שקט מדומה
חגית שטינברג תוהה לאן נעלמו כותרות על פרשיות אונס, כדוגמת קצב. מדוע התקשורת מחרישה?
מדוע התקשורת משתפת פעולה בצורה כל כך בולטת בההדרה ובדיכוי? האם "האנטיביוטיקה" שראש הממשלה אולמרט לוקח, חשובה יותר בכף המאזניים מצדק העשוי להתקיים (או לא) אשר מטיל בחובו חששות, חרדות, ואי ודאות נוראית כלפי ההווה והעתיד של נשמתן, חייהן ועתידן של מאות אלפי נפגעות תקיפה מינית ועתידה של החברה כולה? יש להזכיר כי 52% מהחברה הן נשים. לפחות לרוב החברה, אם כך, זה חשוב.
תת-הסיקור הזה, כך ברור לי לחלוטין, אינו מקרי ורק משקף בצורה מאוד גלויה את מיקומן של הנשים כמודרות בכל בחברה הישראלית, ובתוכן במיוחד קבוצות הנשים המוחלשות. כל זה מבליט ומשקף את שיתוף הפעולה בין התוקפים לחברה הגברית, ומצביע על הקושי של החברה כולה להתמודד עם הגילוי של תופעת האלימות המינית, אל מול הקשיים שהיא מעלה. וכך ממומשת האמרה הבאה, הלכה למעשה – "אם לא מדברים על זה, משמע זה לא קיים".
מדובר בעיוות מוחלט של המציאות העגומה, בדיוק כמו אחת הכתבות מעוותות המציאות, שהופיעה בעיתונות המקוונת. כתבה זו ציטטה מדבריו של עו"ד שי ניצן מפרקליטות המדינה על חוסר אמינותה של א' המתלוננת בתיק קצב, זאת מבלי להביא ולו אזכור אחד על ההתנגדות הנחרצת שהושמעה שוב ושוב בו בזמן על-ידי עו"ד כנרת בראשי, על כך שהראיות שהובאו הן שקריות.
עיוות מציאות זה הצטרף לזה הנוסף שהופיע בדבריו של שי ניצן, שהרשה לעצמו להצהיר בבית המשפט כי "בכדי להוכיח אונס צריך להוכיח שימוש בכוח", מבלי שתהיה לו שמץ של הבנה וידע בסיסי ש"האנס הקלאסי" שמחכה בסמטה חשוכה, משתמש בכוח פיזי ומתנפל, מהווה רק שני אחוז ממקרי האונס. האם קרא
כנפגעת תקיפה מינית, כמי שמעורה בחייהן של נפגעות רבות וכמי שמכירה אין ספור מקרים של תקיפות מיניות שעברו נשים על-ידי בעלי סמכות ומתמודדות עם השאלה האם להגיש תלונה במשטרה, אני מרגישה כי מתחת לרגליי ולרגלי חברותיי מתרחשת רעידת אדמה או מבקש לפרוץ הר געש פעיל במלוא העוצמה. פרשיית קצב, על כל המשתמע והנלווה לה, מייצרת תהליך פוגעני והרסני בחברה כולה, שממשיך ומדרדר את מצבן של נפגעות אלימות מינית למקומות שהנפש כבר לא יכולה להבין ולהתמודד עם שהיה.
חייהן של אלפי נפגעות תקיפה מינית בעבר, בהווה ובעתיד, 52% מהאוכלוסייה שהן נשים ועוד גברים רבים הגונים, עומדות ועומדים, מחכות ומחכים למוצא פיה של כבוד נשיאת בית המשפט העליון דורית בייניש, שאולי היא תוציא לאור את הקשר שהתגלה במלוא חרפתו בפרשייה זו בין הון לשלטון.
מוצא פיה והחלטתה של בייניש ישפיע על חייהן של נפגעות אלימות מינית, כמוני, שעוברות ייסורים בלתי נסבלים ורוצות להיות מסוגלות להרים ראש בידיעה כי מאמינים להן, להפסיק להתבייש על מה שהתוקף היה צריך להכלים בתוכו, להפסיק להיות לבד, ללא האשמה עצמית, ללא האשמה כלפיהן מצד החברה, בלי פחד, ועם אמון חדש במערכות הממסדיות, בתוכן פרקליטות המדינה ובתי המשפט.
כמי שחייבת להוציא את זעקתי הפנימית החוצה, ולא יכולה להרשות לעצמי לשתף פעולה עם השתיקה וההשתקה, אני מקווה כי כלי התקשורת יפסיקו להתכחש לקיומנו, ולא ימשיכו בחלקם לשתף פעולה עם האיוולת המסוכנת המתרחשת מתחת לאפנו. אני מקווה כי עם תומה של פרשייה לא מקרית וארורה זו, יהיו כאלה שירצו ללמוד את נושא האלימות המינית בקשת רחבה של מקצועות ותפקידים, ויחד עם כלי התקשורת נוכל לראות את מה שכל אישה שלישית נפגעה ממנו בראש הכותרות ובראש סדר היום הציבורי.
הכותבת פעילה בארגון "אשה לאשה - מרכז פמיניסטי חיפה"
נא להמתין לטעינת התגובות
