותו אחרי ההתקפים נותר לו שליש לב. את שירי האהבה שלו הוא כתב לארץ הזו. כשאני הערתי לו בקריצה: 'לאילו נשים אתה כותב?' הוא ענה לי, 'שירי האהבה שלי הם לארץ הזאת'. מכאן תוכל להבין את הקשר שלו לרבין. כשרבין זכה בבחירות בפעם השנייה נועה ואריק נכנסו למפלגת העבודה לברך אותו. לפני מותו, על ערש דווי, הוא אמר לי: 'שושיק, אני דואג למדינה''.

שושיק שני ואריק לביא ביום חתונתם

היה עוד ראש ממשלה שאהב את אריק מאוד, אריק אחר.

'אריק שרון. הוא אהב שאריק שר לו את שירי מלחמת האזרחים בספרד. כשיצא המבחר הגדול של שיריו, 75 שירים, העברתי אותו לבנים של שרון, גלעד ועמרי. לא מזמן הם אמרו בטלוויזיה שהם משמיעים לאביהם גם כעת את השירים של אריק לביא שהוא מאוד אהב'.

אני הכי אוהב את 'הסלע האדום' של חיים חפר ויוחנן זראי.

'אתה יודע שבשעתו זה נאסר לשידור כי מאיר הר־ציון ושכמותו נסעו לשם. פחדו שעוד צעירים יעשו מעשה כזה. קרה בדיוק ההפך. איסור השמעת השיר הפך אותו לפופולארי. כשהגיע השלום המיוחל עם ירדן שאלו את אריק אם הוא מתכוון לנסוע לסלע האדום, והוא השיב: 'שרתי כל כך הרבה פעמים את השיר הזה, אני כבר הייתי שם''.

אריק אמר על עצמו לא אחת: 'נולדתי פרא, גדלתי פרא ונשארתי פרא'. סיפור חייו התחיל ב־1927 בגרמניה. הוא נולד בשם ליאו אלכסנדר אינזלסבאכר בעקבות רומן קצר בין הוריו, שהסתיים עוד לפני שנולד. את אביו לא הכיר מעולם. אמו התחתנה עם קצין גרמני ונסעה איתו למרוקו. מאוחר יותר עזבה גם אותו לטובת מישהו אחר והקצין התאבד.

כשהיה בן ארבע נטשה אותו האם והעבירה אותו למנזר, כשנודע הדבר לדודים הם החליטו לפרוש עליו חסות ולהביאו אליהם. אמו תלתה עליו שלט עם שמו, דבר משפיל וטראומתי כשלעצמו, ושילחה אותו ברכבת לבדו לדודים. בגיל תשע עלה לארץ וגדל כילד חוץ בקיבוצים ובמושבים שונים.

את אמו פגש רק פעם אחת מאז, כשהיה בן 27.  'בא אליי האח של אמי', הוא סיפר, 'ואמר שאסע לצרפת, היא תבוא ממרוקו וניפגש. חשבתי שברגע שאראה אותה אשמע מוזיקה מהסרטים. אבל לא הייתה שום מוזיקה. אמרנו שלום, עוד שלושה משפטים, ויותר לא היה מה להגיד'.

שושיק שני ואריק לביא בתוכנית הטלוויזיה 'החתול שמיל'

אריק היה דומיננטי. לא נח לרגע.

'הוא היה דומיננטי בחייו, ולהפתעתי הוא דומיננטי, לא פחות, לאחר מותו. אין יום שלא ניגשים אליי ברחוב ומדברים עליו. ב־91' עברנו לרחוב בזל. כל בוקר הוא היה קם, נעמד באמצע הסלון ואומר 'בוקר טוב, איזה בית את עושה לי', עם שמחת החיים שלו, ואז יוצא למרפסת, צועק לאנשים בוקר טוב ומנהל איתם שיחות מלמעלה. השריף של בזל, קראו לו'.

לאחר שהופיע ב־2004 בתוכניתו של יהורם גאון, שושיק זוכרת אותו מביט במסך ואומר: 'לכל דבר יש כנראה סוף' ואחר חוזר למיטתו. מהבוקר למחרת הוא כבר לא שב הביתה.

'120 יום נדדנו בין ייאוש לתקווה. עד היום שבו הסתובב אליי ואמר: 'תגידי, שושיק, מה קורה לי?', ואז בפעם הראשונה אמרתי לו: 'אריק, אתה מאוד חולה'. הוא הפנה את מבטו ממני ועצם את עיניו. אלה היו המילם האחרונות שאמרנו זה לזה. עשרה ימים אחר כך, ב־29 ביוני 2004, נשם את נשימתו האחרונה'.

כשהדרך מתמשכת

בוא נדבר עלייך. את השקעת בנעורייך ולמדת תיאטרון. אחר כך שיחקת תפקידים נפלאים (אופליה ב'המלט', 'אלוף הבונים' לאיבסן, שירי התיאטרון של ברכט), ויום אחד החלטת לפרוש וזהו? הקלישאה אומרת ששחקנים מתים על הבמה, תרתי משמע, אבל סבא שלי, למשל, פרש מהתיאטרון בגיל 68 בשל מחלת לב ולא חזר. הוא חי כמעט עד גיל 90. עם זאת, הוא מאוד התגעגע אליו.

