התארגנות עובדי גן המדע ברחובות נוגעת לכולנו
התארגנות עובדים היא אחד ממנגנוני הכוח הדמוקרטיים של מדינת הרווחה המודרנית, שנועדה להוות משקל נגד להצטברותו של כוח בידי מיעוט קטן של בעלי הון
הפגנת עובדי גן המדע צילום: סמדר חזן
תופעה מרתקת זו מאגדת עובדים ממגוון רחב של עיסוקים – מאבטחים, מטפלות במשפחתונים, מלצריות, אפילו עיתונאים.
זאת, למרות יחסי הציבור הרעים מהם נהנית העבודה המאורגנת בישראל; למרות שכמעט ואין פוליטיקאים שנושאים את הדגל של התאגדות עובדים, ולמרות העובדה שזכותם הבסיסית של עובדים להתאגד מופרת כמעט מדי יום.
לאחר עובדי "חיפה כימיקלים", נהגי "מטרודן" ומלצריות "קופי-טו-גו", המקרה הבולט האחרון בשרשרת ההתנכלויות הוא הניסיון השיטתי של הנהלת מכון וייצמן, מזה מספר חודשים, להחליש את עובדי גן המדע, המבקשים לממש את זכותם החוקתית להתארגן.
אין זה מיותר אפוא לשוב למושכלות יסוד ולהדגיש את תפקידה החשוב של זכות זו בהגנה על הדמוקרטיה. לא פחות.
בדומה לאקדמיה, לשידור הציבורי, לשירות הציבורי או למערכת המשפט, התארגנות עובדים היא אחד ממנגנוני הכוח הדמוקרטיים של מדינת הרווחה המודרנית, שנועדו להוות משקל נגד להצטברותו של כוח בידי מיעוט קטן של בעלי הון.
גם אם משפחות ההון הגדול שלנו הצטמקו קצת לאחרונה, כוחן הכלכלי והשפעתן הפוליטית עדיין גדולים. משא ומתן קיבוצי מצמצם את פער הכוחות המבני הקיים בין המעביד לבין העובד ומאפשר יצירת תחרות חופשית אמיתית בשוק העבודה.
חתימה על הסכם קיבוצי מבטיחה לעובד ביטחון תעסוקתי ויוצרת אצלו תחושת שותפות ואחריות כלפי מקום העבודה. במקביל, נהנה המעביד גם מ"שקט תעשייתי".
זהו מצב קלאסי של win-win. אין זה מפתיע שדווקא אצל מעסיקים פרטיים גדולים כמו "טבע" או "שטראוס" קיימים הסכמים קיבוציים.
העובד הופך לאמצעי, בדרך למיקסום הרווח הכספי
העידן הניאו-ליברלי ששטף אותנו בעשורים האחרונים, סחף עימו גם את העבודה המאורגנת. שוט האבטלה והמיתון מאפשרים להחליש את כוחם של העובדים ולמשמע אותם, שהרי יותר עובדים מוכנים לעבוד תמורת פחות כסף. כל עובד יודע שיש לו תחליף מיידי, וכך יכולת המיקוח שלו מצטמצמת.
די להתבונן בהקשר זה במציאות הישראלית של השנים האחרונות: ביטול הסכמים קיבוציים ומעבר מתרחב לחוזים אישיים ולנורמות פיטורים אמריקאיות.
אי-אכיפת חוקי העבודה (פחות מ-50 פקחים בכל הארץ), הרחבת דפוסי ההעסקה הפוגענית, התפשטות העסקת עובדי חברות כוח אדם (כ-7% לעומת 1%-2% אחוזים באירופה), שכר נמוך (40% מהעניים בישראל הם אנשים עובדים), ומספר גדול של מהגרי עבודה שלוחץ אף הוא את
השכר כלפי מטה.
העובד הופך לאמצעי, בדרך למיקסום הרווח הכספי. גם עובדי ההיי-טק ועורכי-הדין הם חלק מן הג'ונגל התעסוקתי הזה: גם אם התנאים שלהם נוחים יותר, העובדה שהם אינם מאוגדים מאפשרת לשעבד אותם למקום עבודתם 24 שעות ביממה באמצעות הטלפון הסלולארי או הדואר האלקטרוני. המחירים הרגשיים והחברתיים שמשלמים עובדים אלו – וילדיהם – הם כבדים במיוחד.
מאבקם הנוכחי של העובדים במכון וייצמן נוגע בעצם לכולנו. הישגים מדעיים בולטים הם כמובן משאב חברתי חשוב, אבל חברה בריאה וצודקת היא חברה שבה עובדים מתפרנסים בכבוד, ושבה קיימת סולידריות מעשית בין קבוצות עובדים שונות. רק הגנה אפקטיבית על זכותם הבסיסית של עובדים להתארגן יכולה לאפשר זאת.
עופר סיטבון הוא דוקטורנט למשפטים באוניברסיטת תל-אביב וחבר יסו"ד (ישראל סוציאל-דמוקרטית)
נא להמתין לטעינת התגובות
