השירות החשאי במשרד הפנים חורץ גורלות
חברים לא ידועים, פרוטוקולים מושחרים, פסיקה שרירותית. הצצה לוועדה שמחליטה מי יישאר בארץ ומי יגורש – מוסד חשאי יותר מהמוסד
"הדבר הראשון שעשיתי היה להתקשר למשטרה", משחזר רוזנברג. "אמרתי שפרצו לי לבית ולקחו את אמא שלי. הגיעה הביתה ניידת אבל הם לא הבינו במה מדובר. לקח לנו כמה שעות כדי להבין בכלל איפה היא נמצאת. בסוף גילינו שהיא במתקן מעצר בחולון. התקשרתי אליהם, אמרתי שאמא בטיפול של משרד הפנים, שהיא נכנסה לארץ באופן חוקי, אבל שום דבר לא עזר.
"כעבור שש שעות, אחרי כל הלחצים שהפעלנו, הם שחררו אותה. את מבינה? סתם לקחו אותה. היה מאוחר ואמרו לה ללכת הביתה. היא הייתה בלי כסף, עם פיג’מה, גם את הטלפון הם שברו לה אני לא יודע איך, והם אומרים לה, 'לכי לבית שלך.’ אישה מבוגרת באמצע הלילה. איך היא תגיע? לא היה לי אוטו באותה תקופה. כשאמרתי להם שידאגו להחזיר אותה הביתה תכף ומיד הם אמרו לי, 'אנחנו לא חברת הסעות'".
בסופו של דבר ניאותו פקחי עוז להסיע את נינה רוזנברג למבשרת ציון, שם חיכה לה בנה עם רכב שהשאיל מחבר. כשהאם, לשעבר ראש מחלקת הוצאה לפועל במשרד המשפטים ברוסיה, עלתה למכונית היא הייתה שקטה. נצמדה לחלון. לא רצתה לדבר. "היא הייתה רגילה להופיע בבתי משפט ועכשיו היא הייתה עצורה כמו פושעת. זו הרגשה מאוד משפילה. גם היום היא מסרבת לפתוח כשמישהו דופק בדלת.”
כך, דרך המעצר, למד רוזנברג על ההחלטה של הוועדה הבין משרדית לעניינים הומניטריים שבחנה את הבקשה של אמו לקבל מעמד חוקי בישראל. מדובר בוועדה שהוקמה על מנת לתת מענה לאנשים המבקשים סטטוס חוקי ואינם זכאים לו על פי הנהלים המקובלים.
דרך הטיפול בנינה רוזנברג, ובאחרים כמוה, מעלה שאלות קשות לגבי התנהלותה של אחת הוועדות החשובות והרגישות ביותר במדינה. חברי הוועדה חורצים גורלות של מאות אנשים שפונים אליה מדי שנה. איש אינו חולק על הטענה שהוועדה - שהוקמה על מנת לפתור מקרים חריגים של אנשים חסרי מעמד חוקי - רשאית לפסול בקשות של פונים כאשר היא משתכנעת שאין סיבה הומניטרית אמיתית לאשר את ישיבתם בישראל.
אולם תחקיר סופשבוע מגלה כי בפועל הוועדה מתעמרת בחייהם של רבים ופועלת בחוסר שקיפות, שרירותיות ואטימות לב. החלטות לא מנומקות, פרוטוקולים שאינם נחשפים ומועדי דיון סודיים הופכים אותה לאחד הגופים החשאיים ביותר במדינה.
דרגת החשאיות של הוועדה הבין משרדית לעניינים הומניטריים כל כך גבוהה, שלא ניתן לטעון בפניה וזהותם של חבריה נשארת עלומה. האפשרות לפנות לוועדה אינה מתפרסמת בשום כלי תקשורת, המועדים שבהם היא מתכנסת והקריטריונים שעל פיהם היא חורצת גורלות הם סוד שמור בהחלט. אפילו חברי כנסת ואנשי ציבור בכירים לא מודעים לקיומה.
