דפוס פעולה אובדני
הפרינט לא מת, אבל עיתונאי הפרינט כן. אין לו כסף, מעמד או יציבות, והמצב עוד יחמיר. רק אנחנו נשארנו כדי. . . היי , לאן אתם הולכים?
אופיים של העיתונים משתנה בקיצוניות בפרקי זמן קצרים. ב"מעריב" וב"הארץ" מתלוות למהפכות הללו אווירה של מלחמת קיום, "ידיעות" נאבק על שימור ההגמוניה ועצירת מגמת הירידה בחשיפת הציבור לעיתונות כתובה. העיתונאי חי בפחד בלתי פוסק מקיצוצי שכר ומפיטורים. הביטחון התעסוקתי שלו בשפל חסר תקדים. הציפיות והדרישות ממנו משתנות ללא הרף. הוא נאלץ לעתים קרובות ללמוד לרצות בוסים חדשים. אין לו קלפי מיקוח. ותק ונאמנות לארגון לא נזקפים לזכותו ובדרך כלל פועלים לרעתו. הוא מזוהה עם הכישלון, עם המשטר המודח, עם השקפת העולם המקצועית שהופרכה. הוא שכיר ששכרו זעום יחסית ושמשלים הכנסה בחלטורות, אין לו ועד שיגן עליו, אין לו שום השפעה לא על דרכו של העיתון ולא על זהות בעליו. קל יותר להחליף אותו ולכל אחד יש תחליף. הוא פיון בסביבת עבודה אכזרית ובדרך כלל הראשון שמשלם את המחיר.
בסוף השנה יהיו "מעריב" ו"הארץ" עיתונים אחרים לחלוטין משהיו בתחילתה. ובתחילתה הם היו עיתונים אחרים לגמרי משהיו לפני שנים ספורות בלבד. עיתונאי רשתות המקומונים שלהם עובדים נוכח איום מתמיד של סגירה, רה-ארגון, רפורמה גורפת והמצאת הגלגל מחדש. "ידיעות" של שילה דה בר דומה מעט יותר לעיתון שערך משה ורדי, אבל אין ערובה שהכהונה של דה בר תהיה ארוכה יותר מזו של רפי גינת וגם עיתונאי "ידיעות" אינם יודעים מה יילד יום. "עיתונאי 'ידיעות'", אגב , זה מושג נזיל למדי. היום ב"ידיעות", מחר ב"מעריב", אתמול ב"הארץ". תלוי לאן מנשבת הרוח, בקליקות, בקשרים, בחונטות, בפוליטיקה של המסדרונות, בכימיה עם ילד הפלא הזמני שהתיישב לפתע מולך. פועלם של עיתונאים נמחק כליל כמו גיר מלוח, עדיף לעבוד בלי סנטימנטים.
הטקסט הזה איננו שיפוטי. לא שאין לי דעות שיפוטיות, אבל אני לא מספיק מטומטם בשביל לפרסם אותן. פור דה רקורד: כל העיתונים נפלאים ו"מעריב" נפלא מכולם.
לעורכים ראשיים אין ביטחון תעסוקתי משמעותי יותר מלעיתונאי הזוטר. אם העיתון יימכר למו"ל שעוין אותם או התפוצה תמשיך לרדת או הם יפסידו במאבק כוח נכלולי, גם ראשם יותז מול עדת טוקבקיסטים מזילי ריר. גם אין לי טענות למו"לים. זה הכסף שלהם, לא שלי. בעולם אידאלי גם הם היו רוצים שארגוניהם יהיו יציבים ומשגשגים ויחלקו בחג שי בשווי אלפי שקלים. לא הם המציאו את האינטרנט ואת הטלוויזיה הרב ערוצית למנויים, לא הם חילקו נתח ענק מעוגת הפרסום לטלוויזיה המסחרית, לא הם אשמים שצעירים
השורה התחתונה היא שעיתונאי הפרינט שואף לרצות את אדוניו, ובזמן הקצר יחסית שהם אדוניו הם שואפים לרצות את אדוניהם, ששואפים לרצות את שותפיהם העסקיים החדשים, ששואפים לרצות את הבנקים שהלוו להם כסף וכל שנה היא שנה טובה בשביל להיות שנה פיננסית. הוא בתחתית שרשרת מזון בעולם שהתנגש בו מטאור. אף אחד לא עתיד להזדקן במשרתו הנוכחית. השאלה היחידה היא איפה נתיישב במשחק הכיסאות המוזיקליים בשנת 2009. ולא, אין מספיק כיסאות לכולם. והמסקנה היא שהפרינט לא מת, אבל עיתונאי הפרינט כן מת.
