מה קרה לאהוד ברק בדרך לאיראן?
עכשיו כבר ברור שאהוד ברק מעולם לא התכוון באמת ללכת עם נתניהו לתקיפה באיראן לפני הבחירות בארצות הברית. הנה הגענו לרגע האמת, לנקודת ההכרעה, לצומת ההחלטות הגדול, והנה נתניהו מביט ימינה ושמאלה, אבל אהוד איננו. שוב ברח
• עקבו אחרינו גם בפייסבוק
העדרה של הגברת נתניהו מהנסיעה אפשר ל"ראש הממשלה" להיות חופשי מעט יותר בהליכותיו ולזמן לאגפו במטוס את הפרשנים כולל, אפילו, החתום מעלה. "מה הם רוצים ממני", חזר ושאל כל מי שעבר לידו באותו יום, "הם רוצים להפיל אותי", קונן , כשבמקביל מנסים עוזריו המבוהלים לקושש מידע פנים על גודל האסון הממתין להם בבירה האמריקאית.
עכשיו התהפכו היוצרות. לזכותו של נתניהו צריך לציין שניצח את אובמה. הוריד את ההתנחלויות מסדר היום, הרג את התהליך המדיני, הישיר מבטו לעיניו של הנשיא שבסופו של דבר מצמץ ראשון ואיבד עניין. מבחינת הימין הישראלי, נתניהו סיפק את הסחורה, תוך שהוא מנצל עד תום את טעויות הטירון המביכות של אובמה, והיו לא מעט כאלה.
ובינתיים, בוושינגטון מעמיקה ההכרה שעכשיו נתניהו הוא זה שרוצה להפיל את אובמה. לא מדובר ביוזמה אישית של ראש הממשלה, הרי האיש שהמציא את ההתלבטות וההתחרטות וההתחמקות מכל החלטה בכל מצב (אפילו כשמדובר בתיק ההשקעות האישי שלו) לא יעז אפילו לחלום על מהלך כזה. את המלחמה על אובמה ועל המפלגה הדמוקרטית הכריז מישהו אחר, אמיץ בהרבה מביבי, שלדון אדלסון שמו. נתניהו הוא אחד הפיונים במלחמה הזו.
פיון נוסף עונה לשם מיט רומני. יחד, מעורבבים כולם במלחמת עולם עזה הניטשת בין שתי מעצמות העל הבולטות בתבל: ארצות הברית של אמריקה מצד אחד, רפובליקת שלדוניה (בראשות אדלסון) מן העבר השני. מהמלחמה הזו תצא מנצחת רק אחת מהן. זה יהיה ניצחון מוחלט וסופי. אם שלדוניה תביס את אמריקה, ייעלם אובמה מהמפה, ייעלמו הדמוקרטים )לפחות לארבע שנים (, אדלסון ינהל שתי מדינות, שני עמים ועולם אחד. ולהפך.
עכשיו כבר ברור לרבים שאהוד ברק מעולם לא התכוון באמת ללכת עם נתניהו לתקיפה באיראן לפני הבחירות בארצות הברית. הנה הגענו לרגע האמת, לנקודת ההכרעה, לצומת ההחלטות הגדול, והנה נתניהו מביט ימינה ושמאלה, אבל אהוד איננו. שוב ברח. פתאום, כך מדווח, הוא כבר לא חושב שאפשר, צריך או ניתן לתקוף את איראן לפני הבחירות בארצות הברית.
לי זה מזכיר את אסון צאלים, שמלאו לו השבוע 20 שנה. גם שם הוא תכנן והגה מבצע מטורף ונטול סיכוי, גם שם זה גרם נזק עצום ומהומה אדירה, וגם שם בסוף לא קרה כלום (ולא היה סיכוי שיקרה מלכתחילה). הפעם, אחרי שלקח את ביבי ביד ועשה לו טיול מודרך בכל מחוזות הפאניקה והגרוטסקה האפשריים, חתך ברק מהזירה ברגע האחרון והשאיר אחריו עננה של אוויר חם ובאוש.
בינתיים, התפרנס קרוב לארבע שנים מהפוביה האיראנית של נתניהו. אבל אל תדאגו. בנובמבר הבחירות בארצות הברית ומיד אחריהן יחדש ברק את נעוריו כקדם והספירה לאחור תתחיל מההתחלה. הוא הרי עדיין זקוק לפרוותו של נתניהו כקרקע קינון, אחרת איך יישאר שר הביטחון?