בהתאם, זמן ההמתנה להחלטת הוועדה יכול לארוך חודשים ארוכים ואפילו שנים. מי שמגיש בקשה לוועדה לא יודע מתי, אם בכלל, תתקבל החלטה בעניינו כאשר החלופה של מעצר או גירוש עומדת כל הזמן מעל ראשו. "זו ועדה שפועלת באפלה וצריך להוציא אותה מהמחשכים. לא יכול להיות שוועדה שקובעת מי יישאר ומי יגורש מתעלמת לחלוטין מכללי הצדק ומזלזלת בחוקי מדינת ישראל,” אומר עורך הדין עודד פלר מהאגודה לזכויות האזרח, שהגיש השבוע, יחד עם עו”ד רעות מיכאלי מהמרכז לפלורליזם יהודי, עתירה נגד הוועדה, בדרישה לתקן את הליקויים בהתנהלותה.
המקרה של נינה רוזנברג מעלה שאלות קשות במיוחד, שכן מדובר באמו של מי שעלה לישראל כדי לשרת בצה”ל. הוריו של יוסי התגרשו בילדותו ברוסיה, אך החליטו להינשא בשנית ולהקים מחדש את המשפחה בישראל. הם הגיעו לכאן בשנת .2000 האב, יהודי, קיבל אזרחות מיד בכפוף לחוק השבות. האם, נינה, החלה במקביל הליכי גיור והסדרת מעמדה מתוקף היותה אשתו של אזרח ישראלי. אולם הניסיון לאחד את המשפחה לא הצליח.
בעתירה שהגישה נינה רונזברג לבית המשפט נטען כי בעלה שלעבר היה אלכוהוליסט ונהג להכותה. "ב-2006 הוא אפילו ניסה לתקוף אותה עם סכין וצרח שהוא יהרוג אותה. מיד הבאתי אותה אליי וקראתי למשטרה," מספר בנה. האב נעצר ואושפז ואינו נמצא היום בקשר עם המשפחה. בנו אומר כי לאחר מעצרו הוא החליט לנקום. הוא פנה למשרד הפנים והודיע לפקידים שהנישואים שלו ושל אשתו היו פיקטיביים. "מיד הם שלחו הודעה לאמא שלי שהיא חייבת לעזוב את הארץ".
רצתי למשרד הפנים אבל להם לא אכפת. עדות שקר של מישהו שיוצא מאשפוז עם בעיה נפשית, מכור לאלכוהול שניסה לרצוח את אשתו? זה קביל בעיניהם. הכל הולך. הפקידה אמרה לי באופן מאוד ברור, ‘לא מעניין אותי. הם גרים ביחד? לא. היא צריכה לצאת מהארץ.”’
בטופס סיכום המקרה מפברואר ,2008 אלינור גולן, ראש דסק מרכז במינהל האוכלוסין, לא מוצאת לנכון לציין כלל את ההתעללות של הבעל המכה וקובעת כי “יש להעביר את פרטיה ליחידת האכיפה.” גם הוועדה ההומניטרית שדנה בעניינה שנה אחר כך - וגם זאת רק בהתערבות בית המשפט שהורה לה לעשות כן - בחרה להתעלם מהעובדה שרוזנברג היא אישה מוכה לפני שהחליטה לשלול ממנה מעמד. בתיאור המקרה אפילו לא מוזכרת העובדה כי שני ילדיה ונכדתה הם אזרחי ישראל.
למען האמת, מאופי הטיפול במקרה זה, ובמקרים רבים אחרים, עולה החשש כי חברי הוועדה לא טורחים לקרוא את הבקשות שמופנות אליהם.
"יש לי הוכחה חד משמעית שהם לא קוראים את הבקשות של הפונים, למרות שהם חייבים לעשות זאת", אומרת עו”ד ניקול מאור מהמרכז הפלורליסטי היהודי, שמייצגת את רוזנברג. “הם מסתמכים רק על נציג משרד הפנים שמסכם את התיק ובוחר אילו עובדות רלוונטיות לטעמו. אישה שעברה אלימות? זה לא מספיק חשוב בעיניהם. בכמה מקרים אין זכר בפרוטוקולים למה שאמר הפונה. אין שימוע. הם בכלל לא מכירים את הבן אדם. בסיכום הדיון אין שורה אחת שאומרת שהם בחנו את התיק. איפה כתוב התרשמנו? שמענו? קראנו? את הדבר הכי בסיסי - ‘ראינו את המכתב וקראנו אותו’ - הם לא עושים. אני בכלל לא יודעת אם המכתבים שלה הגיעו לוועדה.”
מאור מוסיפה: “מה שרואים פעם אחר פעם זה כשיש מערכת יחסים בין ישראלי לזר תמיד מאמינים לישראלי. גם אם הוא בעל מכה וגם אם הוא משקר. בגלל שהוא ישראלי מאמינים לו. יש אלימות מוכחת, למה אתם עדיין לוקחים את הצד של הבעל ולא של האישה.”?
