 |
/images/archive/gallery/773/802.jpg דוד פרנקל.
צילום פרטי  |
|
|
| מחאה ליברלית מארחת בביתה/מלון + דרושות |
|
|
|
| דוד פרנקל לועג לחוק הצנזורשת, אבל מבקש מעולי הבריקדות לשאול את עצמם אם לא מכרו את האתוס הליברלי שלהם בנזיד פורנו |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
תארו לעצמכם שיום אביב אחד, למחרת עוד עדלאידע שנהרסה בגלל מזג האוויר, יציע אחד מחברי הכנסת הדתיים לחוקק חוק שיאסור על הגשם לרדת בפורים. כיצד יקבל הציבור הנאור את היוזמה הזו? האם הוא יפטור אותה בלעג, כמתבקש, או שמא ייצאו מיטב הפובליציסטים שלנו לרחובות הווירטואליים, במחאה על קיפוח זכותם של המים לרדת מן השמיים? אם לשפוט על פי התגובות לחוק הצנזורשת המתגלגל בימים אלה במסדרונות הפרלמנט הציוני, התשובה המביכה קרובה לאפשרות השנייה, הרבה יותר מאשר לראשונה.
 |
| פחד. אלוהים |
|
למה חילונים ליברלים תומכים בחוק הצנזורשת, שכופה עליהם השקפת עולם שהם לא שותפים אליה ואפילו בזים לה? • יהונתן זילבר |
| לטור המלא |
|
|
|  |
לא שאבירי חופש המידע הפכו פתאום להיות בורים טכנולוגיים, רחמנא לצלן. הם יודעים להסביר היטב, עם כל הסרקזם המתבקש, עד כמה הצעת החוק של אותו דוס נבער אינה ישימה, אינה אכיפה ואינה מסוגלת להשיג את מטרותיה המוצהרות. מדוע, אפוא, הם טורחים לקדש מלחמת חורמה על רעיון נואל שלא מסוגל להזיק? ובכן, טוב ששאלתם. מדובר בסכנה מוחשית לחופש הביטוי, לא פחות, כי אחרי שיחסמו את הפורנו, ימשיכו כוחות החושך להוציא תכנים אחרים אל מחוץ לחומות. איך? בעזרת אותם אמצעים שלא עבדו נגד הפורנו, כמובן. גרוע מכך, ישראל תצטרף לחבורת המדינות המצורעות שמצנזרות את האינטרנט.
אלפי בלוגרים ישראלים יוליכו את הבושה ברחבי הרשת ויפרסמו קריקטורות של הח"כ הטמבל שהציע את החוק החדש, בדיוק שעושים עמיתיהם הסינים והאיראנים. כלומר, כפי שהיו עושים אילו היו קיימים, כי בסין ובאיראן יש צנזורה ומשטרה חשאית ומנגנוני דיכוי ועונש מוות ולכן אין בלוגים, אבל באופן *עקרוני*, זה בדיוק כמו אצלנו. על כגון דא אמרה לי פעם תוכנת fortune פיקחית: "להלכה אין הבדל בין להלכה לבין למעשה, אבל למעשה יש".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
המדרון הדמגוגי החלקלק
|
|
|
 |
|
|
|
שוחרי המודרנה מתקוממים בוודאי נגד הצגת ציפור נפשם בצורה מגחיכה שכזו. הם מסבירים שהבעיה אינה בחוק גופו, אלא ברוח שעומדת מאחוריו. זוהי הצהרה מסוכנת לחופש המידע, כי היא קובעת שמותר למדינה לחסום תכנים על פי שיקולים עלומים ונזילים.