'אני לא מתגעגעת לתיאטרון. שחקן מבחינתי חי חיים הפוכים. אני אוהבת אור ולא חושך. כשיורד הלילה אני שמחה להיות בבית שלי ולא לעבוד. השקעתי שנים בתיאטרון עוד כנערה. אני חושבת שזה קשור לעובדה שהייתי ילדה עם משקפיים ודימוי עצמי נמוך ומאוד רציתי שיאהבו אותי. ראיתי שיש לי כישרון ונשביתי בזה. אבל יעידו הקולגות, תשאל את ההורים שלך, התיאטרון עשה ממני טיפוס עצבני. כשהתחלתי לחפש זה לא סיפק אותי. כשמצאתי את הביטחון העצמי כאדם הייתי צריכה את זה פחות. זה התחיל בעבודה רוחנית עם רודולף שטיינר והאנתרופוסופיה והמשיך עם ספרי שלמה קאלו אליהם הגעתי בזכות רבקה זוהר.

'אני מאוד אוהבת להיות לבד. שחקן, בדרך כלל, לא. לא משעמם לי לרגע עם עצמי. אני כל הזמן חושבת איפה אפשר לתקן. אריק תמיד אמר שהוא מזדקן בלי להתבגר. אני רוצה להתבגר ולא להזדקן, אז הזקנה גם לא משפילה. האמונה באלוהים עוזרת לי. אני קוראת תהילים כל יום. אריק אמר עליי תמיד: 'את מאוד מוכשרת ולא מתאימה למקצוע. מי שיכול בלי זה לא שייך למקצוע'. הוא צדק. זה עסק מאוד פנאטי'.

שושיק שני ואריק לביא בתוכנית המערכונים 'הוא והיא' שכתב להם אפרים קישון

אריק חלם לשחק את המלט.

'כל חייו. זה התקשר אצלו לשלב ראשוני בקריירה. כשהוא התחיל הייתה לו בעיית דיקציה. השחקנית מרים ברנשטיין כהן ז"ל הייתה מורתו להיגוי. הוא היה מתרגל את המונולג של המלט, להיות או לא להיות, עם עיפרון על הלשון. הוא היה אדם עם כוח רצון, והדיקציה שלו הפכה רהוטה. כשהמלט אמור היה לעלות בקאמרי בשנים ההן ולא נתנו לו את התפקיד הוא קם בעצבים ועזב את התיאטרון. הוא אפילו לא רצה לבקש פיצויים. אז אבא שלך באמת החליף אותו ב'עוץ לי גוץ לי', ואלוהים שלח לו את התפקיד היפה ב'המלך ואני', אצל גיורא גודיק, עם רבקה רז'.

טוב, את המלט הוא לא שיחק, אבל את רומיאו כן.

'שתי ההצגות האלה שכתב לנו קישון בהפרש של עשר שנים, תוכנית המערכונים 'הוא והיא' וכן הקומדיה עם השירים 'הו הו יוליה', מחזה שבוחן מה היה קורה אילו רומיאו ויוליה לא היו מתאבדים אלא ממשיכים לחיות ונכנסים לתוך שגרת הנישואים המשמימה, פרנסו אותנו יפה כל החיים. שיחקנו אותן בארץ ואחר כך בארצות דוברות גרמנית'.

עם כל הההתרחקות שלך חזרת לתיאטרון ולמערכונים הראשונים של 'הוא והיא' באופן מקורי, דרך פרויקט שבו ביימת אסירות.

'ביימתי בעבר בנוה תרצה. בתחילה הן היו עוינות. לאט לאט נוצרו יחסים. אפילו הלכתי איתן לראות 'גבירתי הנאוה' בהפקה עם ריטה, שם אריק שיחק את אביה. אחר כך רבקה מיכאלי ראיינה אותי על הפרויקט במסגרת 'סיבה למסיבה', התוכנית המיתולוגית'.

את בקשר עם הברנז'ה?

'אני בקשר טוב היום עם הנכדים שלי, הילדים של נועה, מיכל (4) ושחר (2), יש לו תלתלים כאלה וקול חזק והוא מזכיר את אריק. אני סבתא שעושה שיגועים. זה תיאטרון שאני שמחה לשחק בו.

'לסיום, אתה כותב ספרים ואוהב לקרוא, אז בוא ואספר לך על החלום של אריק. הוא מאוד רצה לפתוח חנות כמו 'תולעת ספרים' שעד לפני כמה שנים הייתה כאן, ממש מתחת לבית שלנו, והוא היה יושב בה שעות וקורא, אבל זה לא יצא'.

הכתבה הופיעה במגזין 'את' בעריכת אביה בן דוד ושחר סריג

הוספת תגובה

• שם
• נושא / כותרת
• תוכן

בשליחת תגובה אני מסכים/ה לתנאי האתר