תחקיר: כך הבדואים מנצחים בקרב על הנגב
כבר 40 שנה שישראל עושה טעויות רבות מול הבדואים. תחקיר מעריב חושף את חוקי המדבר הלא כתובים שעדיין מכשילים אותנו שוב ושוב
למעלה מ-3,000 תביעות הוגשו במהלך השנים על מרחבי הנגב. מדובר, למעשה, כמעט בכל הקרקעות במשולש שבין באר שבע-ערד-דימונה, וכן בשטחים נרחבים אחרים בכל רחבי הנגב. עשרות שבטים ומשפחות בדואיות טוענים עד היום לבעלות על קרקעות של מושבים וקיבוצים ועל חלקים גדולים ובנויים בערים כמו באר שבע, נתיבות, אופקים ודימונה.
במהלך השנים הקימה המדינה לבדואים שבע עיירות והצליחה לנקז אליהן כמחצית מהאוכלוסייה. השאר נותרו להתגורר בפזורה, בכפרים בלתי מוכרים. בעיירות החדשות, חשוב לדעת, היה מקום לכולם. אלא שהמדינה, שהשקיעה בהקמתן הון עתק, גילתה לפתע שעם כל הכבוד ליוזמות שלה-לבדואים יש חוקים משלהם.
הכלל הבדואי החזק ביותר שהתברר בהקשר הזה קובע ששום בדואי לא יתיישב לעולם על קרקע שבדואי אחר טוען לבעלות עליה. ומכיוון שהנגב מנוקד כולו בתביעות בעלות, הייתה צריכה המדינה לשבור את הראש כדי למצוא על איזו קרקע להקים יישובים חדשים.
הפתרון ההגיוני ביותר היה לערוך הסדרים עם תובעי הבעלות על קרקעות שעליהן מתוכנן לקום יישוב, ואז לפנות אותן לבדואים אחרים. נאמנה לרעיון הזה חתמה המדינה על הסכמים מפליגים עם שורה ארוכה של שבטים ומשפחות שהחזיקו בקרקעות העיירות החדשות.
אלו, מצדם, קיבלו חמישית משטח התביעה שלהם בטאבו במקום אחר, בנוסף לתמורה כספית על שאר השטח, ולכאורה פינו אותו לטובת המדינה. אלא שרגע אחרי שהוקמו היישובים האלה, וכשהמדינה ניסתה להכניס לשטחים שהתפנו את הבדואים
המדיניות השלומיאלית הזו הביאה את המדינה במשך שנים "לרכוש" מהבדואים אדמות שהיא עצמה טענה שכלל אינן שלהם - ואז להיתקע עם כמויות אדירות של קרקע שאף בדואי לא מוכן לגור בה גם בחינם. מיליונים רבים ירדו כך לטמיון. העיירה כסיפה, לדוגמה, בנויה כמעט כולה על שטחים שבדואים שונים תובעים עליהם בעלות.
המדינה הגיעה להסדר עם התושבים ופינתה אותם מהאדמות, אולם איש לא מוכן להתיישב בהן. חלקים גדולים במרכז העיירה נראים שנים שוממים כמו באמצע המדבר. המדינה, מצדה, מוכנה להציע אותם בחינם לכל דורש, אבל איש איננו מוכן להגיע.
בשבע העיירות גם יחד הכינה מדינת ישראל לא פחות מ-7,300 מגרשים המוכנים לקליטת כל דורש. ב-3,000 מתוכם השקיעה המדינה סכומי עתק גם בפיתוח. בכל מגרש כזה יש "פילר" עם תשתיות חשמל, ביוב וטלפון והוא מוכן כבר שנים לבנייה.
כמחצית מהיישוב לקייה וכשני שלישים מכסיפה מוכנים לכניסת בדואים מהפזורה, לשווא. ביישוב חורה, לדוגמה, גילתה המדינה כי היא אינה שולטת גם בשטחים שחשבה ששייכים לה. לפני 15 שנה תכננה שם המדינה שכונה לשבט שמתגורר על שטחי מדינה בפזורה. בשבט הבטיחו אז לעבור לתוך העיירה, אבל בינתיים שינו את דעתם. כעת עומדת השכונה מוכנה, אנשי השבט לא רוצים להיכנס, אבל גם לא מוכנים שאף אחד ייכנס לאדמה שיועדה להם.
נא להמתין לטעינת התגובות