הנורמה החדשה הזו עלולה לדרדר אותנו לעתיד שחור של סתימת פיות ושל דיכוי המחשבה החופשית. אבל רגע, האין טיעון "המדרון החלקלק" הזה מוכר לנו מאיזה מקום? האם לא שמענו אותו זה עתה, מפיהם של כמה אייתולות חרדים שהתריעו שמי שמתיר היום להומואים לצעוד, יקבל מחר את הפגנת הפדופילים? או שמא הייתה זו חבורת הפדגוגים קפוצי הישבן, שתיארו בצבעים מצמררים איך שימוש בגראס מוביל להתמכרות להרואין? וכלום לא היינו אנחנו, הליברלים רחבי האופקים, אלה שלעגו להבל הדמגוגי הזה ותבעו להתייחס אל כל תופעה לגופה?
הדמיון המטריד בין אור לחושך לא מסתיים כאן. גם הטיעון המוחץ "אף אחד עוד לא מת מפורנו", הוא בבואה של התירוץ השגור בפיהם של מחזירים בתשובה – "אף אחד לא מת מהנחת תפילין", או "לא יקרה כלום אם לא תיסע יום אחד בשבוע". גם זו דמגוגיה צרופה, שכן הנושא הנידון אינו חיים ומוות אלא איכות חיים. אף אחד גם לא מת מדריכה על גללי כלבים (אם כי לאראל סג"ל יש בוודאי סיפור שמוכיח את ההיפך), אבל זו אינה סיבה לבטל את החוק המחייב בעלי כלבים לנקות אחריהם.
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/770/133.jpg
מי החשוכים? |
karl sinfield, cc-by-sa |
מי החשוכים? |
|
|
|
|
|
|
|
מחוות ייאוש פתטית
|
|
|
|
|
|
|
כשכוחות הקידמה מפיקים הסברה שנגועה בחוליים הידועים של הטפה דתית, מתעורר חשש שמשהו השתבש במאבק שלהם. הבעיה אינה מתמצה בכך שהטיעונים פגומים. סתירות, גוזמאות ושטחיות אינם מחמיאים לאף תפיסת עולם, אבל הם מזיקים במיוחד במסגרת נסיונות להגן על הליברליזם. ברגע שזה האחרון מתחיל להתנהג כדת, הוא מאבד את הגיונו הפנימי ואת התוקף שיש לו מול כוחות החושך. כשהפוקוס עובר מאושרם של אנשים בשר ודם, לשלמותם של רעיונות מופשטים, הופכת החברה החופשית לעוד חוליה בשרשרת הדיקטטורות הרעיוניות לאורך ההסטוריה. כמובן שלדמוקרטיה יש זכות להתגונן מפני השקפות שרוצות למוטט אותה, אבל המגננה הזו צריכה להיות מותקנת ברוח הערכים שמעצבים את החברה החופשית: אמפתיה, מידתיות, ביקורת עצמית והבחנה קפדנית בין סכנה ממשית לבין איום סרק.
חוק הצנזורשת הוא נלעג, אבל הוא לפחות משקף נאמנה את התרבות של מציעיו. התנגדות אליו, לעומת זאת, חושפת פער מטריד בין היומרות של הליברלים לבין מעשיהם. בלהט ההסתערות על אנשי המערות שמתגודדים מול שערי האינטרנט "שלנו", שכחו לוחמי החופש לעשות את שני הדברים הראשונים שהרוח ההומניסטית הליברלית מחייבת.
ראשית – לבדוק את עצמם. האם מהפכת הרשת היא תהליך מקודש שאינו עלול להגיע רחוק מדי, או שאולי, לפחות כאפשרות תיאורטית, יש מקום לשינויים ואיזונים? האם גישה חופשית לפורנוגרפיה היא מסלול המראה הכרחי בדרך לפסגות התרבות הדיגיטלית, או שמא עבור רובם המכריע של בני האדם, פורנו ואלימות הם פשוט פורנו ואלימות, בלי סאב-טקסט חשוב של חופש מידע?
