הזירה הלשונית: בחיאת עיוני, חלאס
"שום גמדים לא יבואו" מאת שרה שילה מזמין בחינה מעמיקה של השפה, שמצליחה, בדרכה הייחודית, להעמיד מראה קוהרנטית ללשון המדוברת
ליבת הדוברים בניב הזה ב"שום גמרים לא יבואו" הם יוצאי מרוקו: העולים, בניהם ואפילו נכדיהם. יסודות שונים בשפה הזו התערבבו בשפת הדיבור הישראלית הכללית. היא תרמה מעט מאוד לסלנג הישראלי באוצר המילים והביטויים, וקשה לומר מה הביאה ומה קלטה מהסלנג שהתגבש עוד לפני העלייה הגדולה ממרוקו, פרט אולי ל"כפרה" ו"כפרה עליך". מילים וביטויים המופיעים בספר כמו עיוני, בחיאת, חלאס, דיר בלקום, אייווה, הלך פארש ועוד, מוכרים עוד מן הסלנג הפלמ"חניקי. אפשר למצוא בספר ביטויים ייחודיים כמו "נקלטה" או "נתפסה" במשמעות "נכנסה להריון". ואולם, הייחוד בשפה הזו הוא אפיונים חוזרים ונשנים של שפת הדיבור. "שום גמדים לא יבואו" מאפשר להציג כמה מהם באופן מובהק.
דוברי משפחת דדון בספר מדברים בשיבושים אופייניים ועקביים. חלק מהם מוכרים גם הם זה דורות ואינם מזוהים עם שפת הפריפריה דווקא. הבולט שבהם הוא "אני יעשה" במשפטים כמו: "איפה אני ישכב", "למה שאני יזכור",
חילופי זכר ונקבה נוסח "שתי שקל" בספר הם נורמה. הדוברים משבשים תמיד: "שתי ימים עוד היו מתפוצצים הגרעינים"; "היה צריך לתת לנו עוד חמישים ושש מטר"; והביטוי המוכר "יש לי שבע אלף דולר". ובכיוון השני: "להחזיק את הידיים פתוחים", "יש לו עיניים כחולים", "שתינו נדבקים", "שלושה פעמים" ועוד.
"שום גמדים לא יבואו" מתעד את אחד מסימני ההיכר המרכזיים של לשון הדיבור הישראלית: החלפה או השמטה של מילות יחס וזיקה. הבי"ת נעלמת תדיר: "שבוע שעבר חשבתי", "שש אנחנו חוזרים לפה", "הסביר לי את זה אותה צורה בדיוק". "כשֶ" במשמעות "כאשר" הופכת "שֶ": " שהבאנו אותה" במקום "כשהבאנו אותה". מילות יחס מתחלפות: "כל הגוף שלה מלא עם סימנים" (במקום "בסימנים") ; "איך שאתה צריך לשכב ברצפה", "הוא משקר אותך", "נכנסת בבית שימוש" ועוד. מילית הזיקה שֶ נעלמת שוב ושוב, וכך נוצר הדגם המוכר שהוליד את "זה מה יש": "אפשר לחשוב הנכבדים השכיבו אותכם","חשבתי אני שומע את השריקה שלה", ועוד. יש לציין כאן שלמילית שֶ נטייה ליפול בדיבורם של דוברי שפות לא מעטות, כולל מארצות אנגלוסקסיות.
דוברי הספר מרבים בצירוף נוסח "היה אומר", "היה עושה". הצירוף הזה מוכר מן התלמוד, אבל בגלגולו הנוכחי הוא נחשב לשון דיבור: "כל מקום שהייתי עוברת, היו האנשים מרימים את הראש"; "הייתי שוכבת ומקיאה"; " היתה מדברת עם העיניים שלה סגורים". לצד אלה מופיעים ביטויים אופיינים שונים: "איך ש" או "מתי ש" במשמעות "כאשר": "הכיור איך שנהיה ריק", "מתי שאני לא מספיקה". בניין התפעל מועדף על הנפעל: "העולם יתחרב עוד רגע", " בתוך האדמה מתרקב אבא שלכם".
משפחת דדון שוברת כמעט תמיד את הדרך המקובלת לציון סמיכות מיודעת. הם אומרים "הבית ספר" ולא "בית הספר". יהודה הוא "מהמחלקת תחזוקה", הקטיושות ירדו "בָאזור תעשייה" וקולות נשמעו "מהבית קברות". לעתים הסמיכות מתפרקת, וגם כאן היא נשמעת דיבורית: "יש להם שמה את השיר של הפרחים הצהובים".
אחד המאפיינים החוזרים ונשנים בשפה הוא דגם מיוחד האופייני לשפה עממית: המשפט נפתח בכינוי גוף ואחר כך הוא מוטמע במשפט עצמו: "היא אין לה רגש לילדים"; " אתה קטן עליך קיוסק של פלאפל"; " אנחנו מספיק לנו שתיים"; וגם: "נסענו אנחנו לדרום". אפשר לשמוע את הדגם הזה אצל הגששים: "אתה אל תיתן לי דוגמה את צרפת", "אני אין לי אוטו", "אתם אל תחזיקו מעצמכם שפים ניקולאיים", ועוד.