אגב, יש עוד גרסה, שמחלחלת לסביבת נתניהו לאחרונה:
כפי שכבר נכתב כאן, בתקופת אולמרט התקשתה מערכת הביטחון לשכנע את השר שלה לקיים ולו דיון אחד בנושא האיראני. זה לא הטריד אותו. כשהגיע נתניהו וקיבל מגבי אשכנזי סקירה מקיפה על מה שקורה, ונדלקו לו העיניים (זה היה יום הנישואין של ביבי והוא התקשר בהתרגשות לשרה והודיע שיאחר, וחזר גם למחרת להמשיך את הסקירה), זיהה ברק את ההזדמנות והפך, מאותו רגע, לנביא הזעם הראשי, למחרחר המדנים העיקרי, למנוע הבעירה הפנימי, למחולל, לסיבה ולמסובב.
הוא פשוט לקח טרמפ אצל האייתוללות. למזלו, המשיכו בדרגים שמתחתיו להתנגד להרפתקה, כך שנוכחותו בסאגה הזו הפכה קריטית במיוחד לנתניהו, שאצלו איראן היא הרבה יותר מאיום, היא תסביך של ממש. וכל השאר היסטוריה.
אבל יש גם היסטריה. פרשת הפוליגרף החדשה, מתוצרת ביבי, הייתה יכולה להיות אירוע מצחיק, אלמלא נזכרתי שמדובר בקבינט שלנו, בוועדת השרים לביטחון לאומי של מדינת ישראל. "ראש הממשלה שוקל לשגר את כל משתתפי הישיבה לפוליגרף", מדווחים אנשיו. שוקל? למה שוקל? שיחליט. לשלוח או לא לשלוח. שוב שוקל, ושוב מתלבט, ושוב מתחבט ומתברבר. מעניין אם במסגרת הזו יתנדב גם נתניהו עצמו להיבדק בפוליגרף. והאם גם שר הביטחון, למשל, יזכה במפגש עם פוליגרף סוף סוף (אין לקנא בפוליגרף במקרה כזה).
תרשו לי להמר שמדובר בסך הכל בתרגיל מנהיגות רדוד וחלול של ראש הממשלה בניסיון, אולי, להיפטר מהעול הזה של קבינט. בשביל מי זה טוב בכלל, הקבינט הזה. עדיף לסגור הכל בשמינייה, או אולי אפילו בשלישייה )ביבי, ברק ושרה (. כשמקימים ממשלה של 30 שרים, גם הקבינט הופך ליצור מסורבל ומפלצתי, ואל תשכחו שלכל שר יש עוזרים ויועצים שנמצאים בעניינים, וישנם קציני הצבא שמשתתפים, ואנשיו של ראש הממשלה, בסופו של דבר עם גדול ורב משתתף בישיבות הללו וברור שבסוף משהו ייצא החוצה. זה קרה אצל ביבי, זה קרה אצל כולם.
בואו נקפוץ חמש שנים אחורה וניזכר באותו קיץ שבו הושמד הכור הגרעיני הסורי בדיר א-זור. זמן קצר מאוד אחרי ההפצצה עצמה ובדיוק היום לפני חמש שנים, הבליחה דמות זחוחה באולפן "מבט" של הערוץ הראשון וכשנשאלה על "האירוע בסוריה", שעד אותו רגע איש בישראל לא התייחס אליו, השיבה הדמות הזחוחה ש"כן, אני הייתי בתמונת העניינים ועודכנתי, וגם נתתי גיבוי, אבל מוקדם מדי לדבר על זה".
הדמות הייתה דמותו, ניחשתם נכון, של בנימין נתניהו, ראש האופוזיציה, שבהבל פיו התייחס לנושא ומדבריו ניתן היה להבין, בשידור חי בערוץ הממלכתי של ישראל, שזו הייתה פעולה ישראלית. ולכן, כשנתניהו מזמן בשבוע שעבר את יו"ר האופוזיציה הנוכחי שאול מופז וגוער בו על כך שהוא מדליף מתוך העדכונים הללו, זה מצחיק עד דמעות.