רוזנברג, אובד עצות, ממתין עכשיו להחלטת בית המשפט לעניינים מנהליים שתכריע בעניינה של אמו. בינתיים הוצא צו ביניים שאוסר את גירושה. “כשעליתי לארץ הרגשתי יהודי וציוני והיחס שלהם כואב לי מאוד. אפילו באינתיפאדה, כשהכדורים שרקו לי ליד הבית, לא הרגשתי פחד ובלבול כמו שאני חש היום. כל רגע אני מפחד שמישהו יעצור אותה. שלחתי עשרות מכתבים אבל הם לא קוראים ולא מסתכלים. אני רק חולם שזה ייגמר.”
אחת הטענות העיקריות כלפי הוועדה היא שאינה מאפשרת לפונים אליה את זכות השימוע. למבקשים אסור להופיע בפני חבריה, לדבר על לבם או אפילו לדעת את זהותם. במקום זאת, למבקשים מוענקת זכות ה”טיעון בכתב.” הטפסים המיועדים לכתיבת הבקשות כתובים עברית בלבד ומי שאין ידו משגת לשכור עורך דין נתקל בקשיים עצומים בהגשתם.
בין אלה שחברי הוועדה סירבו לפגוש בולט הסיפור של אלכס (שם בדוי,( שביקשה כמה פעמים להופיע בפניהם לפני שיקבעו את גורלה. אלכס, בת ,25 נמכרה לזנות בארץ הולדתה במזרח אירופה כשהייתה בת .14 הנערה, שעל פי החשד אביה תיווך במכירתה, הוברחה לישראל דרך הגבול המצרי ונכפה עליה לעבוד כזונה בדרום הארץ. מסכת העינויים שעברה היא כמעט בלתי נתפסת. היא נחטפה, הוחזקה בשבי וסבלה אלימות קשה. בגיל 15 עברה הפלה בלי שקיבלה סיוע רפואי. היא חיה בדירה קטנה, בתנאי שבי, כשסרסוריה כופים עליה לקיים יחסים עם מאות גברים. כעבור שנה הצליחה להימלט, ובזכות עדותה במשטרה הוגש נגד הסוחרים כתב אישום והם נידונו לכמה שנות מאסר בפועל.
לאחר שהתגלגלה בין מקלטים שונים, הצליחה אלכס, בעזרת מכון “תודעה” שמטפל בנפגעות של תעשיית המין הישראלית, להתחיל בתהליך של שיקום. תוצאות השיקום שלה הן לא פחות ממדהימות. אלכס מצליחה היום להתפרנס בזכות עצמה, לקיים מערכת יחסים עם בן זוג, היא השלימה בגרות במתמטיקה ונרשמה ללימודים באוניברסיטה. היא אפילו ביקשה להתגייס לצבא.
יש לציין שבהתחלה האריך לה משרד הפנים את אשרת השהייה בישראל, אך תוקפה פג בשנת 2005 ומאז היא חסרת מעמד. אם חברי הוועדה היו טורחים לפגוש בה, הם היו מגלים צעירה מרשימה שמדברת עברית רהוטה. “אני חיה את העבר כל הזמן. המחשבות חוזרות אליי נון סטופ. כשאני עוברת ברחובות, כשאני נכנסת למקום חשוך. פעם אחת אפילו ראיתי את אחד הסוחרים שלי ורעדתי בכל הגוף. הכוח היחיד שלי הוא להילחם בזה.”
חבריה של אלכס, ואפילו בן זוגה, לא יודעים על עברה. “עם כולם אני חיה בשקר. אין לי מסמכים ותמיד כשרוצים לעשות משהו אני צריכה להמציא תירוץ. כולם חושבים שהייתה לי ילדות מתוקה. אני שמה על עצמי מסכה. פעם סיפרתי וקיבלתי שני סוגים של תגובות: הסוג הראשון הוא אנשים שמרחמים עליי ולא מסוגלים להתנהג נורמלי לידי. זה מחליש אותי וגורם לי להוריד את הראש. הסוג השני זה כאלה שקראו לי רוסייה זונה. אני לא רוצה סטיגמה. אני רוצה לחיות חיים רגילים, שלא ירחמו עליי. אבל יש רגעים שאני נשברת. הרבה.”
