 |
/images/archive/gallery/109/638.jpg דן מרגלית
צילום: יוסי אלוני  |
|
|
|
|
|
|
| כלפי הפלשתינים,
אך גם כלפי השמאל
הקיצוני, שלפיו
היהודים תמיד אשמים |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הפעם ים הדמעות לא יכסה על האצבע המאשימה. הפעם לא ייטה הלב אחרי כמוסת הטשטוש המסורתית, שהדם עוד לא יבש, וטרם קברנו את מתינו ומוטב לנו להחריש. לא, זה נגמר.
אצבע מאשימה ראשונה כלפי העם הפלשתיני, שמרשה להנהגה טרוריסטית למשול בו. מהמוקטעה ומעזה, מגדודי אל-אקצה ואולי גם ממסגד אל-אקצה, עם תמיכה גבית מאום אל-פאחם. בכל פעם שמהבהבת נורת שלום - הם מוציאים את המתג ומחשיכים את הזירה.
בבוקר הציג אריאל שרון בנחישות ובתקיפות את תוכנית ההתנתקות מעזה, ואחר הצהריים יצאו הרוצחים הפלשתינים לקטום אותה. אין לכך כל הצדקה. הרי איש אינו מבקש מהם דבר. הרי איש אינו אומר כי עליהם להסתפק בצעד האמיץ של שרון. כל שוחר שלום יודע כי זו תחילתה של דרך ארוכה, ורק הפלשתינים ממקשים אותה. בדיוק כפי שעשו לשלום הנדיב שהציע אהוד ברק בקמפ דיוויד ונדחה בזדון על ידי יאסר ערפאת.
מערכה שנייה של אותו עניין. דפוס התנהגות לאומי. אצבע מאשימה גם כלפי השמאל הקיצוני, שמעניק אינדולגנציות - כתבי מירוק - לכל פשעי הפלשתינים. היהודים תמיד אשמים. אפילו כשהם מוצאים חגורת נפץ באמבולנס של "הסהר האדום".
השמאל הקיצוני מנסה לשתק את צה"ל, את כושרו לצמצם את הטרור הפלשתיני, את רמת תפקודו במניעת רצח של ישראלים. ואצבע מאשימה כלפי המתיישבים בשטחים וציידי הג' ובים הממשלתיים של הליכוד, ובעיקר הנהגותיהם. נמאס, אבל חשוב לזכור כי לבד מאהוד ברק וחיים רמון ודן מרידור ורוני מילוא ומאיר שטרית בזירה הפוליטית, ועוזי דיין ואבי דיכטר בין אנשי המקצוע - כולם חברו יחד נגד גדר ההפרדה.
ייזכרו לרע אריאל שרון ושמעון פרס ובנימין בןאליעזר, ובחלק מהזמן יוסף (טומי) לפיד ובנימה חלושה יוסי שריד, וכמובן הממסד הביטחוני בראשות שאול מופז ומשה (בוגי) יעלון. הם התנגדו, התנגדו כל כך, שלרגעים סברתי כי יפרקו את הגדר שבנה בשנות ה-90 אלוף פיקוד הדרום מתן וילנאי סביב עזה. זו הגדר שטרם נחצתה. זו הגדר שבגללה נאלץ הטרור הפלשתיני לעבור לתקיפה בטילי קסאם על העיר שדרות.
גם היא קשה, אך נדרשת השוואה: נרצחי כל הטילים גם יחד לא הגיעו כדי עשירית מהרוגי פיגוע התאבדות אחד, מהסוג שאירע אתמול בבאר-שבע. המנהיגים כה התנגדו, שכאשר נחלי הדם הישראלי החלו לזרום ברחובות הערים נאלצו לשנות את עמדתם, וכדרכם של אישים הכועסים על עצמם, נעו בתנועת מטוטלת לקצה האחר של הזירה. הם בנו גדר גדולה מדי, מיותרת, חמסנית, מתעללת בפלשתינים שלא לצורך.
הם תכננו גדר של גזל. זו היתה גחמה קיצונית השזורה בכניעה לימין הקיצוני של האיחוד הלאומי וה"פייגלינים" במרכז הליכוד. בעזה יש גדר, ואין הרוגים אלא מטילי הקסאם. גם לא באזור הצפון, למשל בהר הגלבוע.
אבל הממשלה שלא רצתה גדר הפרדה, ונעזרה בסרבנותה הן בשמאל שבשירות הפלשתינים והן בימין המשיחי, השתהתה עוד ועוד ועוד ועוד, ושוב נשפך דם יהודי כמים. כמו אתמול. צריך לקום על המנהיגים האלה בכל כלי דמוקרטי לגיטימי שאפשר, לגרשם מן העיר לשדה פתוח, ובלב רחום לבנות סביבם גדר ביטחון.
|
|
 |
|
 |
|
|
|
| |
| |
|
| |
|
|
|
|
 | |  | | מוסמך האוניברסיטה העברית בירושלים להיסטוריה יהודית מודרנית ובוגר יחסים בינלאומיים, בעל טור ב"מעריב" , לשעבר חבר הנהלת "הארץ", מחבר הספרים "שדר מהבית הלבן" ו"ראיתי אותם". מנחה תכניות הטלוויזיה "פוליטיקה" ו"ערב חדש" | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