זה אותו ביבי שהציג מעל דוכן הכנסת מסמך מסווג ורגיש מאין כמוהו ("מסמך שטאובר"), זה אותו ביבי שחטף פעם ב"ידיעות" תחקיר על זה שהשאיר לעצמו חומר סודי ורגיש במיוחד אחרי שהפסיד את ראשות הממשלה (מאת מוטי גילת. מעניין אם היום, בשבתו ב'ביביתון', יכול מר גילת לחזור על תחקיר כזה), זה אותו ביבי שמשגר את יועצו לביטחון לאומי לרב קשיש בן למעלה מ-90 כדי לשכנע אותו לתקוף את איראן, זה אותו ביבי שאנשיו מלבינים "חומר שחור" אצל עיתונאים, במאמץ להכפיש פוליטיקאים יריבים. אין חדש תחת השמש.
מה שמדאיג זה שהוא לא לומד לקח ולא מתקן בתנועה. הרי הסאגה המביכה סביב היועץ לביטחון לאומי הקודם, עוזי ארד, עדיין מרחפת מעל נתניהו כענן אפור.
הרי היה זה ביבי שבא ליובל דיסקין, ראש השב"כ, סימן את עוזי כמדליף ודרש חקירה, במאמץ להיפטר מעונשו של ארד, וזה היה ממש אותו ביבי שאחר כך מינה את ארד לתפקיד השגריר בלונדון, דקה לפני שדיסקין הביא את תוצאות החקירה, לפיהן ארד הוא המדליף, ואז התגייס אותו ביבי למען ארד, וטען שזה לא יכול להיות שהוא המדליף.
זאת עד שדיסקין נאלץ להזכיר לו מה הוא טען קודם, וגם להציג את הראיות, וגם לשקול לחקור גם את ראש הממשלה בעצמו ולחשוש שינסה לשבש את החקירה נגד ארד, וזה נמשך ונמשך ונדבק לרגל של נתניהו כמו כתם זפת בחוף הים, ואפילו הקמפיין בו פתח ארד לפני כשנה כדי להחזיר לעצמו את כבודו לא לגמרי צלח, כי אחרי שביבי התערב במאמץ לסדר לו בחזרה את הסיווג הביטחוני ולארגן לו חלטורות במוסד, התייצב שוב דיסקין, שאצלו אין מקום לפוילע שטיקים מהסוג הזה, והודיע שאם זה יקרה אז הוא ייאלץ לחשוף כל מה שקרה שם.
אז הצדדים מקופלים עכשיו כל אחד בפינתו ושוקלים את צעדיהם, והמבוכה רבה. ואחרי כל זה, במקום להתרחק מחקירות שב"כ ופוליגרפים מיותרים כמו מאש, נתניהו מנסה להשתעשע שוב. אצלו, צריך לתקן את האימרה ההיא ולהגיד שמי שנכווה בצוננים, ישאף להישרף גם מרותחים, ולהיזכר שוב בהבדל בין השלומיאל לשלימזל: השלומיאל הוא זה ששופך את התה הרותח על השלימזל. ביבי הוא שילוב של השניים.
בואו נדבר קצת על תקשורת. כמו בסוגיה האיראנית, גם בתחום הזה אנחנו מתקרבים מאוד לרגע ההכרעה. גורלו של "מעריב" תלוי על חוט השערה, "הארץ" במצב דומה, ערוץ 10 ממשיך את גסיסתו האיטית (מעוקר מיכולת לעקוץ את השלטון), ערוץ 1 ו''קול ישראל'' הולאמו הלאמה מוחלטת, "ידיעות" מאבד גובה ואפילו ערוץ 2 הבוטח והשאנן לכאורה, כבר מזמן לא כזה. גם הוא נתון בלחץ רגולטורי וזקוק לחסדי השלטון בשנים הקרובות.
דוחה במיוחד, בסוגיה הזו, היא התנהגותו של "הארץ", שמנסה בשארית כוחותיו להחיש את קצו של "מעריב" בכל דרך. השבוע ניסינו להשיב מלחמה שערה ולתקוע סיכה בבלון ההולך ומתנפח של "דה מארקר" והג'יהאד שהוא מנהל נגד "מעריב" בפרט, ונוחי דנקנר בכלל (מעניין מה יעשה גיא רולניק אם יצליח סוף סוף להגשים את משימת חייו ולפרק את איי-די-בי, אבל בניגוד לתחזיותיו שום דבר טוב לא יצמח מזה למשק הישראלי או לאזרח הקטן, בדיוק כמו מה שקרה לו עם מסקנות ועדת בכר).