משפטנים מתקשים לזכור מקרה קשה כמו של אלכס; יש מעט מקרים מעטים של נשים שנמכרו לזנות בגיל הנעורים. אבל הוועדה ההומניטרית בחרה לא להתרגש יותר מדי. לאלכס עוד היה מזל: משרד עורכי הדין הגדול הרצוג-פוקס-נאמן שמע על המקרה שלה ולקח על עצמו לטפל בה. עורכי הדין יוסי אשכנזי ויעל צ’רבינסקי פנו לוועדה הבין משרדית בפברואר .2008 חודש לאחר מכן נודע כי הוועדה החליטה לשלול את הבקשה, אבל לא העבירה לעורכי הדין את ההחלטה הכתובה, הנימוקים ופרוטוקול הדיון - וזאת למרות מכתבים רבים שנשלחו אליה.
“בפברואר ,2009 אחרי שלא שמענו מהם כלום, ייעצו לנו לבצע פנייה מחודשת לוועדה,” אומר אשכנזי. “הפעם צירפנו חוות דעת פסיכולוגית שקובעת כי אלכס סובלת מפוסט טראומה וכי גורם היציבות הוא החשוב בחיים החדשים שהיא בנתה לעצמה, ושאין לעקור אותה מכאן. אלכס כתבה להם גם מכתב אישי וביקשה להיפגש עם חברי הוועדה ולספר להם את סיפורה.”
גם הפעם הוועדה סירבה ולא נימקה, ואפילו לא טרחה לדון מחדש בבקשה. במקום זאת הפנתה להחלטתה המקורית - זאת שמעולם לא העבירה לאלכס ולעורכי דינה. רק ביוני ,2009 שנה וארבעה חודשים לאחר הגשת הבקשה המקורית, העבירה הוועדה את החלטתה: שחור על גבי לבן מופיעות בטופס ההחלטה שש מילים ואפס נימוקים: “חברי הוועדה המליצו לדחות את הבקשה.”
אשכנזי מנופף בטופס ההחלטה בכעס: “המסמך הזה הוא בושה למדינת ישראל. תראי לי דיון או נימוק אחד. זה פשוט קפקאי, כל הצינורות סגורים בפניך. מאחורי המילים האלה יש בחורה. תיקחי אותי, ואני עורך דין עם השכלה, אם יתקעו אותי בארץ שאני לא מכיר, בלי כסף, בלי משפחה, בלי עבודה - אני לא אשרוד. זה בומבה לא נורמלית. אז היא? אם זה לא מקרה הומניטרי אז מה כן? שיגידו מה כן נחשב בעיניהם להומניטרי. אני פשוט לא מבין איך הם יכלו לקבל כזו החלטה. היא עברה תהליך שיקום בלתי ייאמן. מה הסיכוי שבחורה כזאת לא תתגלגל לסמים או אלכוהול? לבד היא הצליחה לשקם ולפרנס את עצמה בלי משפחה ונגד כל הסיכויים והמדינה אומרת לה תזרקי את הכל לפח, לכי תבני את עצמך במקום אחר.”
גם חבר הכנסת יעקב כ"ץ (כצל'ה) שניסה להתערב לטובת אלכס קיבל אותה תשובה לקונית. "אני לא יכולה לדמיין את עצמי בשום מקום אחר" היא אומרת. "הם לא ראו אותי, הם לא ראו על מי הם עושים איקס".
המטרה הראשונית הייתה מבורכת. הוועדה הבין משרדית הוקמה בתחילת שנות התשעים, ביוזמת משרד הפנים, כשישראל התמודדה עם גל הגירה גדול ממדינות ברית המועצות לשעבר ומאתיופיה, שחייב את המדינה להיערך מחדש למקרים שלא מתאימים לנהלים הרגילים.
מדיניות ההגירה שעל פיה פועל משרד הפנים מוכתבת על ידי חוק השבות, הקובע שרק יהודים זכאים לרישיונות ישיבה בישראל. בין השאר, משרד הפנים מעניק מעמד לילדים קטינים של אזרחים ישראלים, להורים קשישים של אזרחים ולבני זוגם. כשאדם אינו נמצא תחת קריטריונים אלה או סוטה מהם במעט, עניינו נדון בוועדה ההומניטרית שפוסקת אם יוכל לחיות בישראל או לא. זה גוף שחורץ גורלות, שיכול בהינף עט להפריד או לאחד משפחות, וגם להכריע בשאלות של חיים ומוות. אסור להקל בה ראש, יש לה כוח עצום.