שנית – להעמיד את עצמם במקום יריביהם ולנסות להבין את האויב ברמה מעט פחות סטריאוטיפית מאשר "רבנים פרימיטיביים ששונאים קידמה". לדמיין איך מרגיש שמרן נורמטיבי, בעל משפחה, בתוך רכבת ההרים הטכנולוגית של העשור האחרון. לאמוד את חוסר האונים של הורים שרואים כיצד האינטרנט משנה את סביבת הגידול של ילדיהם, מבלי שהם מסכימים לתהליך או אפילו מבינים אותו. עד כמה שהדבר נשמע מקומם, הזכות של אדם לחנך את ילדיו לא כרוכה בהתחייבות לשלוח אותם לגן אנתרופוסופי ולפתוח להם בלוגTV בגיל 5. חוק הצנזורשת בוודאי נגוע בשיקולי רייטינג, אבל במהותו הוא צעד סמלי, מחוות ייאוש פתטית של ציבור מובס ומפוחד, שקצב בניית החומות שלו לא מדביק את ההתפתחות המסחררת של האיומים מבחוץ.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
זכר לעולם הישן
|
|
|
|
|
|
|
כל כמה שמצוקתם של השמרנים נוגעת ללב, אין בה כדי להצדיק ויתור על אופייה הליברלי של החברה. חרדים רבים מרגישים כאב אמיתי בגלל הלגיטימציה להומוסקסואליות, אבל אף אדם נאור לא יעלה בדעתו להחזיר אותנו לימים החשוכים שבהם עליזים נרדפו בגלל נטייתם המינית. אלא שכאן לא מדובר בשום ויתור מצידם של שוחרי החופש. ישראל לא יכולה להפוך לאיראן בגלל גחמה של פוליטיקאים, בדיוק כשם שעיראק לא יכולה להפוך לדמוקרטיה מתוקף כמה נאומים נחרצים של הכובש האמריקאי. חברה אינה משנה את אופייה דרך הליך הצהרתי, בוודאי לא כאשר השינוי המבוקש מצריך תשתיות שאינן קיימות אצלה באף רמה שלטונית. הממסד הישראלי, זה שתחתיו פורחת תרבות הסמים הקלים, אותו אחד שוויתר מזמן על אכיפת חוקי השבת והחמץ, לא יצליח להקים אפילו סכר זעיר בתוך שיטפון המידע החופשי באינטרנט. לכל היותר יותירו נסיונות החסימה גלעד וירטואלי, זכר לעולם הישן שמתפוגג במהירות אל מול עינינו.
למרות האמור לעיל, אין סיבה לפקפק בכנותם של המוחים נגד חוק הצנזורשת הדרקוני. הם באמת משוכנעים שמטרת המאבק היא להגן על אורח חייהם ועל חופש המחשבה שלהם. למרבה הצער, השכנוע הזה מלווה בחשיבה רשלנית ובהתעלמות מרגשותיו של הזולת. כל צל של הצעה לוויסות תכנים ברשת סוחט מהם רפלקס של עליה על בריקדות, פשוט משום שהם לא מוכנים לסבול את הרעיון ש"הרעים" יזכו למעט נחת רוח. השמרנות ניגפת בכל החזיתות, חופש המידע נוסק מדי חודש לשיאים שקשה היה אפילו לדמיין בעשור שעבר, הצביון הדתי של המדינה נמוג משנה לשנה, אבל הדיווחים מהמערכה אינם מעניינים את מצביאי הקדמה. יותר משהם רוצים לנצח במלחמה, הם משתוקקים להשפיל את היריב. לא די להם בכך שתפיסת העולם שלהם כובשת נחלה חדשה מדי יום – חשוב להם לעמוד מול מאות אלפי הורים מודאגים וללעוג להם: "הילדים שלכם רואים פורנו ואין לכם מה לעשות, נה נה נה נה נה".
הדבר הנכון והאנושי לעשות במצב הקיים הוא דווקא לגלות נדיבות של מנצחים. "כן, אחים יקרים. יהיו התקנים ביומטריים. יהיו מזוזות וירטואליות. לא ירד גשם בפורים. מה שתגידו. עכשיו אפשר לחזור לרשת?"
| | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | לפעמים אני לוקח דף נייר, משרטט עליו קשת וממשיך אותה עד שהעיפרון חוזר לנקודת ההתחלה. עבורי יש בזה סגירת מעגל | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