העיסוק של "הארץ" ב"מעריב" ולהפך אינו העיקר. זוהי קטטה מיותרת המתרחשת בשוליים. העיקר הוא "ישראל היום" והגביר עם הכיסים האינסופיים העומד מאחוריו, איל ההימורים היהודי שלדון אדלסון. זה הסיפור האמיתי וקוראיו המתמידים של המדור הזה יודעים שאני מתריע על כך כבר שנים, כמעט לבד. למה לבד? כי כל השאר מפחדים.
הם משקשקים, הם חוששים, הם על הברכיים, הם יודעים שמדובר כאן בכסף ענק, בסדרי גודל מפלצתיים. כמו הבדיחה/חידה ששואלת איפה יושבת גורילה ששוקלת 800 ק"ג (תשובה: איפה שהיא רוצה), כך אדלסון. כל השוואה בינו לבין טייקונים מקומיים מזכירה מאוד השוואה בין ארצות הברית לישראל. מבחינתו, מאות מיליוני שקלים זו קופה קטנה. ולכן אין לו בעיה להקצות כמה משאבים שאפשר כדי לנצח. הניצחון, פירושו השמדת שוק התקשורת העצמאית, החופשית, הקוראת תיגר תמיד (אבל תמיד) על השלטון. ואדלסון, אם לא שמתם לב, בדרך לניצחון.
החינמון "ישראל היום" הוא תופעה שאין כמוה בעולם כולו. חינמונים יש, אבל הם נראים ומתנהגים כמו חינמונים. "ישראל היום" מתחזה לעיתון רציני, מחזיק ומממן טאלנטים לכאורה רציניים, מחלק את עצמו בחינם ודוחף מנויים, בחינם, לבתיהם של מאות אלפי אזרחים. אין לי בעיה עם עיתוני חינם. אין לי גם בעיה עם עיתונים מטעם.
הבעיה קמה כששני אלה מתחברים לגוף אחד, דורסני וחסר מעצורים. כשבעיתון הזה יש צנזורה מוחלטת על כל מה שנכתב בענייניה של משפחת המלוכה, כשהוא משמש מגפון לדרבון השלטון, כשאין שום אפשרות להשמיע בו ביקורת על השלטון, למעט קישוטים ועלי תאנה המפוזרים בתחכום פה ושם, כשמדובר, בעצם, בשירותי דוברות, יחצון ופרסום לראש ממשלה, שעושים צחוק מכל חוקי המימון הדרקוניים המוחלים על המערכת הפוליטית שלנו, זוהי סכנה לדמוקרטיה. אמיתית, מוחשית וקיומית.
אין לעיתון הזה שום מודל כלכלי. הוא לא צריך מודל כלכלי. הוא לא פועל באילוצי השוק, כללי התחרות לא חלים עליו. הוא גוף חיצוני, חייזר כוחני שנחת ממקום אחר ובא לכבוש. המטרה של "ישראל היום" אינה כלכלית או עסקית, אלא אידאולוגית. זו הסיבה, אגב, שמחירי הפרסום ב"ישראל היום" נמוכים עד כדי חמישית מהמחיר (לאינץ' לכל אלף עותקים) שגובים עיתונים אמיתיים.
עם התפוצה שלו (החינמית), הוא יכול לגבות יותר עבור עמוד פירסום. כך גם יפסיד פחות. אבל הוא לא גובה יותר. הוא מוריד את המחירים לרצפה כי המטרה שלו אינה לקיים תחרות או להביא "דעה אחרת". המטרה שלו היא להוריד את מחירי הפירסום כדי לסגור את "מעריב" ו"הארץ" ולהוריד את "ידיעות" על הברכיים.
לפני שנה כבר היו מחירי הפרסום בעיתונים נמוכים בכ-15 אחוז ממה שהיו, השנה הם צנחו עוד וכעת הם נמוכים בכ-40 אחוז ממה שהיו. כש?ישראל היום? מוכר עמוד בעשרת אלפים עד 15 אלף שקל, הוא מושך את השוק כולו אחריו וממוטט, בעצם, את המודל הכלכלי הרעוע ממילא )בגלל האינטרנט ( של התעשייה כולה.
את הדם הזה שופך, כאמור, איל קזינו יהודי ימני כוחני, אבל הוא מרוח על הידיים של בנימין נתניהו. אני מתקשה להאמין שביבי מבין מה הוא עושה, את ההשלכות של מה שהוא עושה, את האחריות המוטלת עליו. הפוביה שלו בעניין התקשורת (שסייעה לסילוקו ב-99') העבירה אותו על דעתו. הוא הבטיח ש"כשיחזור בפעם הבאה, תהיה לו מדיה", והוא מקיים הרבה יותר ממה שהבטיח.