על פי הנוהל, הרכב הוועדה כולל את נציגי משרד הפנים, הרווחה, החוץ, לשכת הקשר הממשלתית (שאחראית על הקשר עם יהודי מזרח אירופה,( ונציגי המשטרה והשב”כ. אף על פי שהנוהל קובע כי בוועדה יישב גם נציג של משרד הדתות, במשרד לשירותי דת - הגלגול הנוכחי של משרד הדתות הישן - אמרו לסופשבוע כי הם לא מכירים כלל את הוועדה ולא נוטלים בה חלק.
תפקיד הוועדה הוא לייעץ לראש מנהל האוכלוסין וההגירה במשרד הפנים, שמקבל את ההחלטה הסופית. האיש שאוחז בתפקיד זה היום הוא אמנון בן - עמי, שהחליף את יעקב גנות, שעזב את התפקיד ביולי שעבר. לקח זמן עד שמונה לו מחליף וכתוצאה מכך הוועדה לא התכנסה במשך כחצי שנה. על פי הנוהל, על מנת להגיש בקשה לוועדה יש לגשת ללשכת משרד הפנים האזורית, שם עובר המבקש שימוע ושם מחליטים אם המקרה יעבור לוועדה או לא.
למרות שבמשרד הפנים חוזרים ואומרים כי לאור העובדה שמדובר בטעמים הומניטריים, לא ניתן לקבוע קריטריונים וכל מקרה נשקל לגופו - אנשים רבים נדחים על הסף ובתשובות רבות לפונים נכתב כי בקשתם נשללה משום שהיא “לא קריטריונית לוועדה.” חברי הוועדה אמורים להתכנס מדי חודשיים. סופשבוע מצא כי הוועדה התכנסה בשנת 2009 תשע פעמים ודנה בסך הכל ב-200 מקרים - ממוצע של 22 מקרים לדיון. אין דרך לדעת כמה זמן מוקצה לכל תיק.
כאמור, ענן מסתורין גדול מרחף מעל הוועדה. פניות חוזרות ונשנות של גורמים שונים לקבלת מידע על אופן התנהלותה נתקלו בקיר אטום. המעט שידוע על הוועדה הושג באמצעות בתי המשפט. אולם לרבים אין כסף לשלם לעורכי דין שיטפלו בעניינם, וגם העמותות השונות לא יכולות לקחת על עצמן את הייצוג של כולם.
על אף שהיא מחויבת על פי הנוהל שלה עצמה לנמק את החלטותיה, ברוב המקרים החלטות הוועדה אינן מנומקות ומנוסחות בלקוניות בנוסח “לא נמצאו טעמים הומניטריים.” וגם זה, במידה שהוועדה מאפשרת למבקשים לדעת מה בכלל החליטה. חשוב לציין שגם כאשר הבקשה מאושרת, ברוב המקרים הוועדה אינה מעניקה לפונים מעמד קבע, ועליהם לפנות אליה שוב לעבור אותה דרך חתחתים ביורוקרטית מייגעת שנה אחרי שנה.
"גם הפקידים במשרד הפנים שאנחנו מדברים איתם לא יודעים מתי הוועדה תתכנס ומתי תיתן תשובה, אם בכלל,” אומר עו”ד פלר מהאגודה לזכויות האזרח. “אנחנו עוקבים אחרי הוועדה הבין משרדית פחות או יותר מאז שהוקמה. היא כנראה הוקמה במטרה לשחרר סתימות בצנרת והפכה להיות צוואר הבקבוק שבו הבקשות נתקעות. הוועדה הפכה לפח אשפה אליו משליכים את כל המקרים שלא יודעים איך לטפל בהם. עצם קיומה והתנהלותה הם עדות לכך שבמקום מדיניות הגירה יש גזענות ושריריותיות.”
עו”ד פלר מביא כדוגמה מקרה שבו לקח לוועדה שנתיים וחצי להגיע לדיון בעניינה של קטינה, “עד שהחליטה לדחות את הבקשה משום שכעת היא בגירה.” וזה מה שנכתב בטופס ההחלטה: “האם ובתה שהו שנים רבות ללא אשרה. לאם ניתן לפנים משורת הדין מעמד כבת זוג לישראלי, ללא נישואים, וזאת בעודו מופיע בקובץ כנשוי לישראלית. כיום, משבגרה הבת, איננו מוצאים טעם הומניטרי מיוחד להעניק לה מעמד בישראל.” אחרי שבית המשפט הורה לוועדה לבחון את התיק מחדש היא העניקה לצעירה אשרת עבודה לשנה אחת. שלא במפתיע, המקרה חזר שוב לבית המשפט.