די ברור שיהיו עיתונים בישראל גם בעוד עשר שנים. רוב רובם של אנשי התקשורת הבכירים לא יעבדו בהם. שכר נמוך, ביטחון תעסוקתי נמוך וסביבת עבודה בלתי יציבה הם אטרקטיביים רק לאלה שאין להם ברירה (הבינוניים), ולמי שמחפשים הזדמנות ולא סובלים מדאגות פרנסה (הצעירים).
בריחת המוחות מהפרינט בעיצומה. מדובר בתהליך הדרגתי. צעירים מוכשרים פונים ברובם היישר לטלוויזיה. עיתונאים באמצע החיים עושים את המעבר, משלבים, מצמצמים את התלות בפרינט. קשה מאוד לאתר כיום עיתונאי פרינט בכיר שעובד בעיתונות כתובה באופן בלעדי (כלומר, נחום ברנע ומי עוד?).
בתוך עשר שנים ייראה הנוף האנושי בפרינט אחרת. עיתונאים בעלי ברק ומעוף יתרמו בעיקר טורים אישיים שיתבססו על המוניטין שלהם. זה יהיה עיסוק צדדי. כך זה כשהשכר בטלוויזיה גבוה יותר בכל התחומים שפתוחים לעיתונאים-הפקה, כתיבה ועריכה, ולעתים גם הגשה. ההזדמנויות היזמיות רבות לאין שיעור. החשיפה והאימפקט התקשורתי גדולים יותר משמעותית.
ולא רק לטלוויזיה יברחו המוחות. רבים שמוכשרים דיים להיות עיתונאים יימנעו מהתחום מלכתחילה. הם יילכו למנהל עסקים, להיי טק, לפרסום וליחסי ציבור, לסטארטאפים שעוסקים בתוכן תקשורתי סלולרי או מקוון. עיתונים יהיו, בהכרח, אפורים וצעירים יותר. עיתונאים מבריקים בשיא כושרם לא נוטים, ככלל, לקפוץ על 15 אלף ברוטו בחודש וחרב מפטרת ומקצצת שתלויה מעל ראשם בכל עת. החופשות ללא תשלום להשלמת סרט הדוקו הולכות ומתרבות.
הקוראים קוראים עיתון. הם לא קוראים עיתונאי מסוים. המו"לים הבינו את זה. העיתונאים הבינו את זה. כשעיתונאי או עורך מחליף עיתון, מעברו לא מטביע שום רישום במצבת הקוראים. עיתון מתהדר בקומץ עיתונאיו הבכירים בלבד, זהות הרוב המכריע של העיתונאים האחרים חסרת משמעות. גם זהות העיתונאים הבכירים די זניחה. העיקר שיהיו שמות מפורסמים להתהדר בהם, מי הם בדיוק הרבה פחות חשוב, אם כי עדיף שיהיו דמויות טלווזיוניות. וכל העיתונאים, למעט אולי גדעון לוי ועמירה הס, יכולים לעבוד בכל העיתונים. עיתונאי חדל להיות מזוהה עם עיתון. בקרב על הקוראים אין לו מעמד. הכסף והיחס בהתאם. כישרון אוהב כסף ויחס. הכישרון והפרינט נידונו להיפרד.
נא להמתין לטעינת התגובות
