רבע שנה מבוזבזת

בן כספית תוקף את אולמרט, שנסע לאנאפוליס עבור סיכוי קלוש למו"מ, אבל אין לו זמן עבור משבר המורים

בן כספית | 3/12/2007 4:58

כבר עכשיו הלכו לאיבוד רבע מימי הלימוד של שנת הלימודים. בעוד שבוע-שבועיים אפשר יהיה להשלים עם אובדנה של השנה הזו. כל מה שיקרה אחר כך, יהיה ניסיון לרדוף אחרי הפיגור ולמזער את הנזק. לתלמידים, למורים, למערכת, לאמון הציבורי, לתקווה שאפשר עוד לשנות כאן משהו. שנתון שלם של תלמידים, עשרות ומאות אלפים, שייזכר כ"שנתון של השביתה הגדולה ההיא", עם בעיה בהכנה לבגרות, עם תחושת התפרקות המערכת, ועם השאלה איך חוזרים אחרי כל זה לכיתות, איך מביטים למורים בעיניים, איך המורים מביטים בחזרה בעיני התלמידים שלהם.

והשאלה הכי מעניינת: איך ראש הממשלה, אהוד אולמרט, האיש שמתקשה להביט לנו בעיניים, מי שעומד בראש המערכת הממלכתית, חי עם כל זה וממשיך כרגיל. קם בבוקר, הולך לישון בלילה, נוסע לאנאפוליס, חוזר מאנאפוליס, מצטלם, מתראיין, דופק בפטישו בכובד ראש בפתח ישיבת הממשלה, ממלמל משהו וממשיך הלאה. מצדו, שהחינוך יחכה. הרי בסוף השבוע סגרו את תיק בל"ל, ירון זליכה אוכל את הלב, וזה, מבחינתו של אהוד אולמרט, חשוב יותר מהתלמידים שלנו.

בקצב הזה עוד יסגרו לו את תיק הבית ברחוב כרמיה, ואחר-כך את המרכז להשקעות ואת הרשות לעסקים קטנים, ולינדנשטראוס יחטוף אולקוס, ואולי גם מישהו יבוא ויסגור את וינוגרד, ואם כל זה ייסגר כמו שצריך, יכול להיות שהוא יתפנה לסגור את מה שהוא היה צריך לסגור מזמן, כדי שאפשר יהיה לפתוח בישראל את בתי הספר, סוף-סוף, אחרי כמעט חודשיים.

רוב האנשים שמעורבים בסכסוך הלא נגמר הזה משוכנעים שהבעיה היא באישיותו הבלתי אפשרית של רן ארז. הממשלה אישרה אתמול את "מתווה עופר עיני", שנראה ונשמע הגיוני מאוד, אבל לרן ארז הגיון משלו והוא מתבצר בדרישותיו.

אגב, הדרישות שלו מוצדקות לכשעצמן. מספר התלמידים בכיתה הוא הרעה החולה ביותר במערכת שלנו, הסיבה הישירה לרעש ולצעקות ולאלימות ולחוסר הקשב ואי היכולת להשתלט וכו' וכו'. מצד שני, מכיוון שאי אפשר להפוך את המצב על פניו ביום, ארז צריך להסתפק במתווה שמציעים לו, שהוא לא רע בכלל, אולי לשפר אותו קצת ולסגור. בשביל זה, מישהו צריך לבוא מבחוץ ולטלטל את המערכת. מישהו מנהיגותי, סמכותי, כזה שכניסתו טורפת את הקלפים ומייצרת מצב חדש והזדמנות נדירה. מישהו כמו אהוד אולמרט, למשל. אם היה לו זמן אלינו.

מתי יגיע הזמן?

כנראה שאין לו. הוא חש להצטלם עם ג'רי סיינפלד, בטי-שירט שחורה מגוחכת, כאחרון המעריצים, אבל לרן ארז אין לו זמן. בסביבתו, וגם בסביבה של יו"ר ההסתדרות עופר עיני, סבורים שמוקדם מדי להתערבותו של אולמרט, כי עיני נעול, מבוצר ומבודד בראש העץ אליו טיפס ואולמרט "צריך להתערב כשאפשר יהיה לסגור, ועדיין אי אפשר". אני חולק על ההנחה הזו.

לפני שבוע יצא אהוד אולמרט לאנאפוליס למשא ומתן קשה בהרבה מהצפוי לו עם ארז. הפרטנר שם, אבו-מאזן, מבוצר בתפיסות קשות בהרבה מאלו של רן ארז. הוא בכלל לא מוכן להכיר בישראל כמדינה יהודית. אז מה? אולמרט החליט להחרים אותו? אולמרט החליט

להמתין עד ש"יהיה אפשר לסגור"? לא, אולמרט החליט לנסוע לאנאפוליס, למרות שהוא יודע היטב שהסיכוי להגיע להסדר עם הפלשתינים תוך שנה הוא אפסי, המחלוקות עמוקות, ההיתכנות הפיזית, הרעיונית, הפוליטית והטכנית לכל זה נמוכה ביותר, ועדיין זה התאים לו והוא הלך על כל הקופה.

והנה, בנושא לא פחות חשוב, אולי אפילו יותר חשוב, אולי אפילו הרבה יותר חשוב, מערכת החינוך הקורסת של מדינת ישראל, אולמרט מחכה ש"יגיע הזמן". אין תקדים לראש ממשלה שעומד במשבר מהסוג הזה מנגד ומחריש. אין חיה כזו. נתניהו התערב במשבר הסטודנטים, ברק במשבר הרופאים, אי אפשר להתרחק מסיפור כזה, אי אפשר.

פסיק קטן

רק אם אתה יהיר מספיק, אטום מספיק, מתנשא מספיק ויודע הכל הכי טוב, אתה יכול להכיל מספיק עזות מצח וחוצפה כדי לירוק בפרצופם של כל כך הרבה הורים, כל כך הרבה תלמידים, כל כך הרבה אזרחים שאתה כאילו ראש הממשלה שלהם.

אם היתה באולמרט מנהיגות אמיתית, ואחריות אמיתית, הוא היה מתעלם מאלה שאומרים לו ש"עוד לא הגיע הזמן לסגור", כמו שהתעלם מראשי מערכת הביטחון שהזהירו אותו מאנאפוליס, ועושה מעשה. או לפחות מנסה לעשות מעשה. בדיוק בשביל המצבים האלה נברא המנהיג, האיש שלוקח אחריות, שלא נרתע מהקשיים, שמבין את גודל השעה והצרה ומסוגל לחלץ את העגלה מהבוץ.

אבל אנחנו קיבלנו במקום איש כזה את אהוד אולמרט, אלוף העולם בתככים, אשף בפוליטיקה, מלך העסקנות וההישרדות הזעירה. בראיונות סוף השבוע הוא דיבר על זה שהוא לא רוצה להיות "פסיק בהיסטוריה", הוא לא רוצה לשאול את עצמו אחר כך "בשביל מה הייתי שם". באמת בשביל מה.