"בכל פעם שאנחנו פונים למשרד הפנים עם בעיות של ילדים חסרי מעמד אנחנו מקבלים תשובה לאקונית ולא מנומקת,” אומר יצחק קדמן. “מדינת ישראל עושה עוול נוראי לאלפי ילדים ששוהים בלי מעמד. ההתרשמות שלנו מהוועדה היא שלקבל תשובה לוקח המון זמן והתשובות שליליות ולא מנומקות. נדגיש שלא מדובר בילדים שפלשו ארצה ואין להם קשר לישש ראל אלא בילדים שאין להם מקום אחר. גם מקרים הומניטריים קשים מקבלים תשובות שליליות. שמענו כבר הרבה פעמים טענות שהפקידים מושכים את הזמן כדי שהילד יגיע לגיל 18 ואז אפשר יהיה לגרש. המקרה שציינת הוא לא היחיד".
ארגוני הביון המובילים בעולם יכולים להתקנא בנחישות שבה שומר משרד הפנים על סודיות פעילות הוועדה. כל הניסש יונות לחשוף מה קורה בה שהתבססו על חוק חופש המידע - עלו בתוהו. בספטמבר ,2006 לאחר שנענתה בסירוב כמה פעמים, החליטה התנועה לחופש המידע להגיש עתירה נגד משרד הפנים. העמותה דרשה כי הוועדה תחשוף את שמותיהם של חבריה, הכישורים הנדרשים מהם והליך מינוים לתפקיד. בנוסף ביקשה את הפרוטוקולים של הוועדה, הקריטריונים לפיהם נקבעות החלטותיה ועוד. משרד הפנים התנגד לחשיפת המידע בטענה שמדובר בפגיעה בפרטיות הפונים, אולם בית המשפט לא השתכנע וקבע כי יש לחשוף את המידע המבוקש. הוא התיר למשרד למחוק פרטים מזהים של האנשים בהם דנה הוועדה.
התנועה לחופש המידע עוד יצאה בזול. מארגון רופאים לזכויות אדם, שדרש מידע מפורט יותר, דרש משרד הפנים תשלום של 35 אלף שקל. “דרישה כזאת עומדת בסתירה למהות של חוק חופש המידע,” אומר חבר הארגון רן כהן. “המידע אמור להיות זמין לציבור תמורת תשלום הוגן. משרד הפנים מעמיד מכשולים ביורוקרטיים כדי שלא ייחשף מידע שעלול לאיים עליו.” כהן וחבריו לא מתכוונים לשלם את הסכום הנדרש ומתכוונים לפנות שוב לבית המשפט.
השבוע, במהלך דיון בעתירה נגד הוועדה בבית המשפט המחוזי בירושלים, הודתה נציגת משרד הפנים כי "אין פרוטוקול של הדיון. לא הועלו על הכתב את ההמש לצה הפרטנית של כל אחד מהחברים. גם אם נפל פגם, ואני מבינה שנעשתה פעולה שלא בהתאם לנוהל, אני עדיין סבורה כי התקבלה כאן החלטה סבירה."
במכון ירושלים לצדק התרגלו להתמודד עם החלטות הוועדה באולמות בית המשפט. “זה הדבר היחיד שעוזר,” אומר ראש המכון, עו”ד כלב מאיירס. “פקידי משרד הפנים עושים שימוש נלוז בוועדה לשיבוש הליכים, גרירת רגליים ומניעת החלטות תקדימיות. הגשנו בקשות רבות וכולן נדחו. הבעיה החמורה של הוועדה בעיניי היא שהיא פשוט אטומה לסבל של האנשים.”
קחו לדוגמה את אנטוניו קואלו, בן ,47 תושב חיפה. קואלו, יליד ונצואלה, היגר לישראל לפני 22 שנה. בשנת 2006 הוא איבד את מאור עיניו. בת זוגו, שהייתה אזרחית ישראל, נפטרה לפני שמונה שנים והוא נשאר לגדל לבדו את שלושת ילדיו - כולם כמובן, אזרחים מלאים. בנו הבכור קיבל צו גיוס בדיוק לפני שבוע. קואלו מספר שאיבד את אחוזי הראייה שעוד נותרו לו במהלך מלחמת לבנון השנייה. “יום אחד הייתי ברחוב והייתה נפילה של טיל לא רחוק ממני. תמיד היו לי בעיות ראייה אבל מההלם של הנפילה נפלתי לרצפה. ראיתי שהכל עשן. הרגשתי שהעיניים שלי מתפוצצות. מאז אני עיוור, רואה רק קצת בעין שמאל.”