איך נוצרה השפה הזו? על פי איסוף ראשוני ומדגמי מהסוג שהבאתי כאן, חלק גדול מהשיבושים מוכרים מדורות שונים, יוצאי תפוצות שונות ושיבושי צברים. הייחוד כאן הוא שהם עקביים ולא מזדמנים ויוצרים דגם דיבור קוהרנטי בדרכו. כל אלה ראויים למחקר בלשני מפורט, נוסף על מחקרים שנעשו עד כה בנושא. "שום גמדים לא יבואו" מזמין העמקה נוספת בהם.
קרמבו וקוקוס
נעמי דינור כותבת מיוהנסבורג בעקבות הדיון בשפת החרדים: "הביטוי המעניין 'קרמבו', שמשמעותו אישיות חצויה בין ספרדיות (בחוץ) לאשכנזיות (בפנים), מזכיר לי מילה דרום אפריקאית: 'קוקוס'. קוקוס הוא אדם, נער או ילד ממשפחה שחורה, הלומד בבית ספר שאותו פוקדים בעיקר לבנים, מעדיף לדבר בדרך כלל באנגלית ולא בשפת השבט ועושה את זה במבטא טוב. השם מהווה לגלוג לנסיון ההטמעה של התרבות האנגלית בקרב האוכלוסייה השחורה".
הגולש אוהד בית"ר מוסיף מונחי התוועדות חרדית: "כמעט כל אדמו"ר עורך 'טיש' בליל שבת. הטיש הוא שולחן השבת של הרבי, שבו החסידים שרים, טועמים 'שיריים' שמחלק האדמו"ר ושומעים דברי תורה. בחסידות קרלין, כאשר אין 'טיש', נפגשים בליל שבת ל'זיץ' (מילולית: ישיבה). החסידים יושבים ביחד, מפטפטים, אוכלים קצת פיצוחים, מספרים קצת סיפורי צדיקים וגם רוקדים ושרים. בוויז'ניץ ובעוד חסידויות עורכים לפעמים 'באטע', שהוא מין טיש-זוטא. בחב"ד עורכים מדי פעם 'התוועדות', 'פארברענגען' ביידיש, שבה הדגש הוא פחות על האוכל ויותר על דברי התורה ועל הוודקה".
לועז ושכבה
יהודה הצבי מעיר בעניין "לועז" ("הזירה הלשונית" 17.2) כי "תרגומי התנ"ך הדגישו שמדובר בשפה זרה: התנ"ך בתרגומו לספרדית אומר: Pueblo Extranjero. התנ"ך באנגלית מתרגם כך: A People of Strange Language. התנ"ך בלדינו (יש דבר כזה) אומר: Puevlo Ladinan". מקור הביטוי "עם לועז" הוא בספר תהילים קי"ד.
פרופ' אורה שורצולד כותבת: "המילים קרבה ושכבה ("הזירה הלשונית" 17.2) אינן מאותו מין: קרבה היא במשקל פִּעלה, והיעדר הדגש הוא ככל הנראה בגלל הרי"ש (כמו במילה שרביט). המילה שכבה מופיעה במקרא רק בצורת הנסמך. מורי, פרופ' יחזקאל קוטשר, נהג לומר שְכָבָה בלבד, וכך תמצא גם במילון אבן שושן כחלופה לשִכבה. נראה שהצורה נגזרה לאחור משכ?בות (כמו גִזרה, גְזָרות)".
מרס טורקי
משה קזז שופך אור על הביטוי "מרס" ממשחק השש-בש. "המילים במשחק השש-בש לקוחות מהשפה הטורקית, שכן כאשר זורקים את הקובייה קוראים בהתאם לסדר עולה מאחד עד שש: יֶק, דו, סֶה, גאהאר, בש, שש. שני שלבים למשחק, הרגיל נקרא אויון, והשני המיוחד נקרא מַרְס".
שמעון טולדו, שכתב מילון טורקי-עברי, מציין לבקשת המדור כי אויון פירושו בטורקית משחק, שעשוע, הימור; מרס פירושו "להביא אדם לכך שלא יוכל לומר מילה". הפירוש שמביא טולדו מתאים למצב המקביל במשחק השש-בש, כאשר מרס הוא ניצחון המושג כשהיריב עדיין לא הוציא אפילו אבן אחת משטחו. "מרס טורקי" הוא כבר מונח ישראלי. טורקים, מן הסתם, לא שמעו על "מרס טורקי", כפי שלא שמעו על "סלט טורקי" או על "קפה טורקי", וכפי שלאמריקנים אין מושג מהן "שאלות אמריקניות".
נא להמתין לטעינת התגובות