לא רק שיש לו מדיה, בקרוב היא תישאר המדיה היחידה בישראל. המפרסמים לא יכולים לעמוד בפני הפיתוי, ואפשר להבין אותם. בינתיים העיתונאים ממשיכים להיפלט משוק התקשורת, העיתונים נסגרים או ייסגרו, ערוצי הטלוויזיה קורסים, בסוף לא יישאר כאן כלום ועמוס רגב ינסח את הכותרת הראשית הבלעדית שסביבה נצטופף כולנו - "ליכודניקים, לכו להצביע", לפני הפריימריז בליכוד, או "מירי רגב: אני מצדיעה למנהיגות של ראש הממשלה", אחרי פארסת המע"מ על פירות וירקות.
בואו נעשה סדר: התקשורת בישראל הייתה חזקה. יש כאלה שאומרים חזקה מדי. אולי. אבל עדיפה בהרבה תקשורת חזקה מדי, מתקשורת מתה. עדיף מצב בו יש מו"ל חזק מאוד (כמו נוני מוזס, למשל) על מצב בו אין מו"לים. ב-96', כשכל התקשורת רצתה שפרס ינצח את נתניהו, זה לא עזר לה. העם הצביע ביבי (שניצח על חודו של שבריר אחוז). התקשורת רדפה גם את אולמרט, למרות שמאלנותו, ועשתה את זה בדורסנות רבה הרבה יותר מזו שהפעילה על נתניהו. הפעם, אגב, היא כן הצליחה.
התקשורת הישראלית התהדרה בחסרונות לא מעטים, וגם בכישלונות די כואבים, אבל היו בה איזונים ובלמים ובסופו של דבר, במבחני האמת, היא הוכיחה שכולם בפניה שווים. עכשיו אנחנו עומדים בפני הכחדתה ועיקורה הסופיים בידי כוחות חיצוניים, כשאין פוצה פה ומצפצף. לא הפוליטיקאים (כחלון, לא תוכל להימלט מאחריות למה שקורה כאן), לא המחוקקים, כולם נרדמו בשמירה, כולם מפחדים.
זה עוד לא נגמר, עדיין. יש עוד זמן להילחם. אפשר עוד להתאחד, כל גופי התקשורת העצמאית גם יחד, ולצאת למלחמה. אם "הארץ" יתבגרו לרגע, אם "ידיעות" יתגברו לרגע (על המשקעים), אם הזכיינים והמנכ"לים והעיתונאים יבינו שזה לא "או אנחנו או הם", כמו שסבורים ב"הארץ", אלא זה "אנחנו והם", כולנו ביחד הולכים לפח האשפה.
ועוד משהו: צריך להגיד מילה גם למפרסמים. כן כן, בעלי החברות הגדולות במשק, אנשים טובים, ציוניים ופטריוטים כמו מוזי ורטהיים, עפרה שטראוס, שאול אלוביץ', ראשי התאגידים הגדולים, בעלי משרדי הפרסום. חברים יקרים, כל עמוד פרסומת שאתם מפנים ל"ישראל היום", כל עמוד שאתם מונעים מ"הארץ" או מ"מעריב" או מ"ידיעות", כל מחיר שאתם ממשיכים למשוך למטה, הוא עוד מסמר בארון הקבורה של התקשורת החופשית בישראל. תחשבו על זה. גם אתם אחראים.
ובסוף, אחרי שהכל יתפרק, מה יהיה? אז זהו, שנתניהו ופטרונו אדלסון, וכל משתפי הפעולה, לא מבינים שהם אולי ינצחו בקרב, אבל יפסידו במלחמה. כי העידן הבא בתקשורת עובר למחוזות אחרים. למקומות שבהם אפילו הכסף הגדול של אדלסון לא יכול לקנות.
מי שינסה להרוג את כלב השמירה שקשור בחצר, ימצא אותו נובח, נוהם וחושף שיניים בכל בית, מציץ מתוך כל מחשב, טאבלט או סמארטפון. העסק הזה יתפוצץ בסוף היום על נתניהו בקול רעש אדיר והוא יגורש במקלות וייגרר משוח בזפת ונוצות בכיכר השוק על מה שעולל. איש כל כך מוכשר, נתניהו, שמתעקש בכל כוחו לא ללמוד לקח.