קואלו מספר כי לאחר מות בת זוגו, ובשל קשיים אישיים שחווה, ילדיו עברו למשמורת אצל דודתם. מבחינת הוועדה הההומניטרית, פירוש הנתון הזה הוא שקואלו לא צריך להישאר במדינה. “ילדיו של הנדון, לפי הסכמתו, שוהים במשפחה אומנת. למבש קש משפחה בחו”ל אותה דואג לפרנס מהארץ. לא מצאתי מקום לאשר את הבקשה. יוכל להגיע לביקור ילדיו,” נכתב בהחלטה וצוין עוד כי המשרד יאפשר לו 30“ יום נוספים מנת להתארגן ולצאת מהארץ.”
"זה נכון שיש לי ילדים בחו”ל, אבל הם מבוגרים מאוד, ואני לא שולח להם כספים, אני הרי בקושי מפרנס את עצמי,” אומר קוש אלו. “הילדים שלי יגדלו פה כמו יתומים, למה? אנחנו בקשר מאוד קרוב. הם כותבים שאני יכול לבקר, אבל אם לא אראה אותם יומיים אני אמות. אני צריך להיות איתם. אני מפחד מהרגע שיעצור אותי שוטר, הם כל הזמן ברחוב פה אצלנו. אני חי פה 22 שנה. זה הבית שלי.”
עו”ד מיכאל דקר ממכון ירושלים לצדק, שמטפל בעניינו של קואלו, אומר כי “זהו אחד מהמקרים ההומניטריים הקיצוניים ביותר. אם אנטוניו לא יישאר בישראל, יגש דלו ילדיו הקטינים ללא אביהם הביולוגי, ובעצם יגדלו בישראל כיתומים. משרד הפש נים טוען שהמקרה הזה אינו מספיק הומניש טרי ובשל כך הקציב לאנטוניו זמן קצוב לצאת את ישראל. השאלה מתבקשת וברוש רה - מה הומניטרי בהחלטה הזאת?".
חשוב לציין שבזמן ההמתנה להחלטת הוועדה הפונים נשארים חסרי מעמד - חשופים למעצר או גירוש על ידי פקחי יחידת ההגירה, שעל פי העדויות כלל לא מודעים לקיומה של הוועדה. כמובן שביטוח רפואי וזכוש יות סוציאליות לא עומדים על הפרק. זהו נתון עקרוני שכן רבים מהפונים הם אנשים שזקוקים לטיפול רפואי ו/או חייבים למצוא עבודה כדי להתפרנס. לאחרים ניתנת האפש שרות לחדש את אשרת השהייה מדי שלושה חודשים, כשבכל פעם עליהם לשלם מאות שקלים עבור החידוש. לא סתם מאשימים עורכי דין את הוועדה בסחטנות.
אבל האבסורד האמיתי הוא שדווקא האש נשים הזקוקים לוועדה יותר מכל כלל לא יודעים על קיומה. “אדם מן היישוב, ובוודאי זר שלא דובר את השפה, לא יודע שהוא יכול לפנות לוועדה הזאת. למרות שזאת החובה שלהם, הפקידים במשרד הפנים לא מודיש עים לאנשים שמותר להם להגיש בקשה,” אומר עו”ד פלר. למרות שהוועדה מיועדת לזרים, טופסי הבקשה כתובים רק עברית, וכך גם הנוהל שמסביר על פעולתה של הווש עדה, שמתחבא אי שם באתר האינטרנט של משרד הפנים. “מעניין אם תצליחי למצוא אותו,” הציב אחד מעורכי הדין את האתגר. לא הצלחתי.
בתי המשפט מתחו לא אחת ביקורת חריפה על פעילותה של הוועדה, אך לא ברור אם הביקורת הזאת השאירה איזה רושם על פקידי משרד הפנים. בשנת 2004 קבעה השופטת שושנה שטמר מבית המשפט המחוזי בחיפה שהחלטות הוועדה מתקבלות בשיטת “הסרט הנע,” בלי לבחון את העובדות והנסיבות הענייניות של כל מקרה ומקרה.