ובעניין אולמרט: הפרקליטות הוכיחה שלשום שלפעמים, באופן נדיר וחסר תקדים, אולי חד פעמי, יכול לקרות שגם אצלה יימצא מעט היגיון ושיקול דעת. ביום שלישי בערב עוד שיגר עו"ד אורי קורב מכתב מתלהם לעורכי דינו של אולמרט והצהיר שהפרקליטות תדרוש קלון, ועוד איך תדרוש קלון, היא חייבת לדרוש קלון (היה משעשע לראות את הפרשנים המשפטיים נשרכים בעקבות אדונם בעיתוני יום רביעי), כשביום רביעי בבוקר הגיע המבוגר האחראי, עו"ד אלי אברבנאל, ועשה את המעשה הנכון בבית המשפט, קרי ירד מהעץ.
חבל ששיקול הדעת הזה לא היה הקו המנחה את הפרקליטות לאורך כל ההרפתקה, אלא רק בסיומה. מי שגרם את הנזק הרב ביותר לפרקליטות בשבועות האחרונים היה מני מזוז נטול הבושה, שהעז לגרור את עצמו לפאנל פומבי ולנסות למתוח ביקורת על פסק דין, ערב הכרעה על גזר דין, ולהוכיח במעשיו שכל מה שאנחנו כותבים כאן על מעלליו ומעללי אנשיו אינו פרי הדמיון. יהיה אשר יהיה גזר הדין של אולמרט, הפרקליטות כבר הרוויחה את הקלון שלה ביושר.
ולסיום, מהמתרחש אצל מבקר המדינה: לא מזמן קיבל המבקר, השופט יוסף שפירא, מכתבים מעניינים משני עורכי דין: אחד של אהוד ברק, השני של יואב גלנט. עורכי הדין המלומדים דרשו מהמבקר לקבל גם הם את "כל החומר" שנאסף בחקירת פרשת הרפז. כמו שאל"מ ארז וינר קיבל. למה? כי לתפיסתם, יכול להיות שהטיוטה הבאה של המבקר תתהפך והביקורת תימתח גם על שר הביטחון, נניח, אז גם לו מגיע לראות את כל החומר, כמו שנתנו לוינר, לא? היגיון קר.
מעניין למה חושבים אצל ברק שהדוח עלול להתהפך עליו ועוד יותר מעניין למה פתאום דוחף יואב גלנט את עצמו לתוך הביצה הזו (הרי הוא בכלל לא בין המבוקרים בפרשה הזו, שבניגוד למה שמנסים לפמפם בתקשורת, לא השפיעה עליו כהוא זה, אלא רק הביאה לזירוז אישור מינויו לרמטכ"ל). בעניין גלנט, נרמז שהוא תלה תקוות בדוח המבקר בפרשת הרפז, אולי כדי לשפר את מעמדו ולשכתב לאחור את מעלליו, ואם התקווה הזו לא תתגשם, אז הוא יראה את עצמו כנפגע, ואז מגיע לו "כל החומר", וגו'.
השופט שפירא נהג באחריות ובשקיפות כשבעקבות המכתבים הללו שוחח עם שני עורכי הדין, ולשם האיזון שוחח גם עם עורכי הדין של אשכנזי ושל וינר. הוא שכנע את פרקליטי ברק וגלנט להמתין עם החומר, והם הסכימו. במקביל, עושה רושם שהמבקר הקודם, לינדנשטראוס, כבר לא יספיק להשלים את הדוח.
הטיוטה הבאה מתוכננת להגיע למבוקרים ב-13 או ב-14 בספטמבר, ערב ראש השנה. הם יצטרכו ללמוד אותה ולענות. למבקר יישארו ארבעה ימי עבודה כדי להשלים את כל זה. סביר להניח שיוותר. במקרה הזה, תפוח האדמה הבוער הזה יונח על שולחנו של שפירא, ואני מעריך ששפירא לא יתפתה כקודמו ולא יישאב לתוך מנהרת הרוחות הזו.
הוא יגיש דוח מהיר ונוקב על הליך בחירת הרמטכ"ל, כי אנחנו בפתחו של הליך נוסף כזה וכל הסימנים מורים ששר הביטחון לא למד לקח, ובשאר הסוגיות הוא יטאטא את היריבים לאנשהו וישלח אותם לריב במקום אחר.