בפסק הדין שעסק בבקשתה של אישה הנשואה ליהודי שרצתה לקבל מעמד חוקי ונדחתה על ידי הוועדה, כתבה השופטת שטמר כי “עולה ספק רב אם הוועדה הבין משרדית אכן קיימה דיון של ממש בענייש נה של העותרת, תוך מודעות לכל נסיבותיה ולשינוי שאירע לאחרונה, אלא עולה חשש שמא שימשה הוועדה ‘חותמת גומי’ החוזרת על ההחלטות הקודמות, בלי שניתנה הדעת לשינוי הנסיבות.”
על העובדה כי הזכות הבסיסית של המבש קש לקיים שימוע ולטעון בפני חברי הוועדה שאמורים לחרוץ את גורלו אינה קיימת בפני העותרים כתב השופט גדעון גינת, סגן נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה, כי “דווקא מכיוון שמדובר בוועדה השוקלת שיקולים של לפנים משורת הדין ‘מטעמים הומניטריים,’ ראוי היה שהגוף המחליט, קרי הוועדה עצמה, תשמע את העותרים, קודם למתן החלטה על ידיה. זכות טיעון אינה עניין פורמלי. ראוי להקפיד לגבי ההליך המנהלי, וראוי לשמור על זכות הטיעון כזכות חשובה שאין לרוקנה מתוכן. אם בית המשפט יכול לאפשר שמיעה של הפונים אליו, הרי גם הרשות המנהלית, שהחלטותיה הרות גורל לגבי העותרים, יכולה לעשות כן.”
"אני מכיר היטב את הוועדה הזאת, היא עוסקת במקרים הכי קיצוניים ומחרידים שיש,” אומר ח”כ רוני בר-און (קדימה) "כשאני הייתי שר הפנים נתתי הנחיה שהיא תהיה אנושית. היא לא צריכה לבחור בקו הישיר הנוקשה של החקיקה כי אם היה די בזה לא היה צריך את הוועדה. אסור שיהיה שלטון של פקידים. המצב שבו מחכים הרבה זמן להחלטה לא מקובל. לתת לבן אדם לחכות חודשים כשחייו תלויים מנגד ומצבו לא ברור זה לא אנושי וזאת התעללות. התפקיד של הפקידים הוא להתיר את הספקות של האנשים, להושיט את היד.”
בר-און מזכיר שעל פי התקנות, על המינהל הציבורי לתת מענה לבקשות תוך 45 ימים. “לא ייתכן שיש ועדה שלא מכירה בחוק. סוגיית חשיפת האנשים היא מורכבת. מצד אחד, אני יכול להבין שחוששים מהפש עלת לחצים ומעכרים וקומבינות. מצד שני, זה דומה למצב שבו בבית המשפט לא יודעים מי השופט ובאיזה עניין הוא דן. צריך לזכור שזו מדינה שהוקמה עבור עם שמרביתו היו פליטים. מדינת העם היהודי לא יכולה לנהוג באנשים האלה, שאין להם מקום אחר, כפי שנוהגות מדינות עולם שלישי."
גם ח”כ מרינה סולודקין (קדימה) מכירה היטב את הוועדה. על שולחנה מצטברות בקשות רבות, בעיקר של יוצאי חבר העמים, לסיוע בהתמודדות מולה. “אנחנו לא צריש כים לתת עבודה לבירוקרטיה,” היא אומרת. "למשרד הפנים יש מנהג למשוך את הדברים ולא לתת פתרונות למצבים מורכבים. מה עושים? ועדות. ועוד ועדות ועוד ישיבות ושום דבר לא קורה. אולי זה דרך להשיג עוד תקנים. חייבים לגלות רגישות בארץ הקודש.”
בתגובה לממצאי תחקיר סופשבוע, הודיע ח”כ דב חנין כי יפנה למבקר המדינה במטרה שזה יפתח בחקירת התנהלות הוועדה. "אני מקבל תמונה של טיפול מאוד איטי בשאלות אנושיות שממד הזמן בהן הוא מאוד חשוב. זו ועדה הומניטרית אבל דווקא הממד האנושי שלה מאוד חלש. היא הוקמה כדי לשמש ערוץ כשהחוק היבש לא נותן פתרון.
נא להמתין לטעינת התגובות